א כִּי֩ הִנֵּ֨ה הָאָד֜וֹן יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת מֵסִ֤יר מִירוּשָׁלִַ֙ם֙ וּמִ֣יהוּדָ֔ה מַשְׁעֵ֖ן וּמַשְׁעֵנָ֑ה כֹּ֚ל מִשְׁעַן־לֶ֔חֶם וְכֹ֖ל מִשְׁעַן־מָֽיִם׃ ב גִּבּ֖וֹר וְאִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה שׁוֹפֵ֥ט וְנָבִ֖יא וְקֹסֵ֥ם וְזָקֵֽן׃ ג שַׂר־חֲמִשִּׁ֖ים וּנְשׂ֣וּא פָנִ֑ים וְיוֹעֵ֛ץ וַחֲכַ֥ם חֲרָשִׁ֖ים וּנְב֥וֹן לָֽחַשׁ׃ ד וְנָתַתִּ֥י נְעָרִ֖ים שָׂרֵיהֶ֑ם וְתַעֲלוּלִ֖ים יִמְשְׁלוּ־בָֽם׃ ה וְנִגַּ֣שׂ הָעָ֔ם אִ֥ישׁ בְּאִ֖ישׁ וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ יִרְהֲב֗וּ הַנַּ֙עַר֙ בַּזָּקֵ֔ן וְהַנִּקְלֶ֖ה בַּנִּכְבָּֽד׃ ו כִּֽי־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּאָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ וְהַמַּכְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃ ז יִשָּׂא֩ בַיּ֨וֹם הַה֤וּא ׀ לֵאמֹר֙ לֹא־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְבֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְאֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְשִׂימֻ֖נִי קְצִ֥ין עָֽם׃ ח כִּ֤י כָשְׁלָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וִיהוּדָ֖ה נָפָ֑ל כִּֽי־לְשׁוֹנָ֤ם וּמַֽעַלְלֵיהֶם֙ אֶל־יְהוָ֔ה לַמְר֖וֹת עֵנֵ֥י כְבוֹדֽוֹ׃ ט הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם וְחַטָּאתָ֛ם כִּסְדֹ֥ם הִגִּ֖ידוּ לֹ֣א כִחֵ֑דוּ א֣וֹי לְנַפְשָׁ֔ם כִּֽי־גָמְל֥וּ לָהֶ֖ם רָעָֽה׃ י אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ׃ יא א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ יב עַמִּי֙ נֹגְשָׂ֣יו מְעוֹלֵ֔ל וְנָשִׁ֖ים מָ֣שְׁלוּ ב֑וֹ עַמִּי֙ מְאַשְּׁרֶ֣יךָ מַתְעִ֔ים וְדֶ֥רֶךְ אֹֽרְחֹתֶ֖יךָ בִּלֵּֽעוּ׃ יג נִצָּ֥ב לָרִ֖יב יְהוָ֑ה וְעֹמֵ֖ד לָדִ֥ין עַמִּֽים׃ יד יְהוָה֙ בְּמִשְׁפָּ֣ט יָב֔וֹא עִם־זִקְנֵ֥י עַמּ֖וֹ וְשָׂרָ֑יו וְאַתֶּם֙ בִּֽעַרְתֶּ֣ם הַכֶּ֔רֶם גְּזֵלַ֥ת הֶֽעָנִ֖י בְּבָתֵּיכֶֽם׃ טו מלכם (מַה־)(לָּכֶם֙) תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י וּפְנֵ֥י עֲנִיִּ֖ים תִּטְחָ֑נוּ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃ טז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן וַתֵּלַ֙כְנָה֙ נטוות (נְטוּי֣וֹת) גָּר֔וֹן וּֽמְשַׂקְּר֖וֹת עֵינָ֑יִם הָל֤וֹךְ וְטָפֹף֙ תֵּלַ֔כְנָה וּבְרַגְלֵיהֶ֖ם תְּעַכַּֽסְנָה׃ יז וְשִׂפַּ֣ח אֲדֹנָ֔י קָדְקֹ֖ד בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן וַיהוָ֖ה פָּתְהֵ֥ן יְעָרֶֽה׃ יח בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר אֲדֹנָ֗י אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָעֲכָסִ֛ים וְהַשְּׁבִיסִ֖ים וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים׃ יט הַנְּטִיפ֥וֹת וְהַשֵּׁיר֖וֹת וְהָֽרְעָלֽוֹת׃ כ הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים׃ כא הַטַּבָּע֖וֹת וְנִזְמֵ֥י הָאָֽף׃ כב הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ וְהַמַּ֣עֲטָפ֔וֹת וְהַמִּטְפָּח֖וֹת וְהָחֲרִיטִֽים׃ כג וְהַגִּלְיֹנִים֙ וְהַסְּדִינִ֔ים וְהַצְּנִיפ֖וֹת וְהָרְדִידִֽים׃ כד וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי־תַ֖חַת יֹֽפִי׃ כה מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃ כו וְאָנ֥וּ וְאָבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
מסיר מירושלים וגו'. כולה מפורשת במסכת חגיגה שמנה עשר קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד:
פסוק ב:
קוסם. זה מלך שנאמר קסם על שפתי מלך:
פסוק ג:
יועץ. יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים:
פסוק ג:
וחכם חרשים. שכשפותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים:
פסוק ג:
ונבון לחש. ראוי למסור לו סתרי תורה שנתנו בלחש כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה:
פסוק ד:
ונתתי נערים שריהם. אלו בני אדם המנוערים מן המצות:
פסוק ד:
ותעלולים ימשלו בם. שועלים בני אדם חלשים ואני אומר לפי פשוטו תעלולים ליצני בני אדם המתעוללים בהן ומבזין אותם כמו (איוב טו) ועוללתי בעפר קרני את אשר התעללתי (שמות י):
פסוק ה:
ונגש העם. יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום:
פסוק ה:
ירהבו הנער בזקן. יתגדל הנער על הזקן:
פסוק ה:
והנקלה בנכבד. כפשוטו ומדרשו יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו ככבדות:
פסוק ו:
כי יתפש איש באחיו. כאשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמר עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה:
פסוק ו:
קצין תהיה לנו. ותלמדנו:
פסוק ו:
והמכשלה הזאת. שאנו נכשלים בה באיסור או בהיתר בטומאה או בטהרה תחת ידיך הוא שאתה יודע להורות לנו, דבר אחר שמלה לך להלביש ערום:
פסוק ו:
והמכשלה. (פיילנצ"א בלע"ז) מחסרוני שאני מחוסר לחם תחת ידיך להספיקני ולכך קצין תהיה לנו והוא משיב בביתי אין לחם ואין שמלה ומה טיבי לקצין:
פסוק ז:
ישא ביום ההוא. אין ישא אלא לשון שבועה הוא ישבע להם לא אהיה חובש לא אהיה מחובשי בית המדרש ובביתי אין לחם ושמלה אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה, דבר אחר לפי פשוטו לא אהיה חובש לא אהיה שופט שהוא חובש את הנדונים בבית הסוהר:
פסוק ח:
כי כשלה ירושלים. כולם חסירים ונפולים ואין עוזר זה לזה ולמה כי מאנו לשמוע ועתה כולם מכעיסי':
פסוק ח:
כי לשונם ומעלליהם אל ה'. לנגדו להכעיסו:
פסוק ח:
למרות עיני כבודו. להקניט לפני כבודו ד"א עניני כבודו:
פסוק ט:
הכרת פניהם. עון שהם מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני, ל"א הכרת פניהם ניכרים הם בעזות פניהם:
פסוק ט:
כסדום הגידו. לא כחדו בפרהסיא עשו:
פסוק י:
אמרו. למי שהוא צדיק כי טוב עשה:
פסוק יא:
אוי לרשע רע. שהוא רע לעצמו ורע לאחרים גורם רעה לו ולאחרים בתנחומא והמקרא מוסב על אמרו צדיק כי טוב לו ואוי לו לרשע רע:
פסוק יב:
נגשיו מעולל. ליצנים הם:
פסוק יב:
ונשים משלו בו. נשים נואפות משלו בו כמו שאמר למטה יען כי גבהו בנות ציון והטו לבם לרעה (לפיכך כל חלשים משלו בו) ויונתן תירגם לשון (נושים):
פסוק יב:
מאשריך. מדריכיך שיש להם לאשרך בדרך טוב הם מתעים אותם:
פסוק יב:
בלעו. קלקלו:
פסוק יג:
נצב לריב. של ישראל מעומד שלא לדקדק בדינם:
פסוק יג:
ועומד לדין עמים. ומתעכב ומאריך בדינן של אומות. עמידה זו לשון עכבה:
פסוק יד:
ה' במשפט יבוא עם זקני עמו. שהי' להם למחות, ולעכו"ם אומר אתם בערת' את כרמי אני קצפתי מעט ואתם עזרתם לרעה:
פסוק יד:
גזלת העני. דור שהיו עניים במעשים טובים כל זה במדרש אגדה ולפי משמעות פשוטו כל הענין על ישראל ועומד לדין עמים הם השבטים:
פסוק יד:
ואתם בערתם הכרם. הזקנים והשרים אכלו את שאר העם:
פסוק טו:
מלכם. כמו מה לכם:
פסוק טו:
תטחנו. תכתתו ותמעיטו לבזות בדינם:
פסוק טז:
ויאמר ה'. על הנשים אשר משלו בעמי יען פיאות נכריות קליעת שערות כי גבהו וגו':
פסוק טז:
ומשקרות עינים. לשון הבטה ד"א צובעות עיניהם בסיקרא ובכחול:
פסוק טז:
הלוך וטפוף תלכנה. לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות:
פסוק טז:
וברגליהם תעכסנה. כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל דורסתו ברגלו ורמזתו צד חיבת נואפות כדי להבעיר בו יצר הרע כעכס זה של נחש עכס. הוא ארס של נחש:
פסוק יז:
ושפח. לשון צרעת כמו (ויקרא יג) מספחת היא ועל שנכתב בשי"ן דרשו בו רבותינו שתעשנה שפחות מכודנות ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים פתהן יערה. כליהן יערה ל' ארמי היא פתיא אוכמא הן היו אומרות ימהר יחישה מעשהו שר רואה אותי ונוטל אותי כשבא הפורענות היו שרי נ"נ נוטלין אותן להיות לנשים מחמת יופין, ורמז הקב"ה והיו שופעות כאדם המערה מכלי אל כלי וכאשר נענשו בדם נדה והיו נמאסות עליהן ומשליכין אותן לארץ מעל קרונות שלהן, וי"ת יקרהן יעדי:
פסוק יז:
פתהן. ל' רוחב ל' גודל:
פסוק יח:
ביום ההוא. לעתי' לבא כשיבא הקב"ה להשיב את ישראל אליו יסיר ה' מהם את תפארת העכסים שלא יהו תולין תפארתם בנוי תכשיטי נשים ודברי נבלה:
פסוק יח:
העכסים. המנעלים אשר ברגליהם אשר בהם תעכסנה:
פסוק יח:
והשביסים. מיני שבכה לתכשיטי הראש והרבה יש בלשון משנה שביס של שבכה:
פסוק יח:
והשהרונים. יונתן תירגם וסבכיא:
פסוק יט:
הנטיפות. עונקיא לשון ענקים לגרגרותיך (משלי א׳:ט׳) ולשון נטיפות ע"ש שתלויות על הצואר ונוטפות על החזה והן כמין מרגליות נקובות וחרוזות בחוט ובלע"ז מושטינצא"ש:
פסוק יט:
והשרות. צמידי הזרוע דמתרגם ושיריא:
פסוק יט:
והרעלות. צניף שמצניפות כל פרצופיהם חוץ מגלגל העין כדי שיתאוה אדם ליזון במראות הלסתות (סא"א) ל"א והרעלות מיני סרבלים נאים להתעטף בהן ובל' משנה יש מדיות רעולות במס' שבת:
פסוק כ:
הפארים. תרגום כליליא כמו (שמות לט) פארי המגבעות:
פסוק כ:
והצעדות. אצעדה של שוקים:
פסוק כ:
והקשורים. כמשמעו קשורי' קצרי' שקושרי' בהן שערן ויש שעושין אותו מוזהבים פרשיינ"ש בלע"ז:
פסוק כ:
ובתי הנפש. שכנגד הלב נושק"א בלע"ז:
פסוק כ:
והלחשים. נזמי האוזן מקום שלוחשין לה שם:
פסוק כב:
המחלצות. כיתוניא כמו (שמואל ב ב) וקח את חליצתם שהגוף מלובש בהם וכשפושטין אותם חולצין אותם מן הגוף:
פסוק כב:
והמעטפות. מצעות המטה כתרגומו שושיפיא והמטפחות. מפות:
פסוק כב:
והחריטים. תרגומו מחכיא דפוס של בית הרחם כדמתרגמינן וכומז מחוך (שמות לה):
פסוק כג:
והגליונים. הן המראות כתרגומו מחזייתא (ספייקיי"ו בלע"ז) על שם שמגלו' צורות הפנים קרוין גליונים או שמא מראות שלהם נגללות היו:
פסוק כג:
והסדינים. על פשתן הם המתעטפין בהם:
פסוק כג:
והצניפות. (מולקינ"ש בלע"ז):
פסוק כג:
והרדידים. כבינתא (פרמל"ץ בלע"ז) והם של זהב שמכבנין בה הסרבל שהאשה מתעטפת בו:
פסוק כד:
והיה תחת בשם מק. מקום שהיו מתבשמות בו יהיה נימק:
פסוק כד:
ותחת חגורה נקפה. מקום שחגרה שם יהיה ניקף נחתך בחבורות ורשומי מכות כמו ואחר עורי נקפו (איוב יט) ונקף סבכי היער (לקמן י'):
פסוק כד:
ותחת מעשה מקשה. מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש מקשה ל' דא לדא נקשן (דניאל ה) ואני הייתי מפרשו תחת המעשה מקשה מקום שהיו שם חגורות נותנות טסי הזהב העשויות מקשה בטדי"ץ בלע"ז אלא שהוא נקוד פתח והוא במסורה בעשרה נקודים פתח ואין אחד מהם דבוק לתיבה של אחריו וכל מעשה שהוא דבוק לתיבה של אחריו נקוד קמץ:
פסוק כד:
ותחת פתיגיל. והוי (ס"א הרי) כשתי תיבו' פתי גיל כלי שהוא מביאן לידי גילה והוא בית הרחם האמור למעלה פתהן חלוף אותה גילה תהיה מחגורת שק בכל מתניה:
פסוק כד:
כי תחת יופי. כי זאת הוגנת להיות להם תחת יופי שהיו משתחצות בו:
פסוק כה:
מתיך. גבוריך מתי מלחמותיך היוצאים בצבא במניין:
פסוק כו:
ואנו. ל' אנינה:
פסוק כו:
פתחיה. שערי עיירות ובתים בכל שעריה' יהא הספד:
פסוק כו:
ונקתה. ותתרוקן מכל כמו וגם אני נתתי להם נקיון שינים (עמוס ד) ובל' משנה יצא פלוני נקי מנכסיו:
פסוק כו:
לארץ תשב. מגוב' לשפלות ישבו לארץ ידמו (איכה ב) בתשעה באב: