א וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ ב אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ ג וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ ד וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ ה וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ ז וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ ט וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ י וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ יא וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃ יב וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ טו וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ יז וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ כג וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ כז לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ לא וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ לג וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ לד וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לה וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ לו וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
וישב יעקב וכו', אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו. אין כוונת רש"י לתרץ הסמיכות לפרשה הקודמת אלא דקשה לו לשון וישב בוי"ו דמשמע שמחובר למעלה כמו שדרשו בפרק השואל ב"מ צ"ה) דכתיב וכי ישאל איש וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכאן אין לו שייכות לפרשה שלמעלה, בשלמא לעיל דכתיב וישב עשו בהר שעיר מחובר למה שלמעלה ממנו שאמר שהלך לארץ מפני יעקב אחיו אבל כאן שנזכר תחילה עניני עשו ומה שייך לזה ענין וישב יעקב. וא"ל שהחבור הוא שהכתוב מודיענו ענין ישיבת תולדות עשו ואח"כ תולדות יעקב דאכתי קשה מה נ"מ לנו שמסדר שני ענינים אלו זה אצל זה. ותירץ דהכתוב רוצה לגלות לנו החילוק שביניהם שבזה מקצר ובזה מאריך וע"כ סמכם לומר לך ראה החילוק שבין אלו לאלו:
פסוק ג:
בן זקונים שנולד לו לעת זקנתו. רבים מקשים הא בנימין נולד אחר יוסף והכתוב אומר מכל בניו. והרמב"ן הקשה הא יששכר וזבולון לא היו גדולים מיוסף רק בשנה אחת או שתים ונ"ל דיעקב היה תמיד יודע שיוליד את יוסף שעיקר הצלה שלו ע"י יוסף כמ"ש ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר שלחני כו' כפירש"י שם, והנה כ"ז שלא נולד יוסף היה יעקב בטוח שיהיה חי עדיין, וזהו היתה האהבה לי בשביל שכל ימיו היה מצפה לו שיהיה חי עדיין והוא לא נולד עד לעת זקנתו ממילא כל ימיו היה במעמד טוב עבורו עד לעת זקנותו, משא"כ אם היה נולד בנערותו:
פסוק י:
הבוא נבוא כו', ויעקב נתכוין כו'. קשה למה לא אמר כך לפירוש קמא דאמר דלא היה יעקב יודע כו' דנימא דהיה, יודע שפיר דקאי בלהה אלא דנתכוין להוציא מלב בניו כמו שהוא לדרך רז"ל וי"ל דלפירוש, קמא תליא מילתא בסברא דקאי על בלהה לא שייך נתכוין להוציא מלב. בניו דודאי, גם בניו יפרשו כן דקאי על בלהה משא"כ לרבותינו דאין חלום בלא כו' דזה תלוי בקבלת חכמים והם לא ידעו זה ע"כ שפיר יכול להוציא מלבם, וכ"כ הג"א. אבל ק"ל מנלן באמת לרז"ל ללמוד מכאן דבר זה ולא נימא כפירוש קמא דקאי, על בלהה.. ותו ק"ל מנלן לומר דאין חלום בלא דברים בטלים דילמא יש לפעמים בדברים בטלים ולפעמים בלא דברים בטלים וכאן היה עם דברים בטלים. ונ"ל דהצעת דברי רש"י הם כך. דתחילה קשה לו על מה שאמר ואביו שמר את הדבר משמע שהיה מחזיק החלום לאמת וא"כ מעיקרא מאי סבר שאמר הבוא נבוא לזה תירץ דמתחילה לא היה יודע כו' ואח"כ בא לו במחשבה דבר זה שקאי על בלהה. אבל לרבותינו אין לומר כך דאח"כ ידע שאין חלום כו' דזה אינו תלוי בסברא ורבותינו הוכיחו דאין חלום כו' דקשה מאחר שאמו מתה אלא שיש לדחוק ולפרש על בלהה מ"מ קשה על יוסף למה אמר כלל האי מילתא דאמו ולא היה לו לומר אלא על אביו ואחיו דהיה לו לחוש שמא יחזיקו לומר שדבריו בטלים, אלא ע"כ דהאמת דאי חלום בלא דברים בטלים ע"כ הוכרח לומר דזהו דברים בטלים של החלום ויעקב ובניו ודאי ידעו דבר זה אלא דה"ק יעקב לבניו נהי דאין חלום כו' מ"מ מאין הוכחה דשאר החלום הוא אמת דילמא אפשר, דכשם שזהו ודאי בטל אפשר שגם השאר בטל ומכח ספק אין לכם לדאוג, אבל אביו שמר את הדבר מכח ספק דשמא יתקיים השאר:
פסוק יב:
לרעות את צאן וכו' לא הלכו אלא לרעות את עצמן דכיון דהתיבה כולה נקודה הוה כאילו אינה כלל וכמו שזכרתי בפרשת וירא אצל נקוד על אי"ו. והרא"ם הקשה כאן דלמה ליה למכתב את והדר לנקדיה לומר כאילו אינו לא לכתביה כלל. ונ"ל דאין כאן קושיא דאילו היו הנקודות והכתב בפעם אחת היה לו להקשות כן אבל זה אינו דהנקודות לא נעשו רק ע"י עזרא הסופר כמו שהעתקתי בחיבורי על הי"ד סי' רע"ד בשם התוס' בזבחים פרק ר' ישמעאל וז"ל כשכתב עזרא התורה עשאה נקודות ואמר שאם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי עכ"ל, וא"כ לא בא עזרא למחוק התיבה אלא לדרוש שום דרשה עבור זה ובלאו הכי נראה לתרץ שנדקדק עוד במה שיאמר הכתוב שהלכו לרעות את עצמן לפי זה מה תועלת יוצא לנו מזה. ונראה דהכוונה בזה לרמז שע"י הליכה זו נשתלשל הדבר שירד יעקב למצרים ונתעכב שם וע"י זה היו לבניו מזונות בימי הרעב כמ"ש הכתוב כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ואלהים חשבה לטובה, ע"כ אמר כאן שלפי דעת השבטים הלכו לרעות הצאן בשכם אבל הנקודות מרמזים ברוח הקודש שהליכה שלהם היה לרעות את עצמן שע"י זה יהיה להם מחיה וקיום (כנ"ל נכון):
פסוק יג:
הנני לשון ענוה וזריזות. דאל"כ היה לו לשתוק ולילך דהא לא ביקש יעקב ממנו שישיב לו תשובה אם ילך או לא ולא היה קריאה תחילה אלא שיבא אליו:
פסוק יד:
מעמק חברון כו', ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. הקשה הרא"ם מאי ראייה מזה דא"י גבוהה מכל הארצות כפירש"י בפסוק מהרו ועלו אל אבי אבל בב"ר אמרו והלא חברון בהר נתונה ואת אמרת מעמק חברון ולא הביא ראייה מהיכן למדו כן עכ"ל, ודחק מאוד לתרץ. ואיני רואה כאן קושיא דרש"י לא מייתי ראייה שחברון, היא גבוה יותר מן המקום ששלחו שם אלא אפי' אם נאמר חברון נמוך ממנו מ"מ קשה לשון הפסוק שקרא לחברון עמק והוא עכ"פ בהר דהא חברון הוא בנגב עכ"פ וכל צד הנגב הוא בהר שנאמר ויעלו בנגב הרי דשם עלייה על כל הצד ההיא וא"כ איך אמר כאן עמק חברון אלא היה לו לומר חברון סתם או הר חברון:
פסוק יד:
אלא מעצה העמוקה כו'. הרא"ם טרח לתרץ מה עצה שייך בזה ואין צורך בזה כי דבור של הקב"ה נקרא עצה בלשון הכתוב (ישעיה י"ב) כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וגו':
פסוק יד:
ויבא שכמה, מקום מוכן לפורענות. דאל"כ למאי נ"מ סיפר הכתוב ביאתם לשכם אלא הו"ל לומר וימצאהו איש יהיה איזה מקום שיהיה, אלא בשביל שהיה מוכן לפורענות. ואע"ג דהקלקול נעשה בדותן מ"מ העצה היתה זה בשכם:
פסוק טו:
וימצאהו איש, זה גבריאל. בתנחומא מביא ראיה שנאמר, והאיש גבריאל, מוכח מזה דעכ"פ מלאך הוא ועל זה מביא איזה מלאך היה אבל צריך הוכחה על זה דשמא בן אדם היה איש זה, ונראה הוכחה לזה מדאמר לו מה תבקש מי הגיד לו שיוסף מבקש שום דבר שמא לדרכו הוא הולך ותועה בדרכו אלא ע"כ שמלאך היה ושליח הקב"ה הוא להכנס עמו בדבור זה, כמו גבי אדם הראשון שנאמר לו איכה:
פסוק יז:
נסעו מזה, הסיעו עצמן מן האחוה. דברי רש"י כאן צריכים ביאור במה שפירש הפסוק בדרך דרש כזה רחוק מפשוטו לפרש מלת דותינה היינו נכלי דתות שהוא רחוק והוא ז"ל עצמו כתב שיש לפרשו כפשוטו. וגם שינה לשונו ממקומות אחרים שרגיל לכתוב פשוטו תחילה וכותב עליו זהו פשוטו ומדרש אגדה כו' וכאן כתב פשוטו בסוף וקילסו לומר שאינו יוצא מפשוטו וא"כ למה פירש תחילה דרך דרש. ותו קשה בפסוק מאחר ששמע יוסף שאחיו חושבים להמיתו היאך הלך אחריהם דהוה כמאבד עצמו לדעת ח"ו. ונראה כוונת רש"י היא כן דיש לפרש כאן שני פירושים ועל כל אחד יש קושיא דלפי פשוטו קשה למה הוצרך לומר נסעו מזה, אלא הול"ל בקיצור שמעתי אומרים כו' וטפי קשה לשון כי שהוא מורה על נתינת טעם וכאן לא שייך זה דעל מה הוא נותן טעם. ולפי המדרש לא קשה זה דהוכרח להקדים נסעו מזה דאי לא אמר רק שמעתי אומרים כו' ה"ז כפשוטו דדותן שם מקום ולשם ילכו, מש"ה כתב תחילה נסעו מזה דלא מיירי כאן מהליכת הדרך אלא מהליכה מאחוה ממילא הוה דותינה לבקש נכלי דתות להמיתו. אבל קשה על, זה דהא סיים על זה וימצאם בדותן דזה ודאי שם מקום ממילא גם דותינה הוא שם מקום, ע"כ פירש"י דצ"ל שני הפירושים ביחד בדרך זה, דיוסף אמר את אחי אנכי מבקש הגידה כו' דהיה לו לומר בקיצור את אחי אנכי מבקש וזה מספיק על מה שאמר לו מה תבקש אלא דהאיש אמר תחילה מה תבקש כלומר הרי הם חושבים על רעתך לאיזה צורך תבקשם, על זה אמר יוסף ב' דברים האחד את אחי כלומר מצד אחי גם אם אפול לא ימלאו לבם להזיק לי כי לא ישלחו ידם עלי. השנית הגידה לי כו' ואלכה להם השיב לו נסעו מהאחוה ולא תסמוך על זה לומר שלא ישלחו בך ידם כי שמעתי אומרים שמבקשים לך נכלי דתות ע"י אחרים ולא יראו הם עצמם במיתתך, ועל זה סמך יוסף לאמר שאלך אחרי אחי ואקדים עצמי אליהם באופן שיצטרכו לשלוח יד עלי וזה לא יעשו, ועפ"ז הוה דותינה ג"כ על שני דברים, האחד עכ"פ כפשוטו שם מקום תשובה על הגידה לי איפה הם, וגם תשובה על את אחי אנכי מבקש לומר שלא ישלחו בך יד וע"כ הלך לדותן וסמך עצמו שיקדים עצמו לבא אליהם, וע"כ כתב רש"י שאין המקרא יוצא מידי פשוטו כי תשובת האיש היתה על שני דרכים (וניחא הכל בס"ד):
פסוק יח:
אותו, כמו אתו עמו כלומר אליו נראה כונתו דויתנכלו פירושו שנתמלאו ערמומיות זה לשון משמע המילוי נעשה ע"י אחרים כמו שפירש"י על ויתפרקו, והאחרים דכאן היינו יוסף שהוא גורם להם מילוי נכלי ערמומיות, ועל זה שייך לשון אתו שהוא הגורם המילוי, כלומר אליו שלשון אתו אינו מתיישב עדיין דבמשמעות הוא כאילו הם עמו ניכלו מחשבות על אדם אחר, אלא אליו מתייחסים הערמומיות, ולשון עמו דנקט רש"י הוא ביאור על מילת אתו דהיינו דבתורה כתיב אתו חסר אלא דקרינן אותו בוי"ו וכאן אמרינן דהוה אתו בלא וי"ו ממילא משמעותו עמו:
פסוק כ:
ונראה מה יהיו חלומותיו כו', רוח הקודש אומרת כן. נראה דקשה לו, למה כתב להשיבו אל אביו דמשמע שלא להצלה אמיתית נתכוין רק להסיר תלונת אביו וא"כ הוא נגד כבוד ראובן. לזה אמר דבאמת הוא נגד כבודו של ראובן ורוח הקודש מספר דבר זה ומגיד האמת שלא נתכוין רק שלא יתלה הסרחון בו. ואין להקשות מה יועיל שישליכנו לבור וימות שם. וי"ל דהוא לא ידע שיש שם נחשים אלא שאמר להם שימות שם ברעב והיה ראובן סובר שבתוך כך ביני ביני יקחנו משם:
פסוק כג:
את כתנתו זה חלוק. משמע שתחילה פשטו החלוק מדנקטיה תחילה וקשה הא אי אפשר להפשיט התחתון קודם העליון, ותו קשה אשר עליו למה לי. ונראה דלא נקט סדר ההפשטה שעשו אלא הסיבה שהביאה ההפשטה וה"ק שהפשיטו כתנתו והטעם בשביל קנאת כתונת פסים אשר עליו לחוד ולא על שאר האחים מש"ה הפשיטו את הכתונת שלו, ולמדנו שלא ישנה אדם בנו אחד משאר בניו אפילו בדבר קל כדאיתא בפ"ק דשבת (דף י':):
פסוק כד:
והבור רק וכו' אבל נחשים ועקרבים יש בו. קשה לא לימא רק אין בו מים לחוד ונידוק הא נחשים כו' ונראה דבאמת היו נחשים בחורין ובסדקים וראובן לא, ידע מזה דאם ידע לא היה זורקו דהא רצה להצילו ממיתה, ומש"ה ניחא דאם לא היה כתוב אלא אין בו מים הו"א דלא היה שם גם נחשים והא דאמר אין בו מים היינו לתרץ למה זרקו ראובן שם ולא נתירא שמא יש שם נחשים ע"כ מתרץ הפסוק דלא היה שם מים והיה יכול לראות שאין שם נחשים, קמ"ל ריק דמשמע אין בו מים וממילא קרא דאין בו מים אתא לדיוקא הא נחשים יש בו, והיינו בחורים וסדקים:
פסוק כז:
וישמעו, וכגון וישמע יעקב אל אביו לעיל בפסוק זה סוף תולדות לא זכר רש"י כלום מזה, דשם אין לטעות ולפרש בענין אחר דהא מפורש שם אח"כ וילך פדנה ארם משא"כ כאן שלא כתיב רק וישמעו אחיו אפשר לפרש דלא היתה שם אלא שמיעה ולא קבלה הו"א שבאמת לא קבלו באותה שעה וראיה מדאמר אח"כ ויעברו אנשים מדינים כו' ואז וימכרו כו' משמע שמה שאמר יהודה למכור לישמעאלים לא קבלו ממנו ולא מכרוהו אז כלל ע"כ מביא רש"י התרגום שתרגם וקבילו דאף באותו פעם היתה מכירה כדפירש"י אחר זה וזה למדנו מוישמעו אחיו שהוא קבלה לעשות כן:
פסוק כח:
ויעברו אנשים מדינים, זו היא שיירא אחרת. יש תימא בענין מכירת יוסף דרש"י כתב כאן דהאחים מכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים וכן אמר הכתוב והמדנים מכרו איתו אל מצרים ואח"כ בפרשה זו אמר הכתוב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, הרי שפוטיפר קנאו מיד הישמעאלים והם הורידוהו למצרים. ותו קשה דבריש הפרשה כתב רש"י פסים וחשב סוחרים וכאן לא הוזכר סוחרים למכירה בפני עצמה. ונראה דסדר מכירה היתה לישמעאלים וישמעאלים הורידו אותו למצרים ובמצרים מכרוהו הישמעאלים למדינים והמדינים לסוחרים שבמצרים והסוחרים לפוטיפר, נמצא שישמעאלים הקונים הראשונים ופוטיפר קונה האחרון מן הסוחרים, והכתוב אומר שפוטיפר קנאו מן הישמעאלים כי מורה לנו שתחילת המכירה היתה להתכלית לקנין של פוטיפר והוי כאילו קנהו פוטיפר מישמעאלים ע"כ אמר הכתוב שקנאו מישמעאלים. וזהו מרומז שפיר בפסוק אורחת ישמעאלים הולכים להוריד מצרימה שהוא לשון מיותר כי היה לו לומר בקיצור יורדים מצרימה, אלא הפירוש הוא שהישמעאלים הולכים להוריד את יוסף למצרים לפוטיפר כי זה היה תכלית כוונת הש"י באותההליכה. ומ"ש הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים מילי מילי קאמר דהיינו אנשים הם ישמעאלים והם מכרוהו למדינים במצרים והמדינים מכרוהו שם לסוחרים והסוקרים לפוטיפר. ומ"ש והמדינים מכרו אותו אל מצרים היינו בעיר מצרים קנוהו, שם סוחרים ואח"כ לפוטיפר (כנ"ל נכון). אח"כ ראיתי במדרש ילקוט שפוטיפר לא רצה ליקחנו ואמר אין זה עבד ואמר להמדינים תנו לי ערב דאין לשון מיד אלא ערב כד"א אנכי אערבנו מידי כו' וכתיב מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה. א"כ מתורץ הקושיא שזכרנו דאמר מיד הישמעאלים כי מכח הערבות אמר כן. רק קושיא השנייה קשיא דסוחרים לא הוזכר כאן:
פסוק לא:
שעיר עזים, דמו דומה לשל אדם. וכתב החזקוני דההיא בפרק הנזקין (נ"ז:) גבי נבוזראדן דלא, אידמי דהיינו משום שהיו מעורבים, ולא נהירא דא"כ היה נבוזראדן מרגיש בזה, אלא נראה דהתם מן השמים היה שלא יהיו דומין מגרם העונות:
פסוק לב:
וישלחו את כתונת הפסים. ברמב"ן יש שני פירושים על וישלחו האחד מלשון שליחות והשני מלשון בשלח יעבורו (איוב ל"ו) דפירושו בחרב והיינו שדקרו בסכין הכתונת דומה לשיני החיות:
פסוק לג:
חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקודש הוכחה לזה מלשון הכתוב שאמר חיה רעה כו' ואח"כ טרוף טורף יוסף ואיפכא מבעי ליה למימר טרוף כו' ואח"כ חיה כו' כי הטריפה של חיה קודמת לאכילה כדאמרינן בכמה דוכתי זאב טורף, ואוכל אלא ע"כ דרוח הקודש אומר כן ע"ש אשת פוטיפר שהיא מתגרה בו כחיה:
פסוק לג:
ושתפו להקב"ה עמהם. נראה דאין השתוף מועיל בזה שיהיו עשרה וחייבים להחזיק החרם וממילא הקב"ה בכלל הנאסרים מכח גזירתם, דודאי אין להם כח על זה, אלא הכוונה דחשבו דבר זה לדבר מצוה שלא יצערו את יעקב כשיגלו לו וזהו השיתוף שכל דבר מצוה יש להקב"ה שותפות בו וע"כ יהיה חיזוק לדבר, וגם הקב"ה עצמו לא יגלה לו כי כוונתם לשם שמים בזה:
פסוק לה:
וימאן להתנחם, אין אדם מקבל תנחומין על החי. זה למדו מפסוק נשכחתי כמת מלב, וקשה א"כ יעקב שראה בעצמו שאינו מקבל תנחומין היה לו להרגיש שיוסף חי והרבה תירוצים נאמרו על זה. ונ"ל לתרץ דיעקב שהרגיש שהיה מתאבל בחנם הזמן שעבר מ"מ היה דואג שמא עכשיו מקרוב מת ותוך י"ב חדש הוא ע"כ אינו מקבל תנחומין כן היה דואג תמיד:
פסוק לה:
ויבך אותו אביו, יצחק היה בוכה כו'. האי אביו מיירי באביו של יעקב דהיינו יצחק שהיה בוכה משום צערו של בנו:
פסוק לו:
הטבחים, שוחטי בהמות המלך. והתרגום אומר רב קטוליא, ופי' הרמב"ן דהיינו מי שממית דגם גבי אדם שייך טביחה, וא"כ תימא על רש"י היאך חולק על התרגום בחנם ולכל הפחות היה לו להביא התרגום ולחלוק עליו ונ"ל שרש"י מפרש גם התרגום דקאי על בהמות המלך דגבי ומכה נפש בהמה מתרגם ודיקטול. והוכרח זה מדקראו שר שאותו הממונה על חייבי מיתות אין שם שר עליו אלא בזוי מאוד בעיניהם: