פסוק א:ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם וגו' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו'. הנה איתא במדרש דוד המלך ע"ה אמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי דעיקר שאור המעכב לאדם מכל טוב הוא שנולד מכח התאוה ואברהם ושרה שהיו זקנים לא היה בהם כח התאוה כמ"ש וגם ידוע דהקזת דם מחליש כח התאוה וזה הענין כאן כי המילה היה להסיר ממנו כח התאוה וזה שאמר כאן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו שבאותו פעם היה מל א"ע והיה תרתי לטיבותא ולא היה בו תאוה כלל ולזה היה ולד תמים וכשר ועוד אפשר לומר דבא להודיענו דאברהם הוצרך להמתין במצוה הגדולה זו עד שהיה בן צ"ט שנה ולא עשה כן מעצמו קודם לזה דמפרשים הקשו האיך עלה על דעת אברהם לבל לקיים מצות מילה בלא צוואת הקב"ה הא איתא בגמ' דאברהם קיים כל התורה כולה ואפי' עירובי תבשילין ותירצו דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה נמצא דכל מצות ה' היה באמת יכול לקיימם ואם יצוה ה' עליהם יקיימם. גם אח"כ אבל גבי מילה אין שייך זה דאינו יכול לשנותה ולקיימה ולכך המתין עד עת זקנותו לצווי של הקב"ה ועוד נראה לפרש דאברהם המתין עד שנצטווה מהקב"ה דאיתא בגמ' רבה בב"ח אזיל בשוקא דזונות כדי שיצרו יתגבר עליו ואעפ"כ יכבשו ויהיה שכרו גדול למאוד וזה היה כוונת אברהם שיהיה שכרו כפליים כי המילה מסיר כח התאוה ולא היה שכרו כ"כ גדול אם לא יתאוה לזנות אבל אעפ"כ אמר לו הקב"ה להמול ואמר לו הטעם התהלך לפני והיה תמים דלולי כן לא היה נקרא תמים:
פסוק א:ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ויש להבין דלמה דווקא כאן קודם שאמר לו היה תמים ע"י המילה אמר לו אני אל שדי ונראה דידוע שנקרא שדי שאמר לעולמו די וכבר כתבתי שאמר לעולמו די דאדם שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותינו דהקב"ה ברא הכל וע"י אדם נגמר הכל דאפילו חטה אדם צריך לטחנה ולאפותה רק העולם ע"י הטבע היה הכל רוצה לתקן את עצמו לפי טבעו עד שאמר הקב"ה די והניח לברואיו לגומרה והקשו אם האדם לא נקרא תמים רק ע"י המילה למה לא נולד אדם הראשון כשהוא מהול ויהיה זאת בטבע הבריאה רק נראה דבאמת למה צוה הקב"ה לאברהם וזרעו שיהיו נימולים רק הטעם הוא להכניע כח התאוה וחומר האדם והתאוה היא באה ע"י חטא אדם הראשון וכשבא לעולם עדיין לא סרח ולא היה צ"ל נמול רק קשה למה לא היה אברהם נולד מהול וז"ש אני אל שדי כלומר שאמרתי לעולמי די כדי לתקנו ע"י ברואי ובזה הענין נמי האדם מתקן את עצמו להכניע תאותו ובזה תהיה תמים וצריך אתה לגמור:
פסוק א:איתא במדרש על מה שאמר לו הקב"ה כאן גבי מצות מילה אני אל שדי דאברהם היה מצער דעד השתא באו ערלים להתגייר והשתא לא יבואו והצטער למאוד והשיב הקב"ה אני די בעולמי ואתה די בעולמי ותמוה דלמה לא יבואו הגוים להתגייר אבל נראה שמקודם היה אברהם דיבר על לב הכל שיתגיירו וע"י כן יהיו כמוהו אבל אחר המילה היה לו מצוה אחת יתירה ובן נח שקיים אחת מכל מצות התורה חייב מיתה ולא היו יכולים לקיים מצות מילה ויחשבו במחשבתם שגרועים הם ממנו ולא ירצו להתגייר וזה צערו של אברהם ותשובת הקב"ה הכי הוי דאיתא בגמרא קשים גרים לישראל כספחת דישראל צריכים להיות תמיד ס' ריבוא להשראת שכינה לא פחות ולא יותר והגרים הם יותר מהמנין ולכך קשים הם וזה שאמר הקב"ה אני די בעולמי ואתה די כלומר מכוון בששים ריבוא לקבלת פני השכינה ואינך צריך כלל קבלת הגרים. ונראה עוד לפרש הא דאמר ליה היה תמים אחר שאמר ליה אני אל שדי שאני די בעולמי דשני טעמים יש על טבע האדם שאין המלך שומע ומאזין לכל איש הרוצה לדבר עמו הטעם האחד על שקצת בני אדם בעלי חסרון ובעלי מומין חרשים או עורים או שאינו דברן כ"כ או שיש בו קצת שמץ ופסול ולאשר אינו כבודו של מלך ואינו סובלתו וטעם שני אם ישמע לכל אדם אין לו מענה להשיב לכל הקוראים אליו אך בהקב"ה נסתר טעם השני כי מלק כל הארץ כבודו ויוכל להשיב אמירה נעימה לכל אחד ואחד וצריך להיות טעם הראשון דיש בו קצת שמץ ופסול וזה כונת הפסוק כשהקב"ה אמר לו אני אל שדי שאני די בעולמי נפל על אברהם חרדה על שלא דיבר עמו עד הנה וצ"ל דיש בו שמץ ופסול לכך אמר הקב"ה התהלך לפני והיה תמים על דבר שלא היית תמים בעיני ולכך עכבתי הדיבור עד הנה וגם י"ל דגבי מרים איתא ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים ומצד הדין היתה ראויה להסגר י"ד ימים מק"ו מאביה אלא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכאן נמי כן הוא דמצד הדין היה ראוי להקריב כל גופו להקב"ה רק אמרינן דיו וזה שאמר אני אל שדי שאמרתי לעולמי די ודי במצות מילה:
פסוק ב:ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאוד ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. יש להתבונן למה תלה הרבות זרעו בברית הזה ולמה נפל על פניו וגם למה הבטיחו לו אחר שנפל על פניו עוד פעם שנית והיית לאב המון גוים ונראה דאיתא במדרש נפילה זו למה על שלא מלו במצרים והוא תמוה ונראה לפרש דהנה מצד הדין ראוי להיות שעבוד וגלות מצרים ד' מאות שנה ולא היה רק רד"ו שנים ובאמת למה היה כן רק הטעם הוא דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו נמצא דריבוי העם היה משלימם דמצד הדין לא היה רק ששים רבוא להיות בגלות והיה יותר ע"כ הקדימה הגאולה וז"ש ואתנה בריתי ביני ובינך ומכח המילה ארבה אותך במאוד מאוד אבל אם לא תקיים מצות מילה לא אשימך לגוי גדול וא"כ מחמת שידע דבמצרים לא ימולו נפל על פניו מחמת דלא יפרו וירבו וימשך הגלות ד' מאות שנה והבטיח לו הקב"ה שנית דאף עפ"כ ירבו וישרצו במצרים והיית לאב המון גוים:
פסוק ה:ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך. הא דלא נקרא אברם דהוא אב המון נראה דר' מורה על רשעים ואברהם הוא בגמטריא מ"ח דאברהם היה מ"ח שנה כשהכיר את בוראו דרשעים יבחנו זאת וילמדו מאברהם ויחזרו בתשובה רק קשה דה"ל לכתוב ג' דזה מורה דהוא אב המון גוים רק דאם כתוב ג' דהיינו גוים אמרינן דקאי על גוים דעלמא ולא על רשעים דילן בעו"ה אשר פשעו בה' שאין להם תקנה ח"ו ולכך כתיב ר' דהוא מורה על רשעים שהם יחזרו בתשובה ויחזרו למוטב ואח"כ יזכו באמת לחיי העוה"ב רק קשה למה כתיב מ' ונראה דבתר כן כתיב ומלכים ממך יצאו ולכך כתיב מ' דמורה על מלכים:
פסוק ח:ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען. הנה לכאורה את ארץ מגוריך הוא שפת יתר דדי אם יאמר ארץ כנען ונראה דהמרגלים היו אומרים ארץ אוכלת יושביה היא ובאמת ח"ו שיקרו בזה אבל הענין הוא דקאי על הכנענים שבתוכה היא אוכלת יושביה אבל על ישראל באמת לא אמרו וזהו שאמר הקב"ה לאברהם את ארץ מגוריך שתגור ממנו מטעם הנ"ל ומה שהיא אוכלת יושביה הוא בעוד שהיא ארץ כנען אבל כשישראל יהיו בתוכה יגרום להם חיים ארוכים מחמת והייתי להם לאלקים:
פסוק יג:המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. הא דכפל הדבר דהא כבר אמר ליה יליד בית ומקנת כסף דאברהם לא רצה למול את עצמו שהבין שהקב"ה ציוה לו למול רק זכריו וקנין כספו ע"כ הקב"ה כפל לו המול ימול היינו שתמול אתה תחלה ואח"כ תמול לאחרים היינו יליד בית ומקנת כסף:
פסוק טו:ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה. יש להתבונן כשקרא הקב"ה לאברם אברהם אמר לא יקרא שמך אברם לשון נסתר היינו שכל העולם יקראו לו אברהם וכאן אמר בלשון נוכח לא תקרא אבל נראה דכתיב אבי מלכה ואבי יסכה ואמרו חז"ל שיסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שהכל סוכין ביופיה אבל אברהם לא הסתכל בה מעולם דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את אבל מקודם לא הסתכל ביופיה נמצא שאברהם היה קורא אותה תמיד בשם שרי ע"כ הוצרך הקב"ה לצוות לו שהוא יקרא לה בשמה שרה משא"כ לאחרים כאשר מקודם קראו לה יסכה כך לאחר מכאן קראו לה כן באופן אחר נראה לפרש דאיתא מקודם שמל אברהם את עצמו היה הדיבור עמו ע"י מלאך אבל אחר המילה הקב"ה דיבר עמו בעצמו אבל בשרה לא שייך זה שתמיד היה הקב"ה מדבר עמה בעצמו ולכך אמר לו הקב"ה בל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שהיתה עליו כשר לצוות עליו והוא היה צריך לציית לה ולכך היתה נקראת שרי שלי אבל אח"כ שהוא עצמו דיבר עם השכינה ולא היה צריך לציית לה לכך אמר לו הקב"ה לשון נוכח לא תקרא עוד שמה שרי כי שרה שמה:
פסוק יז:ויפול אברהם על פניו ויצחק. איתא במדרש נפילה זו למה על שלא מלו במדבר ולהבין נראה דאמרו בגמרא הא דלא מלו במדבר משום דלא נשבה רוח צפונית והקשו למה באמת לא נשבה והיד ה' תקצר ונראה הטעם דלא היו צריכין למילה דכתיב ויבכו בני ישראל למשפחותיהם אמרו במדרש על עסקי משפחות היינו להתיר להם עריות ולהבין למה דוקא בעת הזאת בכו על עריות אבל נראה דהרב המורה כתב טעם דנאסר לנו עריות דאדם הוא מקורב באמו ואחותו מקטנותו ומחמת קורבת הזה יהיה תדיר עמה במשגל כבהמות וידוע דהמן במדבר היה ממעט התאוה ולכך בכו עבור זאת דלמה יתאוו למשגל תמיד כיון דממילא נתמעט התאוה מחמת המן והראיה שלהם היתה דנתמעט התאוה שלא הוצרכו למילה וזה הענין שנפל על פניו שע"י שלא ימולו במדבר יתאוו ח"ו לעריות:
פסוק יז:ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ויצחק פירש"י לשון שמחה. נראה דאיתא במפרשים למה ברא הקב"ה הרשעים ותירצו דעולם כמנהגו נוהג והבחירה היא ביד האדם וזה דוקא כפי הטבע אבל אם הקב"ה עושה נס בבריאה ודאי ע"י בריאה זו יהיה נולד צדיק גמור וז"ש ויצחק וישמח. והטעם הוא ויאמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים תלד זה לא יתכן רק ע"פ נס ובודאי יהיה צדיק גמור וזה היה שמחתו אבל מצד אחר יכול להיות שיצטער דאין סומכין על הנס והטעם משום דמנכין לו מזכיותיו ועל כן אמר לו הקב"ה אבל שרה אשתך יולדת לך בן דהיא אינה מצווה על פריה ורביה ולא הוי נס כל כך:
פסוק יח:ויאמר אברהם אל האלקים לו ישמעאל יחיה לפניך. נראה לפרש דקשה למה באמת נתנה שרה לאברהם את הגר שפחתה רק דכבר כתבתי דטעם דשרה ראתה דלא פסקה הזוהמא פד לאחר ג' דורות והוצרך להוליד אברהם בן רשע ולכך נתנה לו את הגר שפחתה שממנה יצא ולד הראשון זרע בישא וממנה יצאו אח"כ צדיקים גמורים וזהו היה כונת אברהם דראה דהוא מזוהמתו והוא רשע בהכרח. ולכך התפלל לו ישמעאל יחיה לפניך. באופן אחר נראה דקשה לכאורה דאמרה ואתנה את שפחתי אולי אבנה גם אנכי ממנה דבמה תבנה היא אם תתן שפחתה לאברהם ונראה דמעשה היה בפארטיגאל דהמלכה הקשתה בלדתה והיו קוראים לכל הרופאים ומילדות וחרטומים ואין עוזר לה והיה שם איש אחד ושמו חושים בן דן ואמר אני אייחד את עצמי עם המלכה בחדר אחד וכי אקרא בקול גדול ואפעה כדרך הקוראים על הצלחה יהא קול ענות גבורה ויחנגו בחופים ובמחולות ויעשו כן ואחר שעה או יותר היתה יולדת המלכה ויהי כאשר שמע המלך אלו הדברים שאל לחושים בן דן לאמר מדוע ככה עשית והתלת בי והשיב כי ראה ראיתי שרש בדבר זה כמין כישוף ולכן אמרתי בלבי להטעות אותם דכבר ילדה המלכה וכשישמעו אלו דברים יסברו שכן הוא האמת ויראו לנפשם ויזרקו הכישוף ואח"כ תלד וכן הענין כאן בשרה דהיתה רואה דהקשתה ולא תוכל לבוא להריון כלל ואמרה בנפשה דמצרים מלאה כשפים המה ובודאי יעשו הכישוף כדי שישא אברהם להגר ולכך היתה נותנת היא שפחתה לאברהם לאשה כדי שיזרקו הכישוף ויהיה לה ג"כ בנים ממנו:
פסוק כ:שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול. דאיתא במפרשים ל"א מלכים שהיו בא"י היו יונקים משרה וכל היונק משרה היה לשר גדול וזה היה עד זמן שהיה בנה או בן בנה קיימין ומלכים הם כמו נשיאים כמו ענני כבוד שהם פעמים בכה ופעמים בכה כך המלכים שאינם יושבים במדינה אחת רק נוסעים ממקום למקום ללחום מלחמות ולכך נקראו נשיאים וז"ש כאן שנים עשר נשיאים כי זרעם מהם כולם מלכים:
פסוק כא:ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. וכך כתיב כשבישרו המלאכי' את שרה אמרו כעת חיה ולשרה בן וקשה האיך הולידה בששה חדשים הא בפסח היו המלאכים אצל אברהם ובראש השנה נולד יצחק:
פסוק כא:(אמר המעתיק עי' בראש השנה בתוס' שם ובהג"ה דשם והרב הגאון המחבר האריך בפילפול בדברי התוס' אלו בספרו בני האהובה שלא נדפס עדיין וישנו תחת ידי בכתיבת ידו וכאן קיצר הרב ע"כ) ונראה דבתמר כתיב דאמר יהודה צדקה ממני וקשה האיך ידע שלא זינתה עם אחר רק דקי"ל דשיפורא גרם ליצירת הולד דאם יש רק איזה ימים בחודש תחילת וסוף עיבורה יוכל הולד לחיות א"כ באמת תוכל להוליד לששה חדשים ואעפ"כ נחשבים לז' חדשים רק היכא אמרינן דשיפורא קא גרים היינו דוקא בישראל ולא בנכרים וזה הטעם באמת על מה דאמר יהודה צדקה ממני שאינו יכול להיות דזינתה דתמר יולדת לששה חדשים וצריך לומר דשיפורא קא גרים ובודאי לא זינתה וזה נמי הענין אצל שרה דשיפורא קא גרים:
פסוק כב:ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מעל אברהם. נראה פירושו דכבר הקדמנו לעיל דקודם המילה לא היה תמים ולא דיבר השכינה עמו רק ע"י מלאך והוא מידת הדין אבל כשקיבל אברהם על עצמו לקיים מצות מילה דיבר. הקב"ה בעצמו עמו במידת הרחמים והלך ממנו מידת הדין וז"ש לאחר שקיבל עליו המילה ויעל אלקים מעל אברהם היינו המידת הדין:
פסוק כו:בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף וגו'. הא דכתיב בעצם היום הזה נראה לבאר דאברהם היה גדול בענקים ולכך בעצם היום הזה שהיה מל את עצמו היה נכנס בלב אוה"ע דגבורתו היא מאת ה' דמקודם לכן היה עביד קרבא בהדייהו וסברו דהצליח בדרך הטבע אבל השתא שהוא וישמעאל וכל ילידי ביתו נימולו ואעפ"כ הם גבורים וצריך להיות דבטחו בה' וממנו ניתן לו הגבורה: