תנ"ך על הפרק - בראשית לז - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית לז

37 / 929
היום

הפרק

חלומות יוסף ומכירתו

וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וישב יעקב. א"ר יוחנן, כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, וישב יעקב בארץ מגורי אביו – כתיב בתרי' ויבא יוסף את דבתם רעה אוכן דריש לקמן ס"פ ויגש על הפ' וישב ישראל בארץ גושן, ונראה הבאור, דכל מקום שחושב אדם להתיישב במנוחה ושלוה ולא נגזר עליו כן – הוא נטרד בצער, והוא ע"ד מ"ש באבות אל תתיאש מן הפורעניות, וכ"מ במ"ר כאן, ביקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ואפשר לומר דמדייק הלשון וישב, דבכמה מקומות מורה לשון ישיבה על ישיבת קבע, כמו בעבור תשבו בארץ גושן, וירשתה וישבתה בה, יושבי ירושלים, יושבי הארץ וכדומה, ומזה טעם מקור הדרשא בסכות תשבו – כעין תדורו, כלומר שתכנסו לדור בסוכה דירת קבע, ולכן מצינו שאמר הקב"ה ליצחק גור בארץ הזאת ולא אמר שב, להורות על ישיבה ארעית, יען שממדות הצדיקים שאין מנוחתם שלמה בעוה"ז מפני שתעודתם רק לתקן את העולם ולמלא חסרונותיה. והדברים ארוכים ועתיקים. וכאן דכתיב וישב יעקב משמע שחשב להתיישב בקביעות ובמנוחה תמידית, ומזלו לא גרם כן, לפיכך נטרד במעשה יוסף, .
(סנהדרין ק"ו א') אלה תולדות וגו'. תניא, ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף בנראה דמדייק משום דאם בא לספר תולדות יעקב כסדרן הו"ל להתחיל מתולדות ראובן, ומדהתחיל ביוסף ש"מ דשייכות יתירה יש ביוסף ליעקב משאר בניו, ומה שאירע לזה הי' ראוי להיות בזה, וזה נראה גם טעם הדרשות הבאות. , אלא שיצא ש"ז מבין צפרני ידיו גבעת שתבעתו אשת פוטיפרע, (ואצבעות הידים הן עשר ולכן חסרו לו עשרה בנים) משא"כ ביעקב כתיב (פ' ויחי), ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני, ודרשינן שלא ראה קרי מימיו [עיי"ש לפנינו] , ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולם נקראו על שמו דובני בנימין היו עשרה ועם מנשה ואפרים הרי י"ב ויתבאר לקמן בפ' ויגש בשמות בני בנימין. .
(סוטה ל"ו ב') אלה תולדות וגו'. א"ר יונתן, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, הכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים הדייק משום דמשמע דעיקר התולדה של יעקב הי' יוסף, וא"כ הי' ראוי להיות יוסף גם הבכור, ועיין מש"כ לעיל אות ב' וצרף לכאן. והענין שקדמתה לאה ברחמים – הוא ע"פ מש"כ בפ' ויצא וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. .
(ב"ב קכ"ג א') אלה תולדות וגו'. והלא הי' ראוי לומר אלה תולדות יעקב ראובן, ומה ת"ל יוסף, אלא כשם שנולד יעקב מהול כך נולד יוסף מהול וכלומר שהי' לו להתחיל תולדות יעקב מראובן וכמש"כ לעיל אות ב'. והא דיעקב נולד מהול ילפינן מדכתיב בי' ויעקב איש תם וכמש"כ הבאור בר"פ תולדות. [אדר"נ פ"ב] בן שבע עשרה שנה. א"ר לוי, לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה, דכתיב יוסף בן שבע עשרה שנה, וכתיב (פ' מקץ) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, הרי שלש עשרה, ושבע שנות השבע ושתי שנים משנות הרעב – הרי כ"ב זוכמו שאמר יוסף לאחיו בהתודעו אליהם כי זה שנתים הרעב. .
(ברכות נ"ה ב') את דבתם רעה. מה היה אומר, ר' מאיר אומר, אמר, חשודים הם על אבר מן החי ר' יהודה אומר, אמר, מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים, ור' שמעון אומר, אמר, נותנים עיניהם בבנות הארץ, א"ר יהודה בן פזי, כתיב (משלי ט"ז) פלס ומאזני משפט לה', אמר הקב"ה, הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עזים חר"ל הרי מוכח שרגילים הם לשחוט. , הוא אבר מזלזלים הם בבני השפחות – לעבד נמכר יוסף (תהלים ק"ה), הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ – הא דובא מתגריא בך, שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף טובמ"ר איתא הלשון ועל תלתיהון לקה, והכונה אחת היא, ונענש מדה כנגד מדה. ובספרי אגדה נתבאר ענין הדבה המבואר בזה, דאמנם ראה בהם יוסף איזו ענינים שונים בענינים אלה וטעה בהם לחשוב שאינם עושין כדין, יעו"ש ובפירש"י בפסוק זה, וי"ל דיצא להם לדרוש כן משום דבעלמא ענין הפקעת שם רע ולעז כתיב בלשון הוצאה ולא בלשון הבאה, ויוציאו דבת הארץ (פ' שלח) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל (פ' תצא) וכדומה, וכאן כתיב ויבא יוסף את דבתם ולא ויוציא, והחילוק בין לשון הוצאה ללשון הבאה בענין זה פשוט, דאם הש"ר הוא שקר מוחלט כתיב בלשון הוצאה, והיינו שהוציא את הדבר כולו מלבו, אבל הבאה משמע שבאמת הי' דבר מה ואותו הביא והגיד, ולכן מדכתיב כאן ויבא, ש"מ שבאמת ראה דבר מה, רק לא כיון לתכלית הדבר ונדמה לו שעושים באיסור, ודו"ק, ועיין בנמוקי רמב"ן שנגע ברמז דק בחילוק לשון הוצאה והבאה בענין זה, ובמה שכתבנו יאיר אור על דבריו. –
והנה בכלל דרשא זו לא נתבאר איפה מצאו חז"ל בפסוק זה רמז שהדבה שהוציא יוסף היתה מענינים אלה שחשיב בזה, וי"ל דדייקו ודרשי אריכות הלשון בכלל לך נא ראה וגו' והשיבני דבר, וגם הלשון הלא אחיך רועים אינו דבוק כלל, כי הלשון הלא בכ"מ מוסב על ענין ולשון הקודם, וכאן לא נמשך לשון זה כלל אלמעלה, ולפי הפשט הול"ל הנה אחיך רועים, או שלא לומר זה כלל אלא לך נא ראה וכו', וגם קשה אם רק את שלום גופם לבד הי' רוצה לידע לא הו"ל לשלוח לתכלית זה את יוסף, וכמו שהקשה הספורנו דהו"ל לשלוח את אחד מעבדיו, ויותר קשה לפי מה דאיתא במדרשים שבכל יום הי' בא מן השדה אחד מן האחים לשמש את יעקב, וא"כ הי' יודע את שלומם.
ולכן דרשו דמוסב על ענין הדבה שהוציא יוסף עליהם, ואמר לו יעקב, אתה הגדת עליהם כך וכך, הלא אחיך רועים בשכם לך נא ראה, כלומר הבין בדרכם והנהגתם, מלשון ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א'), ראה את שלומם בינם לבינם [הוא כנגד הדבה שמזלזלין בבני השפחות], ואת שלום הצאן, אם שלמים הם ממש בגופם ואינם מחוסרי אבר [וזה כנגד הדבה שחשודים הם על אבר מה"ח], והשיבני דבר, והוא ע"פ מ"ד בכ"מ אין דבר אלא גלוי עריות כמש"כ (פ' תצא) ושם לה עלילות דברים, כי מצא בה ערות דבר, והוא כנגד הדבה שנותנים עיניהם בבנות הארץ. .
(ירושלמי פאה פ"א ה"א) כתונת פסים. א"ר חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת יצמר נקי וצח. לכתונת פסים שעשה יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים יאר"ל שע"י הכתונת נתעוררה הקנאה ונתגלגלה סבת מכירת יוסף ויתר המאורעות עד בואם למצרים. ובתוס' הקשו, דהא שעבוד מצרים נגזר מכבר בברית בין הבתרים (פ' לך), וי"ל הכונה שבשביל הכתונת נתגלגל הדבר ע"י יעקב ולא בדרך אחרת, או דבברית בין הבתרים לא נפרטה שם המדינה שאליה ישתעבדו, וכאן נתגלגלו למצרים. – וע' ברמב"ם פ"ו הי"ג מנחלות כתב ע"פ דרשא זו, וז"ל, צוו חכמים שלא ישנה אדם בנו בין הבנים בחייו אפילו דבר מועט שלא יבאו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף, עכ"ל, ומה שהוסיף שלא ישנה בחייו, נראה פשוט משום דבמותו נתנה תורה רשות להרבות לאחד מבניו ולהמעיט לזולתו, והא דלא חיישינן בזה משום קנאה, י"ל הטעם דכיון דמצוה לקיים דברי המת, ואם יתקנאו ויתחרו עבור זה, אין זה קיום אמתי. כך צריך בהכרח ליישב דעת הרמב"ם.
אבל הטור חו"מ סי' רפ"ב לא הוסיף התנאי בחייו, ונראה מדבריו שם דאפילו לפני מותו אסור לעשות כן, ולפלא על בעלי השו"ע שהשמיטו כל דין דרשא זו, וצ"ע. .
(שבת י' ב') והנה השמש והירח. א"ר ברכיה, חלום אע"פ שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, מנ"ל – מיוסף, דכתיב והנה השמש והירח משתחוים לי, וההיא שעתא אמי' לא הוית יבסמך על מ"ש במ"ר דשמש – רמז לאביו וירח לאמו וי"א כוכבים לאחיו, ועיין בפירש"י בפסוק זה, ולפי מ"ש במ"ר לחד מ"ד דירח קאי על בלהה שהיתה מגדלתו כאם, צ"ל דעיקר הראי' מפסוק הבוא נבוא אני ואמך, וא"כ כוון יעקב על אמו ממש, ולכן תמה, ובאמת בנוסחא ש"ס כת"י נסמכה דרשא זו על הפסוק הבוא נבוא אני ואמך, וכ"ה במדרשים ובילקוט, וגם לפנינו צריך לגרום כן. –
וע' בריש פרשת ויחי בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה, בתנחומא ופסיקתא זוטרתא שני פירושים, אם השתחוה לשכינה או ליוסף, יעו"ש, ומדרשא שלפנינו מבואר דהשתחוה ליוסף, משום דאל"ה למה אינו מביא הגמרא כאן ראי' דכולו אינו מתקיים מדלא מצינו שיעקב השתחוה לפניו אע"פ שאמר והנה השמש וגו' משתחוים לי דרומז על יעקב, כמש"כ, ודו"ק. –
ודע דצ"ע בכלל המאמר כולו אינו מתקיים דמשמע דכלל הוא בכל חלום, ובאמת הלא מצינו הרבה חלומות שנתקיימו כולם במלואם, כמו חלומות שר המשקים והאופים וחלום פרעה ונבוכדנצר ועוד, ואין לומר דכונת הגמרא דאפשר שלא יתקיים כולו, אבל גם אפשר שיתקיים כולו, דהא אמרינן בגמרא כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, ומשמע דדבר שאי אפשר הוא כלל שיהי' כולו אמת ומתקיים, וא"כ קשה כמש"כ.
וצ"ל דהחלומות שבאו מהקב"ה בכונה לידע אותם בשעתם כמו החלומות שזכרנו שבאו במכוון מהקב"ה כדי שיסתבבו מהם תוצאות שונות, כנודע, אלה בודאי מתקיימים כולם, אבל בחלומות סתם בהכרח שיהיו בהם גם דברים בטלים כתבן בבר. –
וע' בסנהדרין ל' א', הרי שהי' מצטער על ממון שהניח לו אביו ואינו יודע היכן הניחם, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם, במקום פלוני הם, של מעשר שני הם, והלך ומצאן מכוון במקום ובמנין, זה הי' מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ר"ל לענין לחשב המעות כדין מעשר שני, ואע"פ שכוון בעל החלום במקום ובמנין, י"ל דעיקר הסברא של החכמים בעי על מה דאמרינן כאן כולו אינו מתקיים, וא"כ י"ל דמה שאמר של מעשר שני הם אינו אמת, ודו"ק.
והר"ן בנדרים ח' ב' לענין נדר בחלום כתב בשם הרשב"א דצריך התרה, והאחרונים הקשו עליו מגמרא דסנהדרין הנ"ל, שאמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל לדעתי לא קשה כלל, דהא בסנהדרין שם אמרו הרי שהי' מצטער על הממון, וא"כ הי' חושב אדותם, וקיי"ל אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה א'), ולפי"ז אין סומכין על חלום כזה, ועיין ביו"ד סי' ר"י, ואין להאריך כאן עוד בזה. .
(ברכות נ"ה א') להשתחות לך ארצה. ת"ר, השתחואה – זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר וגו' להשתחות לך ארצה יגדייק מלשון ארצה דמשמע השתטחות, ויש להעיר שלא הביאו הפסוקים הקודמים בתורה מענין זה, כמו בלוט וישתחו אפים ארצה, ובאליעזר עבד אברהם וישתחו ארצה לה', וי"ל דרוצה להביא ראי' דסתם לשון השתחואה בלא תוספת שם ארץ כולל ג"כ פשוט ידים ורגלים, וכאן נאמר מקודם והנה השמש והירח משתחוים לי, ויעקב שינה דבריו והוסיף להשתחות לך ארצה, ש"מ דסתם לשון השתחואה הוא ארצה, ולפי"ז תכונן הראי' רק מהכא, משא"כ מפסוקים הקודמים י"ל דרק היכא דכתיב ארצה הוי בפשוט ידים ורגלים. .
(ברכות ל"ד ב') לרעות את צאן. נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו, אלא לאכול ולשתות ולהתפתות ידלא נתבאר איפה מרומז דרש זה, ואפשר לומר ע"פ מ"ש במ"ר בסמוך בפ' שמעתי אומרים נלכה דתינה – לבקש לך נכלים להמיתך, וקרוב לומר דהי' קשה לכולם לבא לכלל דעה אחת לעשות מעשה מוזרה כזאת, ולא היו יכולים להתפתות ביחד ולהסכים למעשה זו רק ע"י רבוי אכילה וכמ"ש בסנהדרין ק"ג א' גדולה לגימא וכו', וזהו שאמר שהלכו לאכול ולשתות וע"י זה להתפתות. וכונת הלשון שלא לרעות את הצאן הלכו וכו' יתכן דמכוין ללשון הפסוק ביחזקאל ל"ד וירעו הרועים אותם ואת צאני לא רעו. [אדר"נ פ' ל"ד] לך נא ראה. ת"ר, לך נא ראה את שלום אחיך, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה טופירש"י בשעה שאדם יכול לראות והיינו ביום, עכ"ל, והוא רמז בעלמא, ואפשר לומר דמדייק משום דיותר הי' נאות לומר לך נא שאל או דרוש לשלום, דכן הוא לשון הרגיל בעלמא בשאילת שלום. .
(חולין צ"א ב') וישלחהו מעמק חברון. א"ר חנינא בר פפא, בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון דכתיב בי' (פ' לך) ידע תדע כי גר יהיה זרעך טזרומז בזה דהשליחות הזאת היתה ראשית הסבה לירידת ישראל למצרים, כמ"ש הקב"ה לאברהם. וטעם דרשא זו פירש"י בפסוק זה, משום דחברון הי' בהר כדכתיב (פ' שלח) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, עכ"ל. ולא ידעתי למה לא הביא מקרא יותר מפורש דחברון עומדת בהר, והוא הפסוק דיהושע י"ד ועתה תנה לי את ההר הזה וגו' ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפונה. .
(סוטה י"א א') ויבא שכמה. תני משום רבי יוסי. מקום מזומן לפורעניות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד יזנראה טעם הדרשא בכלל שבא ליישב מה שקשה לכאורה האיך נכשל יוסף בהליכתו זאת אחרי שיעקב שלח אותו ואמר לו והשיבני דבר, א"כ הלך בשליחות מצות כבוד אב, וקיי"ל שלוחי מצוה אינן נזוקין, על זה אמר דשכם הוא מקום מזומן לפורעניות והוי כמו שכיחא הזיקא, ובשכיח הזיקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין כנודע בסוף מס' חולין קמ"ב א' ובכ"מ. –
והנה רש"י פירש וז"ל, ודתן דכתיב בקרא [ר"ל דכתיב נלכה דתינה וימצאם בדתן] היינו כפר קרוב לשכם ונקרא על שם שכם, אי נמי כמדרשו, שהיו דנין עליו להרגו [ומלשון דת ודין], עכ"ל, ונראה עיקרו כפירושו השני, משום דקשה לומר כפי' הראשון דכפר הוא, שהרי מצינו מפורש במלכים ב' (ו' י"ג, י"ד) ויוגד לו לאמר הנה בדתן ויבאו ויקיפו על העיר, הרי מפורש דעיר היא ולא כפר, וצ"ע. .
(סנהדרין ק"ב א') וישמע ראובן. א"ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה [בערי מקלט] תחלה, מפני שהוא פתח בהצלה תחלה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם יחמנוי ראובן בהצלה תחלה הוא בקביעות ערי מקלט שתכליתם להציל את ההורג בשגגה מיד גואל הדם, כנודע ומבואר כ"פ בתורה, והנה בקביעות הערים בפ' ואתחנן סדר תחלה את בצר לראובני ואת ראמות לגדי ואת גולן בבשן למנשי, ועל זה דריש שנשתלם לו מדה כנגד מדה, שהוא פתח תחלה בהצלת יוסף לפיכך קבעו את עירו בהקדם לעיירות ההצלה.
וע' מהרש"א שהקשה על עיקר קושית הגמרא מפני מה זכה ראובן להמנות בערי מקלט תחלה, מאי קושיא היא, והא בכור הוא, ודין הוא שימנה תחלה, וזה באמת הערה נמרצה לכאורה, ויעו"ש מש"כ בזה בארוכה, אבל לי נראה בפשיטות, דכיון דחזינן דבעת שנשא ונתן משה רבינו ע"ד הנחלת עבר הירדן לבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה, ששם היו קבועים ערי מקלט, סדר מקודם בני גד ואחריהם בגי ראובן, כפי שיראה המעיין בפ' מטות, והנה אע"פ שלא נודע לנו טעמו של משה רבינו בקדימה זו, אבל עכ"פ כן הוא, ובודאי הי' לו בזה טעמו ונמוקו, וא"כ לפי"ז הי' צריך בהבדלת הערים וקביעותם לסדר ג"כ באופן סדר הנחלתם, ובכ"ז שינה וסדר של ראובן תחלה, ע"כ הוא לאיזו כונה, ועל זה דריש כאן, ודו"ק. .
(מכות י' א') למען הציל אותו. מכאן שראוי לכתוב ולפרסם את העושה מצוה שהרי התורה פרסמת מצות ראובן שחשב להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו יטומסיים הרשב"א, ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה שדרכיה נועם ושלום. ומקור הדברים הוא במ"ר רות פ"ה בזה"ל, אלו הי' יודע ראובן שהקב"ה כותב וישמע ראובן ויצילהו מידם הי' מוליכו על כתפיו אל אביו, ר' לוי אמר, לשעבר הי' אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה וכו', וע"פ אגדה זו פסק הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ט סי"ג דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו לכתוב שמו עליו ואין הצבור יכול למחות בידו.
ויש להעיר שלא הביאו סמוכין לענין זה בכלל ממ"ש בבמדב"ר פ' י"ב בזה"ל, כל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו, שלמה בנה ביהמ"ק ובשביל שנתן דוד את נפשו על דבר זה קראו הקב"ה על שמו, הדא הוא דכתיב מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, הוי נוצר תאנה יאכל פריה, ע"כ, וזה מכוון לעניננו, ואולי י"ל דלא הביאו אגדה זו לכאן, די"ל דכיון דאיירי ביגע ונותן נפשו על הדבר אין ראי' לעושה מצוה סתם בלא יגיעה ומסירת נפש, ודו"ק. [תשובת הרשב"א סי' תתקפ"א] והבור רק וגו'. דרש רב נתן בר מניומי משמי' דר' תנחום, והבור רק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, ומה ת"ל אין בו מים, לומר לך, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו כוצ"ל שראובן ואחיו לא ידעו שבבור יש נחשים ועקרבים, שהרי חשב ע"פ עצה זו להשיבו אל אביו, וגם אחיו אלו היו יודעים וראו אח"כ שנצל ממקום סכנה ודאית, א"כ זכותו גדול מאד, ואז הלא בודאי לא היו הולכים עמו אח"כ בקרי, במכירה למדינים, כי הלא אפילו נבוכדנצר שהי' רשע מוחלט, בכ"ז אחרי שראה לחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש, הרהר תשובה בלבו, וכש"כ בני יעקב.
ולא יפלא אם לא ראו מה שבתוך הבור, כי לפי מה שכתב המפרש למס' תמיד ספ"ק דאין השלכה פחות מעשרים אמה, וכאן דכתיב וישליכו, א"כ הי' הבור עמוק עשרים אמה ויותר, וקיי"ל דלמעלה מעשרים אין עינו של אדם שולטת כמו דקיי"ל לענין נר חנוכה וסוכה [ויש לכוין לפי"ז סמיכות ושייכות דרשא זו בגמרא עם הדין נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה משום דלא שלטא בה עינא, ולבד הסמיכות שנאמרו שני הענינים מחד אמורא, י"ל עוד משום דטעם שניהם שוה, להורות דלמעלה מעשרים אמה אין העין שולטת, ודו"ק]. –
ודע דע"כ צ"ל דהא דניצל יוסף מן הבור הי' בנס, שהרי קיי"ל בסוף יבמות קכ"א א' נפל לבור מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת ומתירים את אשתו, משום דאמרינן ודאי מת שם, יעו"ש, וא"כ בדרך הטבע לא הי' יכול להנצל משם. .
(שבת כ"ב א') מה בצע. תניא, רבי מאיר אומר, כל המברך את יהודה שאמר מה בצע כי נהרג את אחינו, הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י') ובוצע ברך נאץ ה' כאלפי פשטות הענין דריש כאן בחובתו של יהודה, שמכיון שהיו אחיו שומעין לו הי' לו לייעץ אותם שישיבו אותו אל אביו, אבל מהרש"א פירש דהלשון כל המברך הוא מלשון ברך נבות אלהים (מ"א כ"א), ור"ל כל המגגה את יהודה בשביל שלא יעץ את אחיו להשיבו אל אביו, הרי זה מנאץ, משום דיהודה היתה כונתו לשם שמים, מפני שידע בטח שאם ייעץ להשיבו לא ישמעו לו, עכ"ל, ויש להביא ראי' לפירוש זה ממה שאמר יעקב בברכותיו קודם פטירתו ליהודה מטרף בני עלית, ופירשו שם במ"ר דרמז למה שאמר יהודה מה בצע כי נהרג את אחינו, יעו"ש, ואי ס"ד דמאמר זה הוא לגנאי ליהודה, לא הי' אז יעקב מזכיר לו זה, כי כנודע באותה שעה רצה יעקב לקרבו ולפייסו בדברי רצוי וחבה כמש"כ רש"י שם בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך, יעו"ש. .
(סנהדרין ו' ב') וימשכו ויעלו. מכאן דהא דקונים במשיכה אינו אלא עד שיוציא את החפץ ממקומו כבועיין מענין זה בחו"מ סי' קצ"ח ס"ג. [שערים דרג האי גאון שער ט"ז]. בעשרים כסף. אמר ר' שמעון בן לקיש, [למה צותה תורה חמשת שקלים בפדיון בכור] לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף כגיתכן דהדורש הזה מפרש עשרים כסף – עשרים דנרי כסף שהם חמשה שקלים, כי השקל ארבע דנרין. ופרטי דין זה יתבארו אי"ה לפנינו במקומו בפ' קרח. .
(ירושלמי שקלים ס"ב ה"ג) בעשרים כסף. א"ר לוי, כמה נפל לכל אחד ואחד מהם טבעה, לפיכך צותה תורה שיהא כל אחד נותן שקלו טבעה כדטבעה הוא חצי סלע שהוא ב' דנרין והסלע ד' דנרין ונפל לכל אחד ואחד מן האחים חצי סלע [דבנימין לא הי' עמהם], לפיכך יתנו מחצית השקל שהוא טבעה, והוא בא לכפרה. וצ"ע לפי מ"ד בזוהר קפ"ה ב' דראובן לא ידע ממכירתו ולא אתגלי לי' עד זמני דאתגלי יוסף לאחוהי, יעו"ש, א"כ לא הי' בהם רק תשעה ידות לחלוקת הכסף, ויש ליישב. .
(שם שם) וימאן להתנחם. מאי טעמא, לפי שאין מקבלין תנחומין על החי. אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב כהוהמפרשים הקשו למה לא נתעורר יעקב מעצמו ע"פ כלל זה שאין מקבלין תנחומין על החי לחשוב שיוסף חי, וזה באמת דבר פלא. ומה שכתבו המפרשים דכלל זה גופא אנו למדין מיעקב, זה אינו, דהא בדרשא שלפנינו מביא מפסוק נשכחתי כמת מלב, א"כ אנו יודעין זה ע"פ הטבע עצמו.
ואמנם יש ליישב הענין ע"פ מה שכתב רש"י בפסוק זה בשם מדרש, וז"ל, אמר יעקב, סימן זה הי' מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה פני גיהנם, עכ"ל, וכפי הנראה דרשו דמה שאמר ארד שאולה הוא תואר לגיהנם, כמ"ש באגדה דחלק ק"ח א' אין שאול אלא גיהנם שנאמר ישובו רשעים לשאולה ואל בני הוא כמו על בני, ר"ל על אדות בני, דאל"ף ועי"ן מתחלפין, וכמו אל שאול ואל בית הדמים (ש"ב כ"א ב') שהם ממוצא אחד, ולפי זה י"ל שחשב יעקב דהא דאינו מקבל תנחומין אינו מפני שיוסף חי אלא מפני שהוא מיצר ודואג תמיד מפני הסימן הזה.
ובזה יתבאר היטב לשון הפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ומשמע מהמשך הלשון שאחרי שהתאבל ימים רבים אז קמו לנחמו, וקשה למה התמהמהו לנחמו עד אחר ימים רבים, והלא מנהג המנחמים לבא מיד אחר מאורעת האבל, וגם הלשון ויקומו אינו מתבאר ברחבה, מהו ויקומו, והול"ל וינחמו אותו וכו'.
אך לפי מש"כ י"ל דבאמת מיד אחר המאורע לא מצאו בניו ומשפחתו דברים במה לנחמו, כי ראו כי אמנם גדול השבר מאד, ואין מתראין לאדם בשעת קלקלתו, אך לאחר שעברו ימים רבים שהוא שיעור י"ב חודש [עיין נזיר ה' א'] וראו שהוא עדיין מתאבל, אז קמו כולם לנחמו בידים מוכיחות שעדיין יוסף חי הוא, והיינו מהא גופא שעדיין מתאבל הוא ואינו מקבל תנחומין, ואלמלי מת הרי כבר הגיע זמן שכחה על המת. והשיב להם הוא, כי אינו יכול להתנחם בהוכחה זו, יען כי יכול להיות דמה שאינו מקבל תנחומין אינו מפני שהוא חי, אלא מפני הסימן המסור לו מראיית פני גיהנם שהוא מיצר ודואג על זה תמיד, וכמבואר. ובזה יתבארו הענינים והמשך לשון הכתובים על נכון, ודו"ק. .
(מס' סופרים פ' כ"א) והמדנים מכרו אותו. תניא, לא לחנם הלך פינחס למלחמה על המדינים (פ' מטות) אלא לפרע דין אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו כוהנה אע"פ דלפי הפשט הלך לנקום נקמת בני ישראל, כמבואר במקומו, אך הדיוק הוא ממה דלא הלך אלעזר הכהן שהוא הי' ראש המצביאים בישראל אחרי משה, ועיין בפירש"י בפ' מטות שם. .
(סוטה מ"ג א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך