וישלחהו מעמק חברון
בני יעקב הרחיקו לנדוד עם צאן אביהם מחברון עד לשכם, יעקב דואג להם ושולח אליהם את יוסף לראות את שלומם ואת שלום הצאן: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר. וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה" (בראשית לז, יד). וביאר רש"י עפ"י הגמרא (סוטה יא ע"א):
"מעמק חברון", והלא חברון בהר וכו', אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, "כי גר יהיה זרעך" (בראשית טו, יג).
מובן מאליו, שאין כוונת חז"ל לומר שיעקב ידע לאן מובילה שליחות זו, שהרי יעקב חשש מאוד מהירידה למצרים; וכשיצא להיפגש עם יוסף היה צריך הקב"ה לעודדו "אל תירא מרדה מצרימה" (בראשית מו, ג). אלא חז"ל רמזו כאן על יסוד גדול במחשבת היהדות: המגמה האלוקית קבועה היא מראש, אולם מימושה נעשה בדרך כלל ע"י האדם בבחירתו החופשית. ההשגחה מנצלת פעמים רבות מעשי בני אדם, כדי לקדם את תכניותיה, ופעמים היא אף מובילה בדרך נעלמה את האדם, כדי שיקדם את מטרותיה. המדרש מבטא את הרעיון שגלות מצרים היא תוצאה הכרחית של שנאת האחים וקנאתם. וכך הזהירונו חז"ל:
לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (לכתונת פסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (שבת י ע"ב).
כל תינוק של בית רבן יודע שראשיתו של תהליך זה אינו בפרשת וישב, אלא בפרשת לך לך בגזרת בין הבתרים; כאן מספרת התורה כיצד מתגשמת התכנית האלוקית, שנפרשה בפני אברהם. ואמנם אמרו חז"ל "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" (שבת פט ע"ב), היינו, ע"י צווי אלוקי, אלא שחס הקב"ה על כבודו, והוריד את בנו כמלך למצרים, כדי שירד בדרך כבוד; כשם שפרה שאינה רוצה לילך לשחיטה, מוליכים את העגל לפניה, והיא נמשכת אחריו (בראשית רבה פרשה פו).
ואכן, שבטי י-ה התלוננו על כך שהם מעורבים בעל כורחם במימוש התכנית האלקית, והם נאלצים לחטוא ולהיענש בשל כך: "למה תַתְעֵנו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך? שוב למען עבדיך שבטי נחלתך" (ישעיהו סג, יז), וביארו חז"ל את ה'התעיה' "כשרצית נתת בלבם לאהוב, וכשרצית נתת בלבם לשנוא" (בראשית רבה פד, יח). ופירש הנצי"ב לאהוב - במעשה דינה, ולשנוא - במעשה יוסף; בשני המעשים הם 'הותעו', אך זה נחשב להם לחטא והם נענשו. ו"בכ"ז לא היו ראויים לזה, אם לא שבעיקר שני הענינים היה בהשגחה ורצון עליון ית' שיהיה כך"; ועל כן העיר בלבם באותה שעה שנאה יתרה ואהבה יתרה (הרחב דבר בראשית לד, כה).
ביטוי נמרץ לרעיון זה נתנו חז"ל על הפסוק "ויוסף הורד מצרימה" (בראשית לט, א):
זש"ה "לכו חזו (וראו) מפעלות אלקים, נורא עלילה על בני אדם" (תהילים סו, ה). א"ר יהושע בן קרחה, אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן וכו', מלה"ד, למי שמבקש לגרש את אשתו, כשבקש לילך לביתו כתב גט, נכנס לביתו והגט בידו, מבקש עלילה ליתנו לה. אמר לה מזגי לי את הכוס שאשתה. מזגה לו. כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך. אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו, כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת הגט והביאתו בידך?... וכן הוא אומר ביוסף, "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם" וכו', כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע", והביא עלילה לכל אלו הדברים, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם (מדרש תנחומא, וישב סימן ד).
מכאן, שלא שנאת האחים היתה הגורם לירידת ישראל למצרים, אלא ההפך הוא הנכון: הצורך לירידה למצרים גרם שישנאו האחים את יוסף; "וישלחהו מעמק חברון" - מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון.
כך דרשו חז"ל גם על חרבן הבית: "ראויין היו ישראל להשתעבד (גם ללא פרעה), ראויה היתה ירושלים ליחרב... לולי נבוכדנצר וחבריו" (ילקוט שמעוני שמות, רמז רעא). ובילקוט שמעוני ירמיה (רמז רנט): "'עלה אריה מסבכו' עלה אריה במזל אריה... והחריב אריאל (נבוכדנצר, המכונה אריה, החריב את ביהמ"ק בחדש אב שמזלו אריה)... על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל (הקב"ה יבנה את ירושלים בחדש אב)". גזרת השעבוד היתה קיימת מראש, ולא פרעה גרם לשעבוד, וכן חורבן הבית היה מתקיים גם ללא נבוכדנצר, אלא שהדברים נתגלגלו על ידם. הביטוי "על מנת" מוכיח שאין הכוונה שהקב"ה מבטיח שיבנה ביהמ"ק אחר שנבוכדנצר החריבו, אלא אדרבא, הקב"ה הביא את נבוכדנצר להחריב את ביהמ"ק על מנת שהקב"ה יוכל לבנות בית משוכלל יותר.
יסוד זה מעמיד אותנו בפני בעיה חמורה של סתירה בין ידיעה ובחירה, וכבר כתב על כגון זה הנצי"ב בפרשת שמות:
וזה הפלא הוא הקושיא המפורסמת בידיעה ובחירה, והישוב המפורסם הוא מאמר ה', 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי' (ישעיה נה, ח), וא"כ לא מה שיפלא בשכלנו איך הוא, יפלא ממנו יתברך. אבל ברור הדבר שכך הוא בכל דור (העמק דבר שמות ג, יד).