פסוק א:רש"י וישב יעקב וגו' אחר שכתב לך ישובי עשו כו'. נ"ל דהכי פי' ק' לרש"י שהיה הכתוב יכול לקצר ולכתוב למעלה מיד בפסוק ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו' אשר גר שם אברהם ויצחק וישב שם ואז לא היה צריך להאריך כאן כל הפסוק ולומר וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלא היה לו להתחיל כאן אלה תולדות יעקב וגו' ועל זה אמר רש"י דוודאי אם היה כוונת הפסוק לכתוב כאן תולדותיו של יעקב היה עושה כן ולא היה קשה למה הקדים תולדותיו של עשו לתולדותיו של יעקב כי מנה אותן לפי גדלותן ועשו הוא האח הגדול וכתב תולדותיו קודם אבל כוונת הכתוב היה לכתוב ישוביהם ויישוב תולדותיהם וכיון שכן היה לו להקדים יישובי יעקב קודם יישובי עשו הואיל ונתגלגלו הדברים שספר הכתוב תחלה שבא יעקב אל אביו וגו' היה לו לכתוב מיד שישב שם במגורי אביו ולמה הפסיק העניין עד שע"י זה הוא צריך להאריך כאן בלשונו ולכתוב לנו שני סימני ישובו שהיה בארץ כנען ושהוא במקום מגורי אביו שהוא מיותר ומי הכריחו לכל זה כי בזה לא יספיק לנו טעם גדלותו של עשו מיעקב שאין דרך הכתוב להאריך מטעם זה לכך אמר רש"י אחר שכתב לך יישובי עשו כו' כלומר כיוון שכוונת הכתוב הוא לכתוב ישובי יעקב וישובי תולדותיו וזה כולל כל התורה כולה עד סופה כמו שכתב הרא"ם ואז לא היה לו מקום אחר להכניס שם ולכתוב יישובי עשו ויישובי תולדותיו בנתיים וכוונת הש"י וחכמתו ית' היתה עכ"פ לכתוב יישובי עשו ויישובי תולדותיו בתורתו מכמה טעמים וסודות ידועים ולא היה יכול לעשות באופן אחר כי אם להפסיק מיד בעניינו של יעקב כשבא אל אביו ולכתוב בקיצור יישובי עשו ותולדותיו ואח"כ חוזר לעניין הראשון של יעקב ומאריך בו עד סוף כל התורה שהיה הכל לצורך סבת קיום יישוב יעקב ובניו בא"י עד סוף כל הדורות כידוע ומפני שהוא כן נ"ל שלא צדקו דברי הרא"ם שאמר כאן וז"ל ומשליך את הצרורות דקאמר אין בו עניין על הנמשל אלא הוא תשלום המשל בלבד עכ"ל אבל אני אומר שוודאי יש לו עניין גדול בנמשל והוא זה וכי לא היה יכול לכתוב ג"כ ביישובי עשו עוד כמה מאורעות ומלחמות שעשה עד שנתיישב בארצו כמו שעשה ביישובי יעקב בסיפורי כל התורה אלא שאלו הענייני הם הצרורות שהשליך אחר שמצא את המרגליות והוא יישובי יעקב:
פסוק ב:רש"י אלה תולדות יעקב יוסף ומ"א תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף כו' ולפי המדרש הזה יהיה פי' הפסוק וישב יעקב וגו' כולל יישוב יעקב ויישוב בניו וקורא הכל יישוב יעקב שהוא העיקר והכוונה לפי שהזכיר הכתוב למעלה מזה מושבות עשו ובניו ואמר אלה אלופי אדום למושבותם בארץ אחוזתם וגו' אמר כאן שמושבות יעקב ובניו היה גם כן בארץ אחוזתם והוא כל הארץ כנען שהיה שם מגורי אביו של יעקב ואין הכוונה על יעקב ובניו לבדם אלא על כל ישראל תולדותיו אחרי שישבו שם לבסוף אחר שכבשוהו וחלקוהו והיתה להם לירושת אחוזת עולם כמו מושבת עשו ותולדותיו שישבו בארץ אחוזתם ולפי זה הזכיר ישובי יעקב ותולדותיו ג"כ בדרך קצרה כמו יישובי עשו ותולדותיו ואפי' יותר קצר מהם ומה שהקדים את עשו מפני גדולתו כמנהג הכתו' בכל מקום ואעפ"י כן אין להקשות למה הפסיק העניין למעלה והאריך כאן ולא כתב מיד למעלה גבי ויבא יעקב כו' וישב שם מפני ששם לא היה משמעותו רק על יעקב ובניו לבדם שהזכירם קודם זה אבל כאן הוא כולל יעקב וכל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות ומפני שעל כל פנים הוצרך לחזור ולכתוב בזה הפסוק לכלול כל הדורות ישראל ולא היה יכול לקצר הפסיק העניין של מעלה וכתב תחלה יישובי עשו ותולדותיו ואח"כ כתב יישובי יעקב בכלל כל תולדותיו כדרכו בכל מקום להקדים הגדול נ"ל:
פסוק ב:בא"ד ובשלשתן לקה כו' מה שהקשו הרא"ם והרג"א וז"ל הרא"ם וא"ת למה לקה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שראה כדפרש"י לעיל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו והוסיף עליו הרג"א וז"ל וא"ת אחר שראה באחיו הדיבה א"כ למה לקה וכי מי שראה רעה באדם למה לא יגיד כדי להפרישו מן העבירה ואע"ג דאמרינן בע"פ ג' הקב"ה שונא אותם ואחד מהם הוא מי שיודע דבר עבירה באדם והוא מעיד יחידי הכא שאני כיון שלא הגיד אלא לאביו ונאמן אצל אביו כבי תרי למה לא יגיד דלא אמרינן שלא להעיד אלא כשאין נאמן כבי תרי אבל אם הוא נאמן כבי תרי למה לא יעיד עכ"ל ורוצים לתרץ קושיא זו ע"י שפירשו שלא חטאו השבטים ממש באלו העבירות אלא בדומיהן הקרובי' להם ויוסף טעה בה כמו שהוא בדבריהם ע"ש אבל נ"ל שאין זו קושיא כלל ומפני קושיא זו אין אנו צריכי' להקל בחטאם שאפי' אם היה עוברים ח"ו על אלו העבירות ממש והיה יוסף מגלה אותם לאביהם אפי' היה כוונתו להפריש אותם מן העבירה היה ראוי ללקות עליהם מפני שלא היה לו לגלות מיד לאביהם להביא עליהם דבתם לפניו אלא היה לו להוכיחם תחלה אולי ישגיחו בו ולא יעשו עוד כדבר הזה או אולי יאמרו לו טעם ויבינהו שאין הדבר רע כמו שהוא חושב אלא יש להם טעם של היתר בדבר אבל הוא מיד כשראה את הדבר הרע לא היה מוכיחם אלא גלה הדבר מיד לאביו ואין זה אלא כמי שרוצה להבאיש ריח בעיני אביו ולכך על כל פנים היה ראוי ללקות עליהם אבל מתוך מה שהקשו אם היו אלו ג' עבירות כמשמעו ח"ו איך אפשר לומר שהשבטים עשו כן ע"כ מתוך קושיא זו וודאי צריכין אנו לומר כמו שכתב הרא"ם שהשבטים היו עושין בדין ויוסף היה טועה בהם והיה דן אותם שעשו שלא כדין ומה שהביא דבה שהיו אוכלין אבר מן החי ר"ל שהיו חותכין בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת ומניחין אותה עד שתמות ואח"כ היו אוכלין אותו ויוסף היה טועה ואומר שזהו נקרא אבר מן החי כיון שחתכוהו ממנו בעודה מפרכסת ואינו כן דבשחיטה תלה רחמנה ואחר שנשחטה הותרה אפילו נחתך ועודה מפרכסת וכן מה שהיו קורין אותן עבדים אינו ר"ל עבדים ממש אלא שהיו קורין אותן בני השפחות שאמותיהן היו שפחות לאמותיהן תחלה אבל לא שכוונו בזה לומר שנולדו לאמותיהן בעוד היותן שפחות בלא שטר שחרור דאם כן היו מבזין לאביהם שבא עליהם באיסור כו' ויוסף היה סבור שכשהיו קורין אותם בני השפחות כאלו היה קורין אותן עבדים שנולדו בזמן שאמותיהן שפחות ואין הדבר כן וכן מה שהיה אומר עליהם שהם חשודים על העריות מפני שהי' רואה את בנות הארץ שהיו באות אצל השבטים לקנות מהם גדיים וטלאים וחלב וגבינה וכיוצא בהן והשבטים היו נושאים ונותנים עמהם ויוסף היה סבור שזה איסור שאין משמשים באשה כלל ואין הדבר כן אלא בכגון זה מותר ובלבד שיכוין לבו לשמים עכ"ל הרא"ם והקשה עליו הרג"א וז"ל ובמה שכתב דהם עשו כדין דהיו חותכין מבית השחיטה והוא מותר אין זה נראה לפי ההלכה דעדיין לא צוה השחיטה לישראל שהשחיטה תהא מתיר להם אלא במיתה וחזר קושיין לדוכתה ואפי' אם האמת שהאבות היו מקיימן את התורה כולה לא היו מקיימין אותה אלא מפי עצמן לא שנצטוו עליה מפי הגבורה כו' והשתא איך נאמר מפני שהיו נוהגין מעצמן במצות שחיטה תהא השחיטה מתרת להם דבר איסור שאסור להם מן הדין שהוא אבר מן החי עכ"ל כלומר דקודם מתן תורה היו כולם נחשבים בני נח ולבני נח היה זה אסור לחתוך מבית השחיטה דבמיתת הבהמה תליא ההיתר שלהם לא בשחיטה ואם כן איך היו אוכלים מבשר שחתכו בעוד הבהמה מפרכסת והוא להם אבר מן החי ע"כ כוונתו ומתוך כך נכנס הוא לפרש אלו השלשה עבירות בדוחקין מאד ואינם נכונים בעיני עיין בספרו לכך אני אומר דודאי דברי הרא"ם הם מחוורין ונכונים מאד ומה שהקשה הרג"א איך נאמר מפני שהיו נוהגין מעצמן במצות שחיטה תהא השחיטה מתרת להם דבר איסור כו' אינו קושיא כלל כי ס"ל לרא"ם שמה שאמרו בגמרא דלמ"ד אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו אע"ג דלגוים במיתה תליא מלתא וכל זמן שהיא מפרכסת נחשבה כחי וה"ל כמו אבר מן החי אפ"ה מותר אפי' לגוי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור אין הכוונה שאמר שנצטוו ישראל על השחיטה אז הותר להם לחתוך מבית השחיטה וע"י כן הותר גם לגוי מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור אבל קודם לכן היה אסור לכל אין הדבר כן אלא ס"ל לרא"ם דמטעם זה נאמר שגם קודם מתן תורה לא היה הדבר הזה אסור לבני נח בבהמה טהורה דאף על גב לדידהו במיתה תליא מלתא מ"מ אם היה שוחט בהמה טהורה כראוי שהיתה יכולה למות הבהמה במהירה במיתה קלה כזו ע"י השחיטה מיד אחר השחיטה היתה חשובה גם להם כמתה אפילו בעודה מפרכסת והיה מותר להם לחתוך מבית השחיטה בעודה מפרכסת ולאוכלו ואע"ג דמסקינן כרבי יוחנן דבבהמה טמאה דבר זה אסור להם משום אבר מן החי היינו דווקא בבהמה טמאה שהאיסור היא שוה בה לעולם לכל בין קודם מתן תורה בין אחר מתן תורה בין לגוי בין לישראל אבל בבהמה טהורה שמצינו שהותרה לישראל ע"י השחיטות אחר מתן תורה נאמר שזה ההיתר היה שוה ג"כ לעולם לכל מקבלי דת תורה והיה נוהג גם לבני נח דהיינו לכל העולם היתר זה קודם מתן תורה בבהמה טהורה מטעם שלא מצינו דבר שהקילה התור' בו בתורת משה יותר ממה שהיקלה בו בתורת נח שהרי ודאי תורת משה להחמיר באה ולא להקל ולא דריש האי מ"ד ה' מתיר אסורים מתיר איסורים אלא כפשוטו ואפילו רב אחא בר יעקב דפליג על זה וס"ל דלגוי אסור דבמיתה תליא מלתא י"ל היינו דווקא אחר שנתחדשה תורת משה לישראל וס"ל ג"כ דתורת משה להחמיר אתא ולא להקל וזה דס"ל הואיל ונתחדשה התורה לישראל והחמירה עליהם ואסרה להם בשר נחירה אפי' אחר שתמות לגמרי ש"מ דבשחיטה לבדה תליא להם מלתא לישראל מגזירת המלך ולא מטעם קרבתה למיתה ולכך מיד שנשחטה הותר להם אפי' בעודה מפרכסת דאלו במיתה הוה תליא להם מלתא הוה מתיר להו לפחות גם בשר נחירה אחר שתמות לגמרי אבל בגוי שנשאר להם היתר הנחירה גם בנחירה לא הותרה להם אלא אחר שתמות לגמרי דוגמת מה שנאסרה לישראל וש"מ דלהם במיתה תליא מלתא לפיכך ה"ה השחיטה לא התיר להם אלא אחר שתמות וזה דווקא אחר מתן תורת משה לישראל אבל קודם מתן תורת משה ולמקיימי תורת נח הוה סבירא להו שלא נאסר להם אבר מן החי אלא בעוד חיותה חזק בתוכה שלא למות מהר אבל סמוך למיתתה שנדע בודאי שתמות מהרה מן אז והלאה הותרה להם ולאו דווקא אחר שתמות לגמרי לפיכך כשהיו נוחרין אותה עדיין לא נתקרבה מיתתה כי לא תמות מהרה מן הנחירה אלא מיתה מגונה וכבדה ומארכת בצערה עד שתמות לפיכך כל זמן שהיתה מפרכסת מחמת הנחירה היתה חשובה כחיה ואבר ממנה היה אסור להם משום אבר מן החי ודווקא בעודה מפרכסת אבל מיד שתפסיק לפרכס הותרה להם אעפ"י שאפשר שעדיין יש בה חיות מ"מ הוא קרוב למיתתה ואין בה כח לפרכס מחמת חולשית ובודאי תמות מהרה ולפיכך הוה ס"ל דה"ה כששחטוה שחיטה כשרה בשנים או ברוב שנים שאז הוא וודאי קרוב למיתתה ג"כ והותרא להם שבוודאי תמות מהרה אעפ"י שעודה מפרכסת ולכך גם אפי' לבני נח היה מותר לחתוך מבית השחיטה אפי' בעודה מפרכסת ולאוכלו ולא היו בה משום אבר מן החי ובזה היה טעות יוסף שהי' סובר שגם בזה יש בו אבר מן החי וא"כ עלו כל דברי הרא"ם כהוגן ואליבא דהלכתא ואין קושיות הרג"א כלום ואשר הקשה עוד הרג"א על הרא"ם וז"ל ומה שפי' הרא"ם כי רז"ל דרשו רעה דכתיב בקרא ולמדו ג"ש דגבי אבר מן החי כתיב רעה חיה רעה אכלתהו כלומר שהחיה רעה אוכלת הבהמה כשהיא חיה וכתיב בה רעה וגבי עבדים כתיב רעה אם רעה בעיני אדוניה וגבי ערוה כתיב רעה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת כמו שמבואר בדבריו ג"ש שלו לא קבלתי ואין אדם דן ג"ש מעצמו ולמה לא דרש ג"כ דחשודין על הצדקה דכתיב בה רעה ורעה עיניך באחיך האביון עכ"ל באמת אינו יודע מאי קאמר ישמעו אזניו מה שפיו מדבר הוא עצמו אמר אין אדם דן ג"ש מעצמו וא"כ מאי יקשה ולמה לא דרש ג"כ דחשודין על הצדקה כו' מאי קושיא אלו הג"ש קבלו וזו הג"ש לא קבלו ומה שאמר הרג"א ג"ש שלו לא קבלתי לא ראיתי אינה ראייה הוא לא קבלם והרא"ם קבלם בשם התנאים שאמרו שהשבטים עברו אלו הג' דברים וכן כתב הרא"ם בפי' וז"ל וכל אלו על פי קבלתם שקבלו שהמלה הזאת של מלת רעה נדונית בג"ש עם חיה רעה ועם איך אעשה הרעה ועם רעה בעיני אדוניה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ל וא"כ מה לו לצעוק על הרא"ם שיאמר בפי' שקבלו כן וג"ש דצדקה לא קבלו ועוד הוא בעצמו לא תירץ קושיא זו גם לפי דבריו שעושה מג' עניינים אלו דרשות רחוקות ואסמכתות רחוקות לפי רצונו ואמר שאלו הג' דברים הם שהזכירו ז"ל במסכת אבות עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם ואמר במה שקראו לאחיהם עבדים נפלו למדרגת מאמרם עין הרע כו' וזה שלא היה רוצים שיהיו לאחיהם בני השפחות מדרגת המעלה שיש להם שהם בני הגבירות וזה מתוך עין הרע שלהם שאלו היה להן מדרגת עין טוב לא היה קורים להם עבדים ליקח מעלתם עכ"ל ולפי דבריו אלו מניין להם לרז"ל שהיו קוראים לאחיהם עבדים מפני עין הרע שבהם כך היו יכול לומר שהיה יוסף מביא דיבה עליהם שלא נתנו צדקה מפני עין הרע שבהם שכן כתיב בצדקה בפי' ורעה עיניך באחיך וגו' וא"כ כל דברי הרג"א שי' בכאן אין בהם ממש מה שהקשה על דברי הרא"ם ודברי הרא"ם בזה כולם נכונים ואמתיים ומחוורים אליבא דהלכתא נ"ל:
פסוק ז:רש"י והנה קמה אלומתי נזקפה ע"כ כלומר לא ששכבה על הארץ וקמה כאדם הקם ממטתו אחר ששכב שאין זה מדרך החלומות שאין בעל החלומות מראה לאדם אלא דבר הטבעי ונהוג כאלו רואה אותו בהקיץ ואין האלומה ב"ח שעומדת אחר שהיתה שוכבת לכך אמר רש"י נזקפה כלומר קרה מקרה אחר שאסרתיה והעמדתיה כנהוג שנשארה זקופה וכל האחרות אחר שאסרום נעשו שוחים על צדן שכן הוא דרכן אלא שקרה מקרה שנטו כולן לצד אלימת יוסף כאלו משתחווים לאלומתו והוא בדמיונו בחלומו לקחו לסימן על הממשלה והמלכות ולכך סיים רש"י דבריו על מלת נצבה לעמוד על עומדה בזקיפה כלומר שלא נטתה על צדה אחר שאסרה והעמידה כדרך המאסרין עמרין:
פסוק ח:רש"י על חלומותיו ועל דבריו צ"ע בדברי הרג"א שנראה מדבריו כאלו היו כאן ג' חלומות ובראשון אמר ויוסיפו עוד שנוא אותו ובשני הוסיף לומר על חלומותיו ועל דבריו ובשלישי כתיב ויקנאו בו וגו' ואין זה אמת כי לא היו כאן רק שני חלומות ומה שכתב בתחלה ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו וגו' אותה הגדה היא האמירה הכתובה אח"כ ויאמר אליהם שמעו נא החלום וגו' אלא שבתחלה סתם הכתוב ההגדה ואחר כך ביאור אופן ההגדה ויוסיפו עוד שנוא אותו השני הוא ממש אותו ויוסיפו עוד שנוא אותו הראשון והפסוק עצמו מביא פירושו של עוד ואומר אחת על חלומותיו והשני על דבריו והיא הדיבה כמו שפירש"י ואם כן בראשון כתיב על חלומותיו ועל דבריו דעליו קאי ואולי כיהנביא אשר אתו חלום חלום ידבר ואגב חורפיה לא דק:
פסוק י:רש"י ויגער בו לפי שהיה מטיל שנאה עליו כלומר יוסף היה גורם בדבריו שיטילו אחיו שנאה עליו לא שיעקב היה מטיל שנאה על יוסף שהרי היה אוהב אותו ואין האב מתקנא בבנו כדאשכחן גבי דוד:
פסוק י:בא"ד רש"י הבא נבא והלא אמך כבר מתה והוא לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה כו' מקשין העולם לפי הפי' הזה דס"ל יש חלומות בלא דברים בטלים למה אמרו שהוא לא ידע שהדברי' מגיעים לבלהה למה לא אמר ג"כ שידע אלא שנתכוין להוציא מלב בניו כמו שאמרו רז"ל לפי הפי' השני שאין חלום בלא דברים בטלים גם על פי' רז"ל שלמדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ואמרו שגם יעקב ידע זה אלא שנתכוון להוציא מלב בניו כו' מקשין מנא להו שיעקב ידע שאין חלום בלא דברים בטלים וכיון להוציא מלב בניו כו' שמא לא ידע שאין חלום בלא דברים בטלים ומה שאמר הבא נבא וגו' לא להוציא מלב קאמר אלא לקושטא דמלתא קאמר כשם שאמך בטל ולא תבא כך כל החלום בטל וגם הוא בעצמו לא האמין שיתקיים החלום ואומר אני שאין כאן קושיא כי ודאי דבר ידוע הוא וכולי עלמא ידעי זה שרוב החלומות ורובא דרובא כולם הם דברים בטלים וכזבים והבלים ואין בהם אפילו דבר אחד שהוא אמתי כי יבא ברוב ענין וברוב דמיון או ע"י האדים העולים מן האצטומכא כמו שאמרו הטבעיים ואינני צריך להאריך בזה רק לפעמים יבא לאדם חלום אמתי נבואיי מצד מחשבה שכלית או מצד הנבואה השורה עליו אלא שבזה יש דעות חלוקות יש אומרים אם הוא מן החלומות האמתיים הוא כולו אמת ואין בו דבר אחד שרומז לדבר שקר כי כולו אמת ויש אומרים שאפילו החלומות האמתיים הבאים מצד הנבואה והשכל יש בהן קצת דברים בטלים וגם השבטים ידעו זה אלא שידעו ג"כ שיוxף חכם גדול היה כמו שהעיד עליו הכתוב כי בן זקונים הוא לו וחשבו אולי רוב ענייניו ומחשבותיו הם על פי השכל ולפי שכלו יבאו לו חלומותיו או שמא באו לו חלומותיו ברוב עניין מחשבות דמיונות שהוא חושב תמיד למשול עליהם בכח אהבת אביו אליו ולא ידעו לפתור חלומותיו בפרטו רק בכללות שדעתו תמיד למלוך עליהם לכך הטילו שנאתם עליו וידוע שכל כוונת יעקב להוציא שנאתם מלבם שלא ישנאוהו ומעתה יהיה מחלוקות השני פירושים במשמעות דורשים ואמר הפי' הראשון שאי אפשר שידע יעקב פתרון של אמך שמגיעים לבלהה ולא אמר הבא נבא וגו' אלא להוציא מלבן של בניו שאין זה סברא כלל דס"ל שיעקב ידע בכל בניו שהמה חכמים מחוכמים כמותו וכל מה שידע הוא בדרך חכמה גם הם יודעים ואם היה הוא יודע פתרון לאמת החלום ושהדברים מגיעים לבלהה היה טוב לושתיקתו מדיבורו ולא היה לו לפתור כלל כוונת השמש וירח שהיה לו לחשוב מיד כשיגלה להם דרמז שמש וירח רומז לאב ולאם הם מעצמם מחכמתם יפלו על הדבר ויאמרו אף על פי שאמו מתה הדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו ע"ד אי לאו דדליאי לך חxפא כו' והרי הוא ע"י פתרונו יבא להחזיק שנאתם עליו והוא כל כוונתו היתה להוציא מעליו שנאת אחיו לפיכך על כרחך מה שאמר בעיניהם הבא נבא וגו' והלא אמך כבר מתה לקושטא דמלתא קאמר הכי כלומר אין לך פתרון אחר אלא אמך והלא אמך כבר מתה ובזה אי אפשר לחלום זה להתקיים כי לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה וס"ל לפי' זה שהחלומות או כולם בטלים או כולם אמתיים ואמר להם כיון שבזה בטל הרי זה כולו בטל והיה חושב שבודאי בזה יוציא שנאת אחיו ממנו ומה שאמר אח"כ הפסוק ואביו שמר את הדבר ר"ל היה שומר ומצפה ומקוה שיתקיים עניין החלום שיבא יוסף לידי גדולת מלכות כי אמר הלא רוב החלומו' יבאו ברוב עניין ודמיון ובוודאי חשקת יוסף ומחשבותיו תמיד להיות מושל ושליט והיה יעקב מתפלל עליו שימלא הש"י משאלותיו לרוב אהבתו אותו וזהו שמר את הדבר לא לקיים החלום מחמת שהוחלם אלא לקיים חשקו ורצונו של יוסף ורז"ל ס"ל שאי אפשר שפירוש אמך יפורש על בלהה שאף על פי שגדלתו כאמו אינו אמו ועוד שהרמז בירח אי אפשר לרמז על בלהה שהירח הוא עיקר לגבי השמש לערך שאר הכוכבים ואין זו אלא רחל שהיתה עקרת הבית ומה שאמר הכתוב ואביו שמר את הדבר פירושו היה ממתין ומצפה מתי יבא החלום מחמת החלום שרומז עליו כי היה חושב ודאי שיבא ואף על פי שרחל כבר מתה הוא ידע שאין חלום בלא דברים בטלים כי הוא היה חושבו לחלום אמתיי נבואיי מפני שהיה יוסף מוחזק בעיניו לבן זקונים וחכם מאד וקרוב למדרגת הנבואה לפיכך לא היה ספק בעיניו שמא יבא שמא לא יבא כי היה ודאי לו שיבא אלא שלא ידע אימתי יבא והיה יושב ומצפה בכל יום וזהו שפי' רש"י ז"ל אחר דברי רז"ל וז"ל שמר את הדבר היה ממתין ומצפה מתי יבא ע"כ לא אמר היה ממתין ומצפה שיבא אלא מתי יבא ר"ל בשיבא לא היה מסופק כי ודאי לו שיבא אלא היה ממתין מתי יבא וזה פי' לפי דברי רז"ל אבל לפי פי' הראשון פירושו היה ממתין ומצפה ומתפלל שיבא למלאות משאלות לב יוסף אבל גם בזה היה מסופק אם יבא אם לא יבא אלא שרש"י פירשו לפי משמעות פשוטו כדרכו בכל מקום ואם כן לפי דעת רז"ל ע"כ צריכין אנו לומר שגם יעקב ידע שחלום אפילו הוא חלום אמתיי נבואיי אינו בלא דברים בטלים ומה שאמר הבא נבא בתמיה לא נתכוין אלא להוציא מלב בניו כו' שהם יאמרו כשם שאמו בטל כן הכל בטל וס"ל שאין להקשות שמא גם בניו ידעו שאין חלום בלא דברים בטלים שדבר זה הוא עניין שצריך קבלה מנביא לנביא שכן הוא דרכי החלומות האמתיים שהרי אפילו בנבואה אמתית בעת הנבואה יקרה כן לנביא שיצוץ קצת ויעלם ממנו מיד ויחזור ויציץ ולפעמי' מתערב עמה קצת דמיון הכל לפי הכנת הנביא בעת ההיא כמו שכתב כל זה הרמב"ם בהקדמת ספר מורה הנבוכים וכ"ש שיקרה כגון זה לבעלי החלומות אעפ"י שהם אמתיים מ"מ אין שכלם זך כל כך ובשעת השינה יתערבו בהם דמיונות וכזבים קצת ויעקב ידע שבניו לא קבלו זה ממנו שעדיין לא הגיעו למדרגת הנבואה כמו יוסף ולכך כתב התורה ואביו שמר את הדבר שהוא ידע והם לא ידעו נ"ל:
פסוק יב:רש"י לרעות את כו' שלא הלכו אלא לרעות את עצמן נ"ל פי' שלא הלכו אלא לאכול ולשתות ומה שהקשו כאן ומה בא להשמיעני מאי נ"מ נ"ל שבא הכתוב להודיענו גודל צערם וקנאתם על חלומותיו של יוסף שימלוך עליהם ובא להודיע שהלכו לאכול ולשתות לפקח צערן:
פסוק יד:רש"י ויבא שכמה מקום מוכן לפורענות ע"כ פי' דק' לרש"י למה כתב שכמה בה"א בסופה אע"ג דה"א בסופו הוא כמו למ"ד בתחלתה והוא כמו ויבא לשכם אף על פי כן מיותרת היא דויבא שכם גם כן היה משמעו כמו ויבא לשכם שכן מצינו בכמה מקומות אם כן פי' הה"א הזאת היא כמו ה"א הידיעה ומקשה רש"י ומה היא ידיעתה ומתרץ ידיעתו הוא שהוא מקום מוכן לפורענות כו':
פסוק טו:רש"י וימצאהו איש זה גבריאל נ"ל דק' לרש"י דלשון וימצאהו איש משמע שאיש אחד היה שלוח לו מאחר ובקשו עד שמצאו שזהו לשון וימצאהו שהוא כמו וימצא אותו איש כי הוא הי' מבקש אחיו ופגע באיש זה ולכך פשוט הוא לרש"י שוודאי זה היה מלאך שהיה שלוח אליו מאת הש"י שיגיענו לאחיו כי כך נגזרה הגזרה מלפניו ית' דאל"כ מי שלחו לבקש את יוסף ולכך פי' ואמר וימצאהו איש ע"כ מלאך הוא ואיזה מלאך הי' זה גבריאל שנקרא איש דכתיב והאיש גבריאל:
פסוק יז:רש"י נסעו מזה הסיעו עצמן מן האחוה פי' ויהיו פי' נסעו מזה נסעו מלשון זה שאתה אומר את אחי אנכי מבקש לא שנסעו ממקום זה דאל"כ מה הגיד לו מזה יוסף עצמו ראה שנסעו משם שהרי ידע שכבר היו שם ועכשיו אינם שם:
פסוק יח:רש"י אותו כמו אתו עמו כלומר אליו ע"כ פי' דק' לרש"י שהרי ויתנכלו הוא מבנין ההתפעל ומשפט בנין זה לבא אחריו למ"ד ברוב כמו הבה נתחכמה לו ה"נ הו"ל למכתב ויתנכלו להמיתו אותו לכך פי' ואמר דאותו זה אינו מורה על הפעול אלא שהוא גם כן היה בכלל התפעלות ההתנכלות שגם הוא היה חושב מה שחשבו הם ואמר שהם חשבו עמו וזהו שאמר אותו זה הוא כמו אתו בלא וי"ו שפירושו עמו ואחר כך אמר כלומר אליו ר"ל לא תאמר שהוא והם חשבו להרוג את איש לכך אמר כלומר אליו ר"ל המחשבה של כולם היתה אליו ר"ל על יוסף שהם חשבו להרוג אותו וגם הוא חשב שיהרגוהו ואעפ"כ הלך אליהם לקיים מצות אביו:
פסוק לג:רש"י ושתפו להקדוש ברוך הוא כו' כ' הרג"א וז"ל ואין להקשות מנא ליה לרש"י לומר שהש"י לא רצה לגלות מפני החרם דשמא לא רצה לגלות מפני הטעם דשמא יהיה מקלל את בניו ובשביל כן לא רצה לגלות עכ"ל. ומתוך קושיא זו נכנס לדוחקים הרבה עיין בדבריו אבל גם אני אומר שאין להקשות זה ולא מטעמיה אלא שאינו קושיא כלל וזה דס"ל לרש"י דאי מטעם זה לא איריא דלעולם היה לו לגלות לו ולומר לו אך הזהר לך שלא לקלל בניך כמו שעשה בשבילו ללבן שאמר לו אל תדבר עם יעקב מטוב ועד רע ועוד דס"ל לרש"י היאך יעלה על דעת שום אדם שיחשוד הש"י את אבינו יעקב ע"ה שבתוך רוגזו שיהיה לו עליהם כולם מחמת יוסף לבדו יקלל ח"ו כל בניו וישכל עצמו מכולן ביום אחד אטו בשופטנו או ברשע גמור עסקינן חלילה חלילה לחשוב על יעקב מדה רעה כזו שהרי אפילו על הקורע בגדיו בחמתו ארז"ל הרי הוא כעובד ע"ז ק"ו הקורע קרע גדול כזה בתוך בניו שאין לו תפירה כלל ח"ו ועוד ודאי מדה של שטות או שגעון היה לו אם היה עושה כן שישכל עצמו בשביל בן אחד ולכך ס"ל לרש"י שודאי מטעם זה לא נמנע הש"י מלגלות לו רק מפני החרם ואשר הביא הרב הזה לקושיא זו הוא הקושיא האחרת שהקשה שם וז"ל וא"ת וכי בשביל שהיו משתפים להקב"ה לא יגלה הקב"ה ומה הועיל שיתוף שלהם עכ"ל ותירץ וז"ל וי"ל דחשבו שמא הסכמת הקב"ה עמנו הוא כדי שלא יהיה יעקב מקלל אותנו כו' עכ"ל ואני אומר שבנפילת היסוד יפול הבניין כי גם קושיא זו אינה כלום כי מה שהקשה ומה היה מועיל שיתוף שלהם אטו שהם שתפוהו עמהם שלא ברצונו וידיעתו ח"ו כמו שחשב הוא ודאי ז"א כי מאין להם כח זה אלא אני אומר שודאי אחד מהם ירד למרכבה ואולי הוא לוי ושאל שאם יעשה דבר זה שימכרוהו אם יסכים עמהם בחרם שיעשו ביניהם שלא לגלותו אף על פי שלא יראו מהקללה מ"מ יראת חרון אביהם מוטל עליהם משום כבוד ומורא אב ובאת להם התשובה שיעשו ויצליחו מעשה השטן המרקד ביניהם והסכים על ידם ית' בחרמים שלא לגלותו כדי שיעשוהו כי לפניו ית' הגיע זמן עונשו של יעקב אף על פי שהם לא היו יודעים טעם של הש"י בעונשו של יעקב וראייה גדולה יש לי על זה ממה שמצינו בהגיע יום פקודתם על עון זה בימי עשרה הרוגי מלכות שכשנגזרה גזירה עליהם ירד ר' ישמעאל כהן גדול שהיה מזרע לוי למרכבה ושאל אם נגזרה גזירה כמו שהוא בפייט של י"כ ע"ש ועל ידי ירידתו למרכבה נודע להם שכבר נגזרה גזירה והצליחו מעשה שטן אל הקיסר ע"ש והנה כבר ידוע שכן מדתו ית' שמשלם מדה כנגד מדה ממש וכמו שנפקדו בעונשם על ידי הורדה למרכבה כן וודאי היה מעשה המכירה על ידי הורדת אחד מהם או כולם למרכבה והושב כי יצליחו מעשה שטן אלה ואם תשאל ותאמר אם כן למה נענשו כיון שהסכים על ידם יתברך לא מחכמה שאלת על זה הלא כבר ידעת שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והרשות נתונה לכל ועין ה' ית' רואה ואינו מוחה ואחר כך על הכל יביאנו במשפט והם לא שאלו בדרך נטילת רשות שימכרוהו שיסכים הוא ית' עמהם על המכירה רק שאלו שאם ימכרוהו אם יקיים הוא את חרמם שלא לגלותו ליעקב כי יראו מכעסו וחרונו של יעקב לכבודו לא מיראת קללתו והושב שיקיים את חרמם כפי רצונם כמו שאמרנו בדרך שאדם רוצה לילך כו' וכן מצינו גבי שאלת האורים ותומים כששאלו אם יעלו והושב שיעלו ונפלו כו' ע"ש אבל עיקר טעם הש"י בהסכמתו ולא חשש לצערו של יעקב למחות בידם היה מפני כי הגיע לפניו ית' עת עונשו של יעקב על כיבוד אביו ואשר הקשה עוד הרג"א שאם היה מטעם זה שרצה ית' לצער את יעקב על שלא קיים מצות כיבוד אב כ"ב שנה היה לו לגלות ליעקב שהוא חי ולא יגלה לו באיזה מקום ודי בזה צער ליעקב שיצטער על בנו שנאבד ממנו ולא ידע איה מקום כבודו ע"כ כוונת דבריו ואני אומר באמת הרב הזה הפריז מאד בזה על מדתו שעושה עצמו כאלו נגלו לו שכרן ועונשן של מצות ח"ו כבר אחז"ל ואין אתה יודע שכרן כו' כי מי גילה לו שהיה די בזה צער ליעקב כשידע שבנו חי והוא נאבד ממנו ואיני יודע איה הוא שמא הש"י רצה לצער מאד בעונשו שיסבור יעקב שהוא מת שבזה יהיה לו צער יותר מכשידע שהוא חי כי הוא ית' היודע והחותך וחורץ עונשן ושכרן של מצות וכך היה דינו של יעקב וכן היה עונשו חרוץ לפניו במרום כי הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואשר דקדק עוד הרג"א ואמר אם מטעם עונשו של יעקב הסכים הש"י עם החרם אם כן ק' מה עלה על דעת השבטים מתחלה ומאי ס"ד מעיקרא ששאלו וחשבו שהקב"ה יסכים עמהם והם לא ידעו עונשו של יעקב ואיך חשבו לומר שהש"י יסכים עמהם ולא יחשוב לצערו של הזקן גם זה אינו קושיא שכבר כתב הרא"ם שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידים שירדו ע"י מכירת אחד מן השבטי' למצרים ולכך חשבו שמא עכשיו הגיע הזמן אבל האמת לא היה כן כי הזמן הירידה עדיין לא הגיע אלא אחר כ"ב שנה אלא שדיין האמת ב"ה אשר לו נתכנו עלילות ידע שהזמן יגיע אחר כ"ב שנה וצירף לכ"ב שנים הללו עונשו של יעקב וסיבב המכירה בעונשו של יעקב ע"י יוסף שע"י זה ככלות ימי העונש יתגלגל הדבר וירדו מצרימה לקיים גזרת עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון ובזה תתיישב ג"כ הקושיא שהקשה הרג"א וז"ל וא"ת מנ"ל לומר שלא גילה הקב"ה מפני החרם שעשו הם שמא בשביל שתתקיים גזירת בין הבתרים כדכתיב וישלחהו מעמק חברון עכ"ל אבל לפי דבריו אלה אין כאן קושיא כלל שאם מטעם גזירת בין הבתרים היה לו להמתין גזירת המכירה עוד כ"ב שני' שיגיע זמן הירידה למה הקדימה כ"ב שנים אי לאו מטעם עונשו של יעקב וכל זה נ"ל דברים ברורים ונכונים ובחנם העמק כאן הרג"א לגלות בהם סודות ועניינים דוחקי' שאין אנו צריכין לכולם נ"ל:
פסוק לה:רש"י וימאן להתנחם אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת כו' יש מקשין א"כ יעקב כשהרגיש שלא היו יכול לקבל תנחומין היה לו לחשוב מיד שהוא ודאי חי ולמה התאבל עוד ואין סברא לומר שיעקב לא ידע זה שהרי רז"ל לא למדוה מפסוק זה אלא מפסוק נשכחתי כמת מלב גם הרג"א הקשה זה ונכנס לדוחקים ואני אומר שאין זו קושיא כלל ובודאי יעקב גם כן ידע זה והכי פי' הפסוק וכוונת רש"י כן הוא שמיד ק' לו לרש"י על הפסוק וימאן להתנחם למה מיאן להתנחם והרי אסור להתקשות על המת יותר מדאי והיא כאלו מהרהר אחר מדתו של הקב"ה וחלילה ליעקב אע"ה ליפול בזה ולכך משני שודאי אלו היה מת לא היה מתקשה עליו כל כך אלא היה משכחו שכן נגזרה הגזירה ומפני שהיה רואה שאין דעתו מקבל תנחומין מפני שלא נגזרה הגזירה עליו לשוכחו ובכל פעם שזוכרו מתחדש לו שיחו וכאב צערו עליו וחוזר לאבלות אמר יעקב ודאי הוא חי הואיל ולא אוכל לשוכחו ולא היה מתאבל עליו עוד מחמת שחשב שהוא מת אלא ידע שהוא חי והיה מצטער על שנאבד ממנו וחשב בודאי נגנב והוחזק כעבד בכל מקום שהוא ואין לך צער גדול מזה לאב על בן מבין ומשכיל אהוב לאביו וילך בשבי ומה שסיים ואמר ארד על בני אבל שאולה והוא לא היה חייב אבילות ה"פ דקרא שמתחלה כשראה הכתונת המשולח בדם חשב בודאי שחיה רעה אכלתהו כמו שאמר ולפיכך היה מתייאש מיד לקוברו וחלה עליו דין אבילות וכמו שאמר בפי' ויתאבל על בנו וגו' ואחר זמן כשבאו בניו ובנותיו לנחמו והרגיש שלא הי' יכול לקבל תנחומין חזר בו מדעתו הראשון ואמר ודאי החיות פצעוהו וקרעו מעליו כתנתו והוא נמלט פצוע ומוכה ואחרים שראוהו תועה בשדה לקחוהו לעבד והרי הוא חי חיי צער מחבורתיו וגם הוא משועבד בעבודה קשה כעבד נרצע וחשב שבודאי לא יראהו עוד כל ימיו ולכך סיים ואמר ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כלומר אעפ"י שנודע לי שעדיין הוא חי ע"י שלא אוכל לקבל תנחומין אעפ"כ אין הדין נותן שאסיר השק ושמלת האבילות מעלי ואמר הואיל ובדין התחלתי להתאבל שכבר הייתי מתייאש מלקוברו ארד בשביל בני ותתקיים בי אבילותי ללבוש שק ולהתנהג אבילות עד שאקבר ודאי אם לא הייתי מתייאש מלקוברו ולא היה מתחיל בי דין אבילות ואח"כ היתה מתברר הדבר שעודנו חי ע"י שלא הייתי יכול לקבל תנחומין לא היה הדין נותן ללבוש שק ולנהוג אבילות אעפ"י שהיה כאבי וצערי גדול מאד אבל עכשיו שכבר התחלתי בדין להתאבל ע"י יאוש מן הקבורה לא אסיר שמלת אבלותי מעלי וארד על בני בכל דיני אבלות עד באי לשאול ואקבר שם ולפי מדרשו לא היה אבילותו מפני בנו כי ודאי אסור להתקשות על המת יותר מדאי אלא מיראת הגיהנם לפי קבלתו וראייה גדולה יש לי על פי' זה ממה שמצינו שאמר יעקב ליוסף בעת ברכתו אותו ראה פניך לא פיללתי ואם היה חושב שמת פשיטא שלא יראנו אלא משמע ודאי שהיה חושב שהוא חי אלא שלא היה חושב שיראה פניו דהיה לו לומר כבר אתה מת בנעוריך פיללתי כלומר ולא יהיה לך זרע ואתה הראנו וגו'