פסוק א:כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, כל דבר שאפשר להישען עליו, למשל — כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם. לא יהיה די לחם ומים. גם אם אנשים לא יגוועו ברעב, לא יהיה להם ביטחון אפילו באספקת צרכיהם הבסיסיים.
פסוק ב:גם מבחינה חברתית יחסרו מישראל גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה, שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם, היודע, או הטוען שהוא יודע, דבר על העתיד, וְזָקֵן, איש מראשי העדה,
פסוק ג:שַׂר חֲמִשִּׁים, בעל תפקיד צבאי מוגדר וּנְשׂוּא פָנִים, בעל מעמד וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים, בעל חכמה עמוקה וסודית וּנְבוֹן לָחַשׁ, היודע להסביר דבריו בדיוק ובנחת. אלה הם מנהיגים מסוגים שונים המכוננים את החברה התקינה, ולא דווקא מי שבהכרח נושאים בתפקידים ביצועיים. כל אלה יישללו מן העם.
פסוק ד:ובמקום מבנה חברתי המורכב ממי שראויים להחזיק בשלטון — וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם, צעירים ייטלו לידיהם את השלטון. כאשר אין שלטון מבוסס, נוטים נערים מנוערים לקפוץ בראש. וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם, צעירים אלה ימלאו את המקום בתעלולים. במקרה הטוב אפשר יהיה לראות במושלים שובבים.
פסוק ה:וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ. אנשים ידחפו וידחקו זה את זה או ישעבדו זה את זה. יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן, הנער יגביה את עצמו למעלה מן הזקן. וְהַנִּקְלֶה יתרברב בַּנִּכְבָּד. אין זה תיאור של אנרכיה גמורה, אלא של שלטון שאיננו שלטון. המושלים הם קבוצה אקראית של אנשים המחזיקים בתפקידי הנהגה, אף על פי שאינם ראויים לה.
פסוק ו:נוסף על כך — כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו, במי שהוא מכירו וסומך עליו, כאחיו הגדול שמבית אביו, ואומר לו: שִׂמְלָה לְכָה, לך יש בגדים נאים, מדים ומעמד כלשהו. על כן קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, הֱיה לנו למנהיג, וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ. קח תחת פיקודך את תיקון מכשולי המדינה, העיר או השכונה הזו.
פסוק ז:יִשָּׂא הלה את קולו, או: יישבע בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: לֹא אֶהְיֶה, איני מסוגל להיות חֹבֵשׁ, מי שתופס בדבר ובולמו, בעל תפקיד שלטוני, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה. כיוון שאין לי דבר, איני עשוי להחזיק בדברים ולטפל באנשים. סירובו אינו נובע מעוני בלבד, אלא מהערכה עצמית נמוכה. מי שאין לו כלום והוא גם חש נטול חכמה וידע, אינו מאמין שביכולתו לקבל תפקידים, ולכן עומד בסירובו: לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם. אל תמנו אותי קצין על העם. גם כשיש בחברה מי שנתפסים כאחראיים הראויים להתמנות על הציבור — הם עצמם אינם מעוניינים בנטילת אחריות זו. מתוך הססנות או עצלות הם בורחים ומתחמקים מן התפקיד.
פסוק ח:כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם, וִיהוּדָה נָפָל, כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה', כל מעשיהם ודיבוריהם ביחס לה' אינו אלא לַמְרוֹת עֵנֵי, להמרות עיני כְבוֹדוֹ, להרגיזו.
פסוק ט:הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם, על פניהם אפשר לראות שהם אדישים לאפשרות התיקון, וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ, לֹא כִחֵדוּ. הם אינם מתביישים בחטאם. בחברה מתוקנת אנשים משתדלים לכל הפחות להכחיש או להסתיר את חטאיהם, אבל במקום של רעים וחטאים הדומה לסדום, אין מתביישים לדבר בחטא בקול רם. אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם — לעצמם רָעָה במעשיהם. במצב רעוע זה, שבו נעשה הכול ללא בושה וחשש, העם אינו חש חוסן, אמונה וייעוד.
פסוק י:בכללו של דבר — אִמְרוּ צַדִּיק כִּי, אשר הוא טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ. הצדיקים ניזונים מתוצאות מעשיהם;
פסוק יא:אולם — אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה, יהא מוכן לּוֹ.
פסוק יב:במצב זה אנשים נגררים בדרכם ואפילו הנהגה אינם מוצאים. עַמִּי — נֹגְשָׂיו, מנהיגיו מְעוֹלֵל, אינם אלא כתינוקות, עוללים. וְנָשִׁים, אף על פי שבדרך כלל הן עומדות מן הצד, מָשְׁלוּ בוֹ. עַמִּי, מְאַשְּׁרֶיךָ, המיישרים דרכך ומורים לך מה לעשות — מַתְעִים, וְאת דֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ, קלקלו והשחיתו.
פסוק יג:נִצָּב לָרִיב ה' וְעֹמֵד לָדִין, לדון עַמִּים. ה' ניצב לשפוט את כל העולם.
פסוק יד:ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו, וכך יגיד להם: וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם, כיליתם את הַכֶּרֶם, ולא נתתם ממנו את מתנותיו המיועדות לעניים וללויים. ונוסף על כך — גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם.
פסוק טו:מַה לָּכֶם שתְּדַכְּאוּ את עַמִּי ישראל, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ, תדרסו על פניהם של העניים?! נְאֻם ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת.
פסוק טז:בצד הביקורת על השלטון באה תוכחה קשה על ההתנהגות האישית והמשפחתית, הממוקדת כאן בנשים הצעירות. וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, בנות ציון ניסו להיראות גבוהות. בימינו יש נשים ההולכות על עקבים, ואילו כאן מתוארות הנשים שרצו להיראות גבוהות יותר בצעידה מסוימת – וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, הן הולכות וגרונן מורם, וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, צובעות עיניהן בסיקרא ובכחל, וכן רומזות וקורצות בעיניים. עיניהן מסתכלות לכל עבר וסוקרות את סביבתן, כאומרות לכול: ראו איך אנו נראות. אין זה תיאור של זנות אלא של חברה ריקנית, שבה מרוכזות הנשים בתצוגת אופנה ובתחרות ביניהן מי תתלבש יפה יותר, ומי תרשים יותר את סביבתה. במקום ללכת בצורה רגילה הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, הן הולכות במעין צעדי ריקוד קטנים, כמו שנהגו נשים במקומות רבים לשם גירוי. וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה, מנענעות את רגליהן באופנים שונים לשם משיכת תשומת לב.
פסוק יז:כיוון שבנות אלו מתפארות בשערותיהן היפות — וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, ה' ישלח בראשיהן ספחת, מחלת עור הפוגעת גם בשערות, וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה, יגלה את ערוותן. סופן של תהלוכות האופנה ומצגי היופי הללו — ערום ועריה, ריק ואבדון.
פסוק יח:בַּיּוֹם הַהוּא, כשיגיע יום העונש, יָסִיר ה' אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים, מיני צמידים שברגליים וְהַשְּׁבִיסִים, ייתכן שהם מלבושים או קישוטים שמעל לשערות וְהַשַּׂהֲרֹנִים, אולי עגילים או תכשיטים אחרים בצורת חצאי ירח,
פסוק יט:הַנְּטִיפוֹת, מיני שרשראות וְהַשֵּׁירוֹת, טבעות או צמידים וְהָרְעָלוֹת, כיסויים מעין צעיפים,
פסוק כ:הַפְּאֵרִים, כובעים וְהַצְּעָדוֹת, אצעדות, תכשיט המקיף את הזרוע, כעין טבעת גדולה וְהַקִּשֻּׁרִים, חוטים לקשירת השיער או מיני עניבות וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ, כנראה לבושים פנימיים יותר, דוגמת חזיות של ימינו, ויש מפרשים בתי קיבול לבשמי הרחה וְהַלְּחָשִׁים, אולי אף הם אביזרים שבסתר, נזמי האוזן, או: תכשיטים שבהם קמעות ולחשים,
פסוק כא:הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף,
פסוק כב:הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת, בגדים שהנשים מתעטפות בהם וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים, כיסים, תיקים
פסוק כג:והַגִּלְיֹנִים, כנראה מראות קטנות וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת, מצנפות וְהָרְדִידִים, צעיפים מקושטים.
פסוק כד:לבסוף לא ייוותר דבר מכל קישוטיהן של הנשים הללו — וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם — מַק, ריקבון יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה — נִקְפָּה, פציעה או פגיעה, וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה, במקום תלתלים או תסרוקות תהיה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל, ייתכן שהוא מין חגורה יפה — מַחֲגֹרֶת, חגורה עשויה שָׂק, כִּי, באופן כללי, כל אלה יבואו תַחַת היֹפִי. לחלופין: כִּי הוא כווייה — תחת יופי.
פסוק כה:ומכיוון אחר —מְתַיִךְ, אנשייך, ציון, בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וּגְבוּרָתֵךְ, גבורת שליטייך תיפול בַּמִּלְחָמָה.
פסוק כו:וְאָנוּ, יצטערו, ייאנחו וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ, יושבי שערי ציון, וְנִקָּתָה, תתרוקן. אז לָאָרֶץ תֵּשֵׁב ציון. הישיבה במקום שפל מבטאת את השפלות או האבל על מצבן הקודר של יהודה וירושלים כאשר תפארתן וגבורתן יתמוטטו.
