בנות ציון והנשים המקושטות

וַיֹּ֣אמֶר י-ְהוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן וַתֵּלַ֙כְנָה֙ נטוות (נְטוּי֣וֹת) גָּר֔וֹן וּֽמְשַׂקְּר֖וֹת עֵינָ֑יִם הָל֤וֹךְ וְטָפֹף֙ תֵּלַ֔כְנָה וּבְרַגְלֵיהֶ֖ם תְּעַכַּֽסְנָה׃
וְשִׂפַּ֣ח אֲ-דֹנָ֔י קָדְקֹ֖ד בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן וַי-הוָ֖ה פָּתְהֵ֥ן יְעָרֶֽה׃ {ס}
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר אֲדֹנָ֗י אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָעֲכָסִ֛ים וְהַשְּׁבִיסִ֖ים וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים׃
הַנְּטִיפ֥וֹת וְהַשֵּׁיר֖וֹת וְהָֽרְעָלֽוֹת׃
הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים׃
הַטַּבָּע֖וֹת וְנִזְמֵ֥י הָאָֽף׃
הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ וְהַמַּ֣עֲטָפ֔וֹת וְהַמִּטְפָּח֖וֹת וְהָחֲרִיטִֽים׃
וְהַגִּלְיֹנִים֙ וְהַסְּדִינִ֔ים וְהַצְּנִיפ֖וֹת וְהָרְדִידִֽים׃
וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי־ תַ֖חַת יֹֽפִי׃
מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃
וְאָנ֥וּ וְאָבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃
(ישעיה ג טז-כו)
וְהֶחֱזִיקוּ֩ שֶׁ֨בַע נָשִׁ֜ים בְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר לַחְמֵ֣נוּ נֹאכֵ֔ל וְשִׂמְלָתֵ֖נוּ נִלְבָּ֑שׁ רַ֗ק יִקָּרֵ֤א שִׁמְךָ֙ עָלֵ֔ינוּ אֱסֹ֖ף חֶרְפָּתֵֽנוּ׃
(ישעיה ד א)

שתי פרשיות אלה, העוסקות ב"בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן" ובנשים המקושטות, יוצאות דופן ובולטות בחריפות לשונן. הרשימה הארוכה ביותר בתנ"ך של תכשיטי ובגדי נשים מצויה כאן. לאחר שראינו במאמר הקודם את הסברי הראשונים, נציע עתה בשולי גלימותיהם הסבר נוסף. ננסה להסביר מדוע נחלקו דברי הנביא לשתי פרשיות, הראשונה בפסוקים טז-יז, והשנייה בפסוקים יח-כו. נתייחס גם לשאלה מדוע בשני הפסוקים האחרונים הפסיק ישעיהו להתנבא על הנשים, חזר להתנבא בכלליות על העם ושוב חזר להתנבא על הנשים בפסוק האחרון.

נסביר כי הנביא קיבל שתי נבואות, כל אחת מהן כוונה לקבוצה אחרת של נשים.

בנות ציון = נשות העשירים

הקבוצה הראשונה של הנשים, שחטאיהן ועונשן מתוארים בשני הפסוקים הראשונים, מתאפיינת בשחץ, בגאווה ובפריצות שבאות לידי ביטוי באורח חייהן. העונש המקובל בהרבה תרבויות על ניאוף היה הסרת שיער הראש בדרך של מידה כנגד מידה. העונש שניבא הנביא לנשים אלה הוא כפול: פגיעה בסמל הנשי, שיער הראש – " וְשִׂפַּ֣ח אֲדֹנָ֔י קָדְקֹ֖ד בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן" וניצולן לחיים של חרפה – "וַי-הוָ֖ה פָּתְהֵ֥ן יְעָרֶֽה׃".

גם כאן קשורה נבואתו של ישעיהו לנבואתו של הנביא עמוס, המתריע על אותן תופעת בשומרון ומנבא על עונשן:

שִׁמְע֞וּ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה פָּר֤וֹת הַבָּשָׁן֙ אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣ר שֹֽׁמְר֔וֹן הָעֹֽשְׁק֣וֹת דַּלִּ֔ים הָרֹֽצְצ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֑ים הָאֹֽמְרֹ֥ת לַאֲדֹֽנֵיהֶ֖ם הָבִ֥יאָה וְנִשְׁתֶּֽה׃
נִשְׁבַּ֨ע אֲ-דֹנָ֤י יְ-הוִה֙ בְּקָדְשׁ֔וֹ כִּ֛י הִנֵּ֥ה יָמִ֖ים בָּאִ֣ים עֲלֵיכֶ֑ם וְנִשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ בְּצִנּ֔וֹת וְאַחֲרִֽיתְכֶ֖ן בְּסִיר֥וֹת דּוּגָֽה׃
וּפְרָצִ֥ים תֵּצֶ֖אנָה אִשָּׁ֣ה נֶגְדָּ֑הּ וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה הַֽהַרְמ֖וֹנָה נְאֻם־יְהוָֽה׃
(עמוס ד א-ג)

נשות העשירים, החיות חיים של נהנתנות עם בעליהן על חשבון הדלים ומתהוללות בשתיית יין, יובלו כשבויות לארצות רחוקות וישמשו שם כשפחות מנוצלות בהרמון.

לפי זה גם "בְּנ֣וֹת צִיּ֑וֹן", הנשים שנגדן יוצא ישעיהו, הן נשות החברה הגבוהה בירושלים, נשות העשירים, החכמים, הגיבורים והשופטים, שהשחיתו דרכן. השחיתות של בעליהן ועונשם מתוארים בעיקר בפרק ה', ולהן מוקדשת הפרשייה של פסוקים טז-יז בפרקנו.

הנשים המקושטות = אשת יפת תוארת ישראלית

הקבוצה השנייה של הנשים נידונה בפרשייה הבאה. נשים אלה הן "הנשים המקושטות". וננסה להסביר את דרכו של ישעיהו באמצעות קישור דבריו לפרשיה מספר דברים.

לאחר שפירט הנביא את קישוטי הנשים והסרתם, הוא מנבא גם את הסרת התמרוקים והבשמים – "תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם...", הסרת התסרוקות והשיער – "וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙", והסרת האמצעים שהגבירו את החשק למעשי הזימה – "וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל"

בפסוקים הבאים ישעיהו מרחיב ומפרש את שיחתו:

"מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה׃" – מדובר כאן בנשים הקשורות למלחמה.

"וְאָנ֥וּ וְאָבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ וְנִקָּ֖תָה לָאָ֥רֶץ תֵּשֵֽׁב׃" – בעקבות המלחמה תשב אישה על הארץ באבלות ובבכי.

הפסוק האחרון שוב מתאר עונש של מידה כנגד מידה. "וְהֶחֱזִיקוּ֩ שֶׁ֨בַע נָשִׁ֜ים בְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר לַחְמֵ֣נוּ נֹאכֵ֔ל וְשִׂמְלָתֵ֖נוּ נִלְבָּ֑שׁ רַ֗ק יִקָּרֵ֤א שִׁמְךָ֙ עָלֵ֔ינוּ אֱסֹ֖ף חֶרְפָּתֵֽנוּ׃"

במקום מציאות של חרפה כששבעה גברים הולכים לבקש את חסדיה של אישה מקושטת אחת תמורת אתנן, יבקשו שבע נשים מאיש אחד לשאת אותן. הנשים הללו תסכמנה מראש לחיות עם "צרות" רבות סביבן, גם ללא קבלת מחויבות לשְׁאֵר וכְּסוּת מבעליהן, וזאת כדי שלא יחיו חיי חרפה וניצול.

כל הסימנים הללו מקשרים אותנו לפרשיית "אשת יפת תואר" בפרשת כי תצא:

כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃
וְרָאִ֨יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָֽשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָֽקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃
וַֽהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָֽשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃
וְהֵסִירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָ֥כְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֨יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָֽיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃
(דברים כא י-יג)

טרם נסביר את משמעות הקשר בין הפרשות נוסיף שרשימת הבגדים הצבעוניים והתכשיטים מתקשרת לעוד פרשייה שעוסקת ממש בנושא זה; בשירתה מתארת לנו דבורה הנביאה את מחשבותיה של אם סיסרא וחכמות שרותיה המנסות להסביר את התעכבותו כך:

הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַחֲמָתַ֙יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ לְסִ֣יסְרָ֔א שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה צֶ֥בַע רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל׃
(שופטים ה ל)

סיסרא עסוק כנראה בחלוקת השלל האנוש-נשי – "הנשים המקושטות" בבגדים רקומים בשלל צבעים, רחם רחמתים לראש גבר.

נבואות אלה מסבירות את פרשיית "אשת יפת תואר" באור שונה מהמקובל. נוהג שבעולם היה כי צמוד לכל מחנה צבאי היה צמוד מחנה של "נשים מקושטות". נשים אלה שירתו תמורת תשלום את החיילים. בזמן מלחמה, הצבא המנצח היה לוקח כשלל גם את "הנשים המקושטות" של הצד המפסיד. התורה איננה מתעלמת ממציאות זו, ומזהירה את ההולכים בעצת יצרם מפני הצרה המובאת אל ביתם, ומפני התוצאות הנוראות גם מבחינה חינוכית – "בן סורר ומורה".

עם זאת, ואחרי ההכרה בחרפה שבהליכה אחרי יצר הרע, התורה מזהירה כי גם ההיסחפות אחר היצר חייבת להיעשות בדרך מסודרת, הכוללת הסרת הבגדים המקושטים "וְהֵסִירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ", קרחה "וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ", ניוול וישיבה על הארץ בבכי, אבלות ואנינות. בסוף כל התהליך, אם החליט היהודי להשאירה בביתו והיא הסכימה להתגייר, היא הופכת להיות אשתו החוקית לכל דבר ואין להתעמר בה.

יש לציין נקודה נוספת, משמעותית ביותר. כאשר התורה בספר דברים עוסקת בפרשיית אשת יפת תואר, ההבנה היא כי נשים מסוג זה מצויות אך ורק בצמוד למחנהו של האויב; המחנה הישראלי הוא קדוש. לכן התורה מזהירה מפני הנפילה אחרי הניצחון. לצערנו הרב, ישעיהו מנבא כאן כנגד מחנה הנשים המקושטות שהיה צמוד למחנות צבאו של עוזיהו והיו בו כנראה לצערנו בנות עמו-עמנו, שוב לצערנו.

עוזיהו, שעבר על הציווי "רק לא ירבה לו סוסים"(דברים יז טז) והקים צבא קבע ענק, הכשיל את חייליו גם בכשל מוסרי חמור זה. עונשן של ה"נשים המקושטות" מתואר בפרשייה זו. כדי שהן תקבלה את עונשן כוללת הפרשייה גם את המפלה הצבאית ואת מותם של חיילי עוזיהו בקרב – "מְתַ֖יִךְ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וּגְבוּרָתֵ֖ךְ בַּמִּלְחָמָֽה".