שאוסיף לך אות אחת. פירוש כי קודם שנמול היה יכול להזהר מן החטא בכל האברים חוץ מן שתי עיניו, ופעמים אדם רואה דבר אסור שלא בכוונה, ושתי אזנים שומעים דבר רע שלא בכוונה. והערלה היה בו שהוא דבר נמאס, ואחר שנמול המליכו הקדוש ברוך הוא על כל רמ"ח איברים, שאף עינים ואזנים לא ישתמשו רק לדבר מצוה, כך פירש (רש"י) [הר"ן] במסכת נדרים (לב ע"ב). ואני אומר כי המילה שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה מושל על עינים ואזנים, ורצה לומר כי מתחלה כאשר ראה דבר רע היה צריך לכבוש יצרו שלא יהיה נמשך אחר יצרו, וכן באזנים אם שמע דבר רע היה צריך למשול על יצרו, אבל כשנמול היו אלו האברים ברשותו, והיה מולך עליהם, ולא היה צריך להתגבר על היצר, שהיה יצרו ברשותו:ברית של אהבה וברית הארץ. כי "בריתי" סתם כתוב, על כרחך פירושו לכמה דברים נותן אני לך בריתי, דאם לא כן - ולא היה כאן רק ברית אחד - היה לו לפרש איזה ברית, לכך כתיב סתם "בריתי" לכלול הכל; ברית של אהבה, וברית הארץ:שאף יו"ד של שרה וכו'. וכך יש במדרש (ב"ר מז, א) אמרה יו"ד לפני הקב"ה מפני שהייתי קטנה מכל האותיות לקחת אותי מן שמה של צדקת, אמר לה הקב"ה בתחלה היית בשמה של נקיבה - בסוף, ועכשו תהיה בשמו של זכר בראש, ההוא דאמר (במדבר יג, טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", עד כאן. פירוש המאמר הזה - דע כי הוויות התורה הם מקויימים נצחיים לא ישתנו, כי ענין התורה והוויותיה באים ממקום שהוא למעלה מן ההפסד, לכך האותיות בתורה שהם עם הצדיק ראוי להם הנצחיות, ולא השינוי, כי התורה לא תפול תחת השינוי, לכך היו"ד המורה על קטנות אין לה השינוי, ובפרט כאשר היא עם הצדיק, כי הצדיק בצד עצמו אין לו שינוי גם כן, לכך היו"ד נתרעמה כי ראתה שהיה לה שינוי, לכך אמר הקדוש ברוך הוא שיתן אותה בראש יהושע. וזה הענין הוא דבר נפלא מאוד למבין, כי הוייה הזאת הקטנות שהיה היו"ד - נתן בראש יהושע, והוא האמת, כי אות היו"ד בעצמה שהיתה אצל שרה בסוף האותיות - צרף הקדוש ברוך הוא לראש יהושע, כי תכלית הוייות האבות - שהוא אברהם ושרה - היה ראש לבנים, ונתקיים בזה "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" (תהלים קיח, כב), כי הווייה קטנה אצל הבונים שהם האבות - היתה לראש פינה: והבן למה באתה בראש יהושע דוקא היו"ד, [כי היו"ד יש לה חיבור אל האחדים, שאין חוזר למנות אחד עשר עד אחר עשרה. ויש לה חיבור גם כן אל מספר עשרות, שהרי תמנה - 'עשר עשרים שלושים'. ואל האבות שייך בהם האחדות, כי האב אחד והבנים הרבה, ולפיכך האותיות שהם תוספות בשם האבות, ואינם מעיקר השם - הם אותיות האחדים. ולפיכך היו"ד ראוי לאבות, שהרי היו"ד מתחבר עם האחדים - האבות, וראוי לבנים - מצד שהיו"ד עם מספר העשרות. ולפיכך כאשר רצה להעלות שרה למדריגה יותר גדולה נתן לה אות ה"א במקום היו"ד, שאין היו"ד לגמרי מן האחדים בעבור חיבור שלה אל מספר העשרות, ונתן אותה בראש יהושע. כי האבות הם אחדים, והבנים בהם ריבוי, והיו"ד בסוף האחדים ובראש הכללים שהם ריבוי. ומכל מקום אצל הבנים אות יו"ד מעלה, שהבנים כמו יהושע - שהם יחידי הדור - ובשביל כך הם קרובים אל מעלת האבות - נחשבים יחידים, לכך נתן בראשו אות יו"ד, שהיו"ד מתחברת עם אחדים גם כן, אף על גב שהיא מספר כלל. לכך היו"ד שהיתה באבות ובנקיבה בסוף, בעבור שראוי לאבות האחדים כמו שהם אחדים, והיו"ד - אף על גב שהיא מתחברת עם האחדים, מכל מקום היא מתחברת עם הכלל שהוא מספר הריבוי, לכך לא היתה באה רק בסוף בנקיבה, לפי שעיקר מעלת האבות שהם יחידים, והיו"ד אין בה יחידות גמור, לפיכך לא נתן רק בסוף בנקיבה. אבל אצל הבנים היתה בראש, ונתקיימה בזה 'אבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פינה', וזהו קטנות היו"ד שאינה כמו שאר מספרים אחדים]. מפני כי הוא ראוי לה, בעבור כי פני יהושע כפני הלבנה (ב"ב עה. ) "המאור הקטון" (לעיל א, טז), לכן נתנה לו היו"ד הקטנה מן שרה שהיא נקיבה, דומה גם כן לירח, שהוא כח נקבה:ישראל ואדום. כי ישראל גוי אחד הוא, לא "גוים" (כ"ה ברא"ם). והרמב"ן הקשה על פירוש זה כי איך יתכן זה שיהיה מבטיח את אברהם בעת המילה על אדום, והוא אינו מקיים את המילה, ומה ענין לו אצל פרשת המילה, ואין זה קשיא כל כך, כי אחר שצריך להזכיר את ישראל - אמר 'ונתתיך להרבה גוים', וכתב אחריו (פסוק ז) "והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך" וזה נאמר על ישראל, אבל "ונתתיך לגוים" יש לפרש על כל גוים שיצאו ממנו:והייתי להם לאלקים כו'. דאם לא כן "והייתי להם לאלקים" למה לי, הרי כבר כתיב (ר' פסוק ז) "להיות להם לאלקים":אבל הדר בחוצה לארץ הוא כמי שאין לו אלוה. פירוש 'שאין לו אלוה' לעזרו ולסייעו שזה מעשה אלוה, כי ארץ ישראל היא שדורש אותה בפרט, ושאר ארצות חלק למלאכים, ומי שהוא דר בחוצה לארץ הרי הוא כאילו יוצא מרשות הקב"ה חס ושלום:כמו להמול. כלומר דהוא מקור כמו 'להמול', ואינו ציווי, דאם היה ציווי הוי למכתב 'המולו לכם', דהא "לכם" לשון רבים היא. וסיפא דקרא דכתיב (פסוק יב) "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", היינו מפני דקאי אבן הנימול, והנימול הוא יחיד, וישראל מצווים למולו, והם רבים. אבל לפרש "המול" צווי - לא יתכן אחריו "לכם" לשון רבים, ולפיכך אי אפשר לפרש רק כמו 'להמול', ולא ציווי:שיש יליד בית כו'. ומדגלי קרא יש יליד בית נימול לח' ויש יליד בית נימול מיד - מסברא צריך לחלק היכי שלקח שפחה וילדה אצלו - כיון דגוף השפחה היתה שלו זה יליד בית שנימול לח', ואם לקח שפחה לעוברה בלבד, ולא יהיה לו חלק בגוף השפחה, רק לעוברה לקחה, ואין לו בגוף השפחה כלום. כך מפורש שם בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלה ע"ב):למד שהמילה באותו מקום. דאם לא כן הרי כבר כתיב (פסוק י) "המול לכם כל זכר", ואם כן "וערל זכר" למה לי, אלא למד שהמילה במקום שמבדיל בין זכר לנקיבה, והיינו באותו מקום:הולך ערירי ומת קודם זמנו. פירוש הולך ערירי בלא וולד, ומת קודם זמנו. ואם תאמר ובלשון 'ונכרת' היכן נרמז שהולך ערירי, דלשון 'נכרת' אינו משמע רק שהוא נכרת מן השורש, ויש לומר כי הולך ערירי בוודאי בכלל כרת, שגם הבנים הקטנים שהם הענפים נמשכים אחר השורש, כדאמרינן (שבת לב ע"ב) בעון האבות בנים קטנים מתים, ולפיכך כמו שהוא נכרת ומת קודם זמנו - כך בניו הקטנים מתים, או שלא יהיה לו בנים:שרה לי. פירוש שהקורא קורא לה 'שרי' מפני שלא נעשת שרה לכל העולם, לכך היתה נקראת שרי. והא דקאמר בפרק היה קורא בתחלה נעשית שרה לאומתה, היינו שאין שר לאדם יחיד, רק הוא שר לאומה, ומכל מקום הקורא קורא (לו) [לה] 'שרי' מפני שלא נעשית שר לכל:וברכתיה בהנקת שדים. דאם לא כן "וברכתיה" למה לי, הרי כבר נאמר "וברכתי אותה", ואין לומר סתם הנקת שדים, דהא כל אשה יולדת - מניקה, אלא שהניקה בנים הרבה. ונראה לי כי לא היה עיקר הברכה הנקת שדים כשנצרכה לו, דאין זה הבטחה, כי איך הקב"ה מבטיח אותה - דלא היה לה תועלת בברכה זאת, אבל עיקר הברכה להתברך מן מקור הברכה, ומזה היו השדים שלה מושכות חלב כמעיין. ונראה כי נתברכה ממקור הברכה, ומה שאמר 'בהנקת שדים כשנצרכה' רוצה לומר שאז נראה תוספות ברכה שלה איך נתברכה ממקור הברכה, אבל עיקר תוספות ברכה זאת לכל דבר:ומנקתה לא הביאו. לנסות את שרה, שתאמר כל אחת ואחת מנקתי אין אצלי - תניק לי בני:אף על פי שדורות הראשונים כו'. הקשה הרא"ם דהא אף אם תמצא לומר שדורות הראשונים הולידו בני ת"ק (ר' לעיל ה, לב), הלא יחוס ת"ק אל תשע מאות שנה יותר ועוד מאשר הוא הק' אל קע"ה, אם כן מאי מתרץ, דעדיין מה היה תמיהת אברהם; כמו שהיה נח מוליד (שם) בחצי ימי חייו (לעיל ט, כט), כך ראוי לו להוליד למאה - שהיא חצי ימי חייו של אברהם או קרוב לזה, ועוד שלא הוליד בן ת"ק אלא נח בלבד, שסתם הקב"ה מעיינו כדלעיל (רש"י ה, לב), ואם כן אין להביא ראיה ממנו, וגם כי השלשים והשבעים הוא תחלת תולדותן, אבל סוף תולדתן לא קחשיב, ואברהם כבר הוליד את ישמעאל מהגר בן פ"ו שנה, ויעקב הוליד את בנימין והיה בן צ"ה שנה, אלו דבריו: ואין מכל זה קשיא, דאף על גב שכבר הוליד ישמעאל, זה בודאי אפשר שיולד והוא בן מאה, אלא שהיה תמיהתו של אברהם כיון שראה שלא הוליד משרה חשב אברהם שאין ראוי להוליד משרה (כ"ה ברמב"ן), שכן תמצא הרבה פעמים שמוליד מאשה אחת, ואינו מוליד מאשה אחרת, ולכך לא הוליד משרה עד הנה, ואם נתן לה הריון הוא דבר פלא שיתחיל להוליד, כי התחלת הלידה הוא תגבורת הטבע, ולפיכך אמר שזהו חדוש שתהיה הטבע גוברת כאשר הוא בן מאה ושרה בת תשעים. ומה שהקשה כי אין ראיה מנח לפי שכבש מעיינו, מכל מקום לא היה דבר זה נס, שאם היה נס הרי עיקר מה שכבש מעיינו שלא להטריח על הצדיק ויהיה צריך הרבה תיבות, או שיהיה רע לצדיק אם יהיו נאבדים במבול (רש"י לעיל ה, לב), ודבר זה יותר רע לצדיק לשנות טבע העולם וסדרי בראשית, אלא אין זה שינוי העולם מה שהתחיל להוליד בן ת"ק: ומה שהקשה דהקושיא עדיין במקומה שהייחוס הק' אל קע"ה כמו יחוס הת"ק אל התתק"נ או קרוב לזה, אין זה קשיא, אף על גב שהיחוס הוא שוה - אין ראיה מן היחוס הזה, אבל הראיה כיון שמהרו תולדותן אחר המבול אף על גב שהיה חייהם בני ר' או ק"ץ - היו ממהרין להוליד בניהן, וזה ראיה על החולשה, כי כל זמן שהאדם הוא בתגבורת כחו והולך ומוסיף - אינו מוליד, כי כח הזרע הוא צריך לגדול כחו שלו, וכשאינו מוסיף בגדול כחו - הוא מוליד, ולפיכך המהירות להוליד ראיה על חולשת הכח, וכיון שהכח חלש היה מתמיה שאיך יתכן שיהיה מגביר כח תולדותו והוא בן ק' להוליד מאשה שלא הוליד ממנה עד היום, שזהו תגבורת כח לידה, והשתא יתורץ הכל. כלל הדבר - להוליד מאשה שלא הוליד עדיין הוא כמו שלא הוליד לגמרי, דסוף סוף אם יוליד עתה ולא הוליד קודם נראה תגבורת כח, וזהו פלא גדול:איני כדאי. דאם לא כן למה אמר "לו ישמעאל" דמשמע שמתירא שלא יחיה, ולמה לא יחיה, אלא שאמר 'איני כדאי':לפניך ביראתך. דאם לא כן "לפניך" למה לי. והרמב"ן הקשה דלא יתכן זה, דהרי הקב"ה השיב לו "ולישמעאל שמעתיך" (פסוק כ), ואם היתה בקשתו שיחיה ביראת ה' הרי זה לא היה בישמעאל, ואין זה קשיא, כי רש"י מפרש שלא היה מבקש שיחיה ביראת ה', שזה הדבר תולה ברשות האדם להטות לבבו, וכן פירושו "לו ישמעאל יחיה" - כלומר בקשתו שיחיה כדי שיהיה עובד לך וירא ממך, כאילו אמר שאני מבקש שיחיה כדי שיהיה ביראתך, אבל בקשתו לא היה רק החיות, ולפיכך השיב לו על החיות בלבד:על שם הצחוק וכו'. ואם תאמר למה כלל אלו דברים ביחד, מאי ענין עשרה נסיונות לשם יצחק להיות נזכר זה בשמו, ויראה כי עיקר קריאת השם על הנס שנתן לו הקב"ה [בן] בן ק' לאברהם ובת צ' לשרה (פסוק יז), אלא שקשה למה נתן לו הבן הזה בן ק' דווקא ולא לפני זה, ולפיכך רמז בח' שזה הכל כדי שיהיה יצחק נימול לשמנת ימים, ואחר שנצטווה אברהם על המילה אז היה ראוי להוליד את יצחק, כדי שיהיה נולד יצחק ויהיה נימול לשמונה ימים. וכדי שלא יקשה לך ויהיה נימול אברהם קודם, ויהיה יצחק נולד קודם, אמר כי עשרה נסיונות נתנסה אברהם (אבות פ"ה מג), ואחד מהם המילה שיהיה לעת זקנתו, שהיה יותר נסיון כי הזקן תש כחו יותר. וראיה לזה כי ענר ואשכול כך השיבו לאברהם - והרי את כבר בן מאה ואתה מצער עצמך בין שונאך, ולפיכך היה הנסיון לעת זקנתו: וצריך לשני הפירושים, דאילו משום צחוק לא הוי למקרי ליה רק 'צחוק', ומאי ענין היו"ד, אלא היו"ד על שם י' נסיונות. ואין לפרש עשרה נסיונות - רק עם ח' של מילה, וצדי וקו"ף של אברהם ושרה. ובהאי טעמא בתרא לא סגי, דקאמר בפירוש (להלן כא, ו) "צחוק עשה לי אלקים", נראה דמשום צחוק נקרא שמו כך:ברית מילה תהא מסורה לזרעו. לא כמו סתם 'ברית' דהוא ברית אהבה (רש"י פסוק ב), דזה נאמר אחר זה (פסוק כא) "ואת בריתי אקים את יצחק", ושם על כרחך פירושו ברית של אהבה, דלפני זה קאמר (ר' פסוק כ) "ולישמעאל שמעתיך וגומר והפריתי אותו במאוד מאוד שנים עשר נשיאים יוליד", אבל מכל מקום תהיה בריתי עם יצחק, ולא שייך לפרש זה במילה, אם כן "את בריתי [אתו] לברית עולם" דכתב כאן - בברית דמילה קאמר:לשון נקייה. דאם לא כן הרי שכינה עומדת אצל אברהם, ולמה כתב "ויעל", אלא דלשון נקיה הוא שהשכינה עליו:ולפי מדרשו שהצדיקים הם מרכבתו של הקב"ה. וטעמא דמילתא כי על ידם השכינה שורה בארץ, והשכינה היא עליהם, ולפיכך הם כסא לשכינה ומרכבתו. אבל בב"ר (מז, ו)לא אמרו רק שהאבות הן הן המרכבה שלימה, ורש"י כתב שהצדיקים הן הן מרכבתו (קושית הרמב"ן), ויראה דטעמא דרש"י שהאבות הן הן המרכבה שלימה, כי אחר שהיו שלשה אבות - והן אבות העולם - הן הן המרכבה שלימה בכלל, אבל שאר צדיקים הם פרטים ואינם מרכבה שלימה, וכל אחד יש לו ענין מה מן המרכבה. אך יראה שאין שייך לומר מרכבה רק באבות מטעם זה עצמו, לפי שהם אבות העולם בכלל, וראוי שיהיו מרכבה, אבל פרטי הצדיקים מפני שהם פרטים - לא שייך בהם מרכבה, ובזה דברי רז"ל במדרש (ב"ר מז, ו) 'האבות הן הן המרכבה', דוקא אבות מטעם שאמרנו:לשון ויפעל. מבנין הקל, ושרשו 'מול' על משקל "ויקם" (להלן כג, ג) "וישב" (להלן לז, ל):לכך נאמר בו את. והא דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא ע"ב) לא נתנה פריעה לאברהם אבינו, יראה לומר דהאי פריעה דקאמר שצריך לגלות המילה היטב שלא יהיה נראה שהבשר מכסה ראש הגיד, וצריך היה לפרוע שיהיה נראה מהול, אבל באברהם שנתמעך מן תשמיש לא היה צריך, שלא היה נראה מכוסה - מחמת שנתמעך מן התשמיש. וב"ר (מז, ח) לא כתב פריעה כלל, רק כך כתוב; אברהם שנתמעך מן אשה לא כתיב ביה "את", אבל ישמעאל שלא נתמעך מן אשה כתב "את". ויש לפרש דבאברהם לא היה צריך רק חתוך בעלמא, כי מיד שחתך נמצא שהוסר בשר הערלה, אבל לישמעאל שלא נתמעך - היה צריך דקדוק יותר להסיר בשר החופה הערלה:בעצם היום שמלאו לאברהם צ"ט וכו'. דאם לא כן מאי "בעצם היום". והקשה הרמב"ן דמאי קא משמע לן בזה, ולמה נכתב דבר זה, ועוד דקיימא לן כרבי אליעזר בפרק קמא דראש השנה דבתשרי נולדו האבות, דבתשרי נברא העולם, והוא כתב לקמן (רש"י יח, י) שהבשורה בפסח היה, כדאיתא בפרשת וירא, ואיך יתכן שמלאו לו לאברהם צ"ט שנים, ויראה דאין קשיא, דההיא דאמרינן (ר"ה י ע"ב) 'בתשרי נולדו האבות ובפסח נולד יצחק' הוא לפי מה שנאמר שהבשורה היה גם כן בתשרי, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (יא. ) ומפרש "למועד" הראשון, ולפי זה אמרינן דמלאו לאברהם צ"ט שנים בתשרי. אבל רש"י מפרש (להלן יח, יד) "למועד הזה בשנה האחרת" שפסח היה (שם שם י), וקאמר ליה בשנה האחרת למועד הזה, והוא כמאן דאמר בניסן נולדו האבות. ומפרש רש"י אליבא דמאן דאמר בניסן נברא העולם, כי פשט הכתוב "למועד הזה" (ר' להלן יח, יד) שהוא פסח - משמע יותר שיהיה בשנה אחרת משיהיה "למועד הזה" למועד הראשון, כי "למועד הזה" משמע שהוא עומד בו: ומה שהקשה דמאי בא לאשמועינן שנימולו באותו יום שמלאו לו צ"ט שנים וי"ג לישמעאל, זה יש לתרץ דהכתוב אומר כי בשני אברהם תליא, שלא יהיה נכנס שנה ק' לאברהם ויותר מי"ג לישמעאל, כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה (רש"י לעיל ה, לב), "כי הנער בן ק' שנה ימות" (ישעיה סה, כ), ומשמע דבן ק' יענש, ולא היה ראוי שיהיה אברהם בן מאה בלא מילה. וכן בן שלש עשרה לישמעאל, שראוי שלא יהיה בנו יוצא מתחת רשותו - שיהיה גדול ואז לא יהיה תחת רשותו, ולא יתן את עצמו למול, כי עד שלשה עשר קטן הוא, ורשות אביו עליו למילה, אבל מבן י"ג ואילך הוא גדול, והוא ברשותו, ואיך ימול אותו אביו, דמה ענין אביו עליו. ואין ספק שלא היה ישמעאל מל עצמו שאינו מצוה, רק אביו מצוה עליו:
