תנ"ך על הפרק - ישעיה ג - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

ישעיה ג

337 / 929
היום

הפרק

כִּי֩ הִנֵּ֨ה הָאָד֜וֹן יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת מֵסִ֤יר מִירוּשָׁלִַ֙ם֙ וּמִ֣יהוּדָ֔ה מַשְׁעֵ֖ן וּמַשְׁעֵנָ֑ה כֹּ֚ל מִשְׁעַן־לֶ֔חֶם וְכֹ֖ל מִשְׁעַן־מָֽיִם׃גִּבּ֖וֹר וְאִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה שׁוֹפֵ֥ט וְנָבִ֖יא וְקֹסֵ֥ם וְזָקֵֽן׃שַׂר־חֲמִשִּׁ֖ים וּנְשׂ֣וּא פָנִ֑ים וְיוֹעֵ֛ץ וַחֲכַ֥ם חֲרָשִׁ֖ים וּנְב֥וֹן לָֽחַשׁ׃וְנָתַתִּ֥י נְעָרִ֖ים שָׂרֵיהֶ֑ם וְתַעֲלוּלִ֖ים יִמְשְׁלוּ־בָֽם׃וְנִגַּ֣שׂ הָעָ֔ם אִ֥ישׁ בְּאִ֖ישׁ וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ יִרְהֲב֗וּ הַנַּ֙עַר֙ בַּזָּקֵ֔ן וְהַנִּקְלֶ֖ה בַּנִּכְבָּֽד׃כִּֽי־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּאָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְכָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ וְהַמַּכְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃יִשָּׂא֩ בַיּ֨וֹם הַה֤וּא ׀ לֵאמֹר֙ לֹא־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְבֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְאֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְשִׂימֻ֖נִי קְצִ֥ין עָֽם׃כִּ֤י כָשְׁלָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וִיהוּדָ֖ה נָפָ֑ל כִּֽי־לְשׁוֹנָ֤ם וּמַֽעַלְלֵיהֶם֙ אֶל־יְהוָ֔ה לַמְר֖וֹת עֵנֵ֥י כְבוֹדֽוֹ׃הַכָּרַ֤ת פְּנֵיהֶם֙ עָ֣נְתָה בָּ֔ם וְחַטָּאתָ֛ם כִּסְדֹ֥ם הִגִּ֖ידוּ לֹ֣א כִחֵ֑דוּ א֣וֹי לְנַפְשָׁ֔ם כִּֽי־גָמְל֥וּ לָהֶ֖ם רָעָֽה׃אִמְר֥וּ צַדִּ֖יק כִּי־ט֑וֹב כִּֽי־פְרִ֥י מַעַלְלֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ׃א֖וֹי לְרָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי־גְמ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃עַמִּי֙ נֹגְשָׂ֣יו מְעוֹלֵ֔ל וְנָשִׁ֖ים מָ֣שְׁלוּ ב֑וֹ עַמִּי֙ מְאַשְּׁרֶ֣יךָ מַתְעִ֔ים וְדֶ֥רֶךְ אֹֽרְחֹתֶ֖יךָ בִּלֵּֽעוּ׃נִצָּ֥ב לָרִ֖יב יְהוָ֑ה וְעֹמֵ֖ד לָדִ֥ין עַמִּֽים׃יְהוָה֙ בְּמִשְׁפָּ֣ט יָב֔וֹא עִם־זִקְנֵ֥י עַמּ֖וֹ וְשָׂרָ֑יו וְאַתֶּם֙ בִּֽעַרְתֶּ֣ם הַכֶּ֔רֶם גְּזֵלַ֥ת הֶֽעָנִ֖י בְּבָתֵּיכֶֽם׃מלכםמַה־לָּכֶם֙תְּדַכְּא֣וּ עַמִּ֔י וּפְנֵ֥י עֲנִיִּ֖ים תִּטְחָ֑נוּ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן וַתֵּלַ֙כְנָה֙נטוותנְטוּי֣וֹתגָּר֔וֹן וּֽמְשַׂקְּר֖וֹת עֵינָ֑יִם הָל֤וֹךְ וְטָפֹף֙ תֵּלַ֔כְנָה וּבְרַגְלֵיהֶ֖ם תְּעַכַּֽסְנָה׃וְשִׂפַּ֣ח אֲדֹנָ֔י קָדְקֹ֖ד בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן וַיהוָ֖ה פָּתְהֵ֥ן יְעָרֶֽה׃בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר אֲדֹנָ֗י אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָעֲכָסִ֛ים וְהַשְּׁבִיסִ֖ים וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים׃הַנְּטִיפ֥וֹת וְהַשֵּׁיר֖וֹת וְהָֽרְעָלֽוֹת׃הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים׃הַטַּבָּע֖וֹת וְנִזְמֵ֥י הָאָֽף׃הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ וְהַמַּ֣עֲטָפ֔וֹת וְהַמִּטְפָּח֖וֹת וְהָחֲרִיטִֽים׃וְהַגִּלְיֹנִים֙ וְהַסְּדִינִ֔ים וְהַצְּנִיפ֖וֹת וְהָרְדִידִֽים׃וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי־תַ֖חַת יֹֽפִי׃מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃וְאָנ֥וּ וְאָבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ירהבו הנער בזקן וכו'. אמרו רז"ל פ"ב דחגיגה דף י"ד י"ח קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן וכו'. והדבר הקשה איך קאמר לא נתקררה דעתו אדרבא הי"ל להצטער בצערן של ישראל ותו איכא למידק יתר דקדוקים המורגשים. ואפשר לומר דלא נתקררה דעתו לכבוד ה' כי יאמרו הגוים בראותם כל הקללות דהרי ה' אביהן של ישראל ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והרי אמרו דאסור לאדם להכביד עולו על בניו וצריך למחול וזה היה צער ישעיה הע"ה שהגוים יטיחו דברים כלפי מעלה. עד שאמר ירהבו הנער וכו' שהוא דבר מכוער לכל ויש בזה ח"ו בזיון לצד עילאה אז נתקררה דעתו דכבודו מחול אמרו אבל בזיונו אינו מחול כמ"ש הפוסקים וכדאי בזיון וקצף ובזה יסכר פי הגוים ויצדיקו דינו יתברך. ומעין דוגמא אמרו רז"ל כששמעו א"ה אנכי וכו' אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך חזרו והודו למאמרות הראשונות וה"נ על קללות הראשונות יאמרו לכבוד עצמו וכו' והי"ל למחול והשתא כי ירהבו וכו' הוא בזיון ח"ו כלפי שמיא ובזיון לכל אז יצדיקו דינו יתברך. והרב מהרח"א ז"ל פירש בענין תוכחה דהצדיקים נתפסים ולא נתקררה דעתו דח"ו יתפסו הצדיקים עד שאמר ירהבו וכו' דאז אין בידם למחות ונפטרו הצדיקים מלהוכיחם זהת"ד ע"ש באורך וכן פירש הרב אש דת בהרחבה פ' יתרו ע"ש באריכות ואר"ש טובה ורחבה: הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו. פירש הרב מהר"י ן' נעים ז"ל במעשה שהיה דפילוסוף גדול ראה פרצופו חכם בחכמת השרטוט ואמר שהכיר בשרטוט שיש לו מדות רעות כגון קנאה תאוה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהאמת אתו שהמדות והטבע שלו קשה ומכוער אבל ה' חונן הדעת ובשכלו גובר על טבעו ומדותיו. וז"ש הכרת פניהם ענתה בם דפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וחטאתם כסדום. ולא תימא דמ"מ שכלם גובר על תכונתם לז"א לא כחדו מעשיהם ופרצופם שוים ולא כחדו לפרצופם שקולים הם לרעה: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע וכו'. אפשר לפי פשוטו נותן השבח לצדיק דיש לו חוץ משכר עה"ב תרתי לטיבותא. והרשע אין לו כנגדן ברשעו ועכ"ז אוי לו והענין דהצדיק יש לו מלבד שכר מצותיו לעה"ב יש לו פירות כמ"ש בש"ט שהקב"ה זורע המצות ועושים פירות והפירות אוכל בעה"ז וז"ש כי פרי מעלליהם פירות מעשיו יאכלו בעה"ז. והרשע אין לו פירות ואין לו בעה"ז כלום ועם כל זה אוי לרשע אף כי גמול ידיו דוקא ולא פירות וגם יעשה לו לעתיד לבוא ועם כל זה אוי לרשע. ועוד אפשר לרמוז בפ' אמרו צדיק כי טוב במה שפירש רבינו האר"י ז"ל בפי' מאי דתקנו בתפלה ושים חלקנו עמהם דיש צדיקים שנותנים להם חלק אחרים שיזכו בו והם אינם רוצים ליהנות מאחרים ונשארו לבעליהם. וז"ש ותן שכר טוב לכל הבוטחים וכו' ואינם רוצים ליקח חלק אחרים ושים חלקנו עמהם עם אלו שאינם רוצים מאחרים כי אח"כ יחזור לנו זהת"ד וזהו רמז אמרו צדיק כי טוב שבחו לצדיק כי טוב ואינו רוצה ליקח מאחרים ובזה כשיתוקנו אוכלים חלקם וז"ש כי פרי מעלליהם של אחרים יאכלו הם עמהם והצדיק אינו רוצה מאחרים ודוק היטב: יען כי גבהו בנות ציון. אפשר דמלבד עצם העבירות נוסף דכל הנשים אחוזות כ"י בשכינה כמ"ש ר"מ וק"ו אלו בנות ציון כי ציון רומז לשכינה ולכן גדל עונן מאד: תחת בשם מק יהיה וכו'. כל הכתוב הזה מפורש ברזין עילאין בס' שבלת לקט להרמ"ז מגורי האר"י ז"ל ע"ש באורך:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך