פסוק א:מסיר וכו׳. ר״ל לא ימצא בהם לא איש ולא אשה אשר יחונן דלים להספיק להם לחם ומים:
פסוק ב:גבור וכו׳. מוסב על מלת מסיר שאמר בהמקרא שלפניו:
פסוק ג:שר חמשים. מסיר שר חמשים כי יבוטל השררה מכל וכל:
פסוק ג:ונשוא פנים. איש נכבד שהכל נושאים לו פנים:
פסוק ג:וחכם חרשים. חכם על חכמים אחרים כלומר שיש לו תלמידים חכמים:
פסוק ג:ונבון לחש. המבין סתרי תורה הנאמרים בלחש והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה:
פסוק ד:נערים שריהם. כי הנער לפי עזות נערותו ישתרר בהם:
פסוק ד:ותעלולים. הליצנים ימשלו בם ע״י ליצנותם בדברי שחוק:
פסוק ה:ונגש העם. כ״א יהיה נוגש בחבירו על כי לא יהיה בהם מושל:
פסוק ה:ירהבו. הנער יתגאה על הזקן ואדם נקלה על איש נכבד:
פסוק ו:כי יתפוש. כאשר יתפוש איש באחיו ולא אחיו ממש אלא הקרוב אליו מבית אביו ויאמר לו הלא יש לך שמלה ר״ל הלא אתה מלובש מלבושי פאר ושעתך מצלחת ויהיו דבריך מקובלים לזאת תהא לנו קצין ולראש:
פסוק ו:והמכשלה הזאת. מה שאנו נכשלים איש ברעת רעהו תהיה תחת יד ממשלתך ר״ל אתה תסיר המכשול בכח הזרוע:
פסוק ז:ישא. והוא ישיב לומר בשבועה לא אהיה מושל החובש את המחויב במאסר כי אינני ראוי למשול:
פסוק ז:ובביתי. ר״ל אף שאני מתראה בחוץ לבוש מלבושי פאר אבל בביתי אין כל ואין שעתי מצלחת למשול:
פסוק ח:כי כשלה. במרבית העוני:
פסוק ח:אל ה׳. ר״ל להקניט אותו:
פסוק ח:למרות עיני כבודו. ר״ל שאומרים שעיני המקום המה מחולפים מעיני האדם כי לא יביט ולא ישגיח במעשה הבריות:
פסוק ט:הכרת. היכר עזות פניהם העידה על רשעותם:
פסוק ט:וחטאתם. מפרסמים חטאם כאנשי סדום כי המה מגידים ומספרים אותם ולא מנעו מלהגיד וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ט:כי גמלו. במעשיהם גמלו רעה לעצמם:
פסוק י:אמרו צדיק. שבחו ורוממו את הצדיק כי עשה את הטוב כי הצדיקים יאכלו גמול מעשיהם ולזה שבחוהו למען ילמדו ממנו לטוב להם:
פסוק יא:אוי. אבל רשע האוחז ברע ולא שב ממנו אוי לו כי יקבל גמולו משלם:
פסוק יב:נוגשיו מעולל. הליצנים שבהם המה לוחצים אותם ומושלים בהם והנשים הנואפות הנה משלו בהם כי הטו לב השרים אחרי דעתן:
פסוק יב:מאשריך. המנהיגים המדריכים אותך המה מתעים אותך מדרך הישר:
פסוק יב:בלעו. משחיתים דרך הישר שהלכת בו מאז למען לא תשוב אליו וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יג:נצב. לכן נצב ה׳ לעשות מריבה עם העמים ולדון אותם (ולפי שכל שבט לעצמו קרוי עם לזה קרא לכל ישראל בכללם בלשון עמים):
פסוק יד:ה׳ במשפט. יערוך ויכוח עם זקני עמו ושריו וכה יאמר לא האומות השחיתו עמי אבל אתם בעצמכם רעיתם את כרמי ר״ל ישראל הקרואים כרם ה׳ צבאות (לקמן ה) הם היו לכם למרעה כי אכלתם אותם בכל פה:
פסוק יד:גזלת העני. לא חסתם אף על העני וגזלתם אותו והנו עדיין בבתיכם ולא חזרתם לו:
פסוק טו:מה לכם. ר״ל מדוע תדכאון את עמי ומדוע תטחנו פני עניים:
פסוק טז:יען כי גבהו. בעבור שהולכות בקומה זקופה:
פסוק טז:נטויות גרון. נוטות בגרון אילך ואילך להראות יפיין:
פסוק טז:ומשקרות עינים. רומזות עם העינים אל הנואפים:
פסוק טז:הלוך וטפוף. הולכות דרך גאוה בנחת כדבר הצף על פי המים:
פסוק טז:תעכסנה. כשהיא עוברת אצל בחורי ישראל דורסת במנעלה אשר ברגלה:
פסוק יז:ושפח. בגמול זה תהיינה מוכות בצרעת על הקדקד:
פסוק יז:פתהן יערה. לפי שאמרו ימהר יחישה מעשהו ומה בכך דוכס רואה אותי ביפיי ויקחני במרכבתו וכן היה ורמז הקדוש ברוך הוא והיו שופעות ונמאסו ונשלכו מן המרכבה, או ר״ל שילכו בגולה ערומות בגילוי ערוה:
פסוק יח:יסיר אד׳. רצה לומר לא יתקשטו עוד בתכשיטי פאר כמאז:
פסוק כד:תחת בושם. במקום שהיו מתבשמות שם יהיה שמה המקה והמסה:
פסוק כד:ותחת חגורה. במקום שהיו חוגרות שם בתכשיטי פאר שמה יהיה שבירה ורציצה:
פסוק כד:ותחת מעשה מקשה. במקום שהיו מתקשטות בעדי זהב מעשה מקשה שמה יהיה קרחה כי יפול שער ראשן והוא דבר מגונה ומאוס:
פסוק כד:ותחת פתיגיל. במקום שהיו חגורות בחגורה של פאר שמה יהיה מחגורת שק בעבור הצער והאבל:
פסוק כד:כי תחת יופי. ר״ל כי כן ראוי והגון להם במקום שהיו מייפות א״ע בפני הנואפים והוא מקרא קצר ומאליו יובן:
פסוק כה:מתיך. אנשיך יפלו בחרב האויב:
פסוק כה:וגברתך. הגבורים שבך אשר לא ימסרו עצמן לחרב האויב ויצאו למולם למלחמה עכ״ז שמה במלחמה יפלו בחרב כי האויב יתגבר עליהם:
פסוק כו:פתחיה. בכל פתחי הבתים יהיה אנינות ואבלות:
פסוק כו:ונקתה. תהיה נקיה וריקנית מכל טובה ותשב לארץ בשפל המצב:
