פסוק א:אני אל שדי שיש די וכו׳ כלו׳ שאני עלת כל העלות והכל צריכים לי ואני איני צריך לזולתי אלא די לי באלהותי ויש להסכים פי׳ זה שהוא עפ״י הפשט עם מה שדרשו בו רז״ל במד׳ אם אתה מקבל את המילה מוטב ואם לאו די לעולם עד עתה כלו׳ שאחזיר כל העולם לתהו ולא תהא סבור שבזה יהיה לי שום גרעון שהרי לא נתוסף בו ית׳ שום יתרון אחר אצילות הנאצלים וכן אילו יצויר חרבן כל העולמות לא יגיע לו שום גרעון חלילה שדי באלהותו ואינו צריך לזולתו. נמצא שאחת דבר אלהים שתים זו שמענו:
פסוק א:והיה תמים וכו׳ ולפי מדרשו וכו׳ הטעם שהזכיר התהלך לפני על המילה איכא למימר עם מ״ש לקמן דעד שלא מל הי׳ נופל כשרה״ק נצב עליו ולכך א״ל שכשימול יתהלך לפניו ית׳ כלו׳ אף בשעה שתתגלה לו השכינה יתהלך על עמדו וזה לפי שעד עכשיו נקרא בעל מום לפניו ית׳ הואיל ואין בו המילה מהדוגמא עליונה אבל כשימול יהיה צלם אלהים שלם והיינו דקאמ׳ רש״י שכשהערלה בך אתה בע״מ לפני ולכאורה מלת לפני יתירא ובלי דיוק אבל עם האמור ניחא. ואמנם לפי׳ זה נמצא דוהיה תמים הוא הטעם על התהלך לפני והכל א׳ וא״כ לא הול״ל והיה. לכך פי׳ ד״א על הה׳ אברים והוי פירושו שעד שלא מל הערלה חופה על האבר הקדוש ונמצא שאינו ברשותו אלא ברשות הערלה דהיינו הקליפה ומש״ה נמי גם העינים אינם ברשותו שאינו יכול להסתכל מראות אלהים אלא נופל וגלוי עינים. וה״נ אינו שומע דברי הנבואה בבירור אלא כמי ששומע בחלום שהיו מתבטלים חושיו בעת הנבואה ונשאר כמת אבל כשימול יהיה רואה מראה שכינה ושומע בשמיעה נכונה דברי הנבואה שיותן רשות לעין לראות ולאוזן לשמוע ויהי׳ ברשותו כאשר יהיה ראש הגויה ברשותו שע״י המילה תתגרש הקלים׳ שהוא הערלה. נמצא לפי האמור שענין הד״א הוא קרוב לפי׳ ראשון וליכא בינייהו אלא בפי׳ מלת תמים ופי׳ זה דחוק שהוא מאמר סתום מאד לפרש והיה תמים על התחדשות ותוספת שלימת הה׳ איברים לכך מייתי פי׳ ראשון ג״כ:
פסוק ב:ואתנה בריתי ברית של אהבה וברית הארץ. אין להק׳ דקרא כתי׳ בריתי והיכי אמר מר תרתי דתרוייהו חד נינהו כמ״ש רש״י גופיה לקמן בסמוך לאחוזת עולם ושם אהיה לכם לאלהים נמצא עיקר אהבה בהיותנו על ארצנו הקדושה שכל הדר בח״ל וכו׳:
פסוק ה:כי אב המון וכו׳ שאף יו״ד של שרי וכו׳ וטעמא דחש הקב״ה על הר׳ של אברהם שלא תתרעם טפי מהי׳ של שרי שהזיזה ממקומה ה״ט משום דקי״ל מעלין בקדש והילכך אם תתרעם אותה האות צריך לקבעה במקום קדוש טפי ובשלמא יו״ד של שרי הזיזה מיד כי אמר אלהים כשתתרעם הנה מקום אתי מוכן ומזומן לקבעה באיזה צדיק ואיכא עילוייא מנוקבא לדוכרא. ברם רי״ש דאברהם לכשתתרעם לא משכחת דעדיף מיניה וכיון דליכא לעלויי אסור לשנוייא לכתחלה לכ״ע ועיין בא״ח סי׳ קנ״ג ובמ״א שם:
פסוק יג:המול ימול וכו׳ בדפוס שלפני יש כאן ט״ס שכתוב שם ללמדך שיש יליד בית נימול לאחר ח׳ ימים ומשבשתא היא וכצ״ל שיש יליד בית שנימול לאחד פי׳ ואפי׳ ביום ראשון שנולד והוא מפורש בפר״א דמילה דף קל״ה ע״ב:
פסוק טז:וברכתי אותה וכו׳ שחזרה וכו׳ שאילו תוליד בלא חזרת נערות הו״ל שינוי בסדרי מעשה בראשית ואין זו ברכה אלא קללה דומיא דההוא גברא שנפתחו לו דדים שאמרו עליו דמה גרוע אדם זה שנשתנו וכו׳ והוי יודע דב׳ ברכות הללו דמיירי רבינו על וברכתי אותה וברכתיה חזרת נערות והנקת שדים הן שתי דיעות כתרי תנאי ר״י ור״נ דפליגי בב״ר בפירוש וברכתיה מר דריש לה לחזרת נערות ומר לברכת שדים אבל וברכתי אותה תרוייהו מפרשי לה וברכתי אותה ליתן לה בן וקרא ה״ק וברכתי אותה ומה היא הברכה וגם נתתי וכו׳ ומ״מ רבינו לא משמע ליה פשטיה דקרא הכי מדכתיב וגם נתתי מוכח דמלתא אחריתי היא הילכך נקט ב׳ הסברות ודריש כתרוייהו חד מרישיה דקרא וחד מסיפיה:
פסוק יז:ויפל וכו׳ למדת שאברהם האמין וכו׳ וא״ת ולאנקלוס גופיה תיקשו מנ״ל לפרושי הכי ואי משום דלא הקפיד הקדוש ברוך הוא על אברהם דילמא משום דנפיש זכותיה חיסך עליו. וי״ל דעיקר הראיה ממאי דא״ל הקדוש ברוך הוא וקראת את שמו יצחק ע״ש הצחוק וכדפירש״י לק׳ בסמוך ואם אי׳ דפירושו מחוך פשיטא דלא הוה מצוה אותו כן:
פסוק יז:הלבן יש תמיהות וכו׳ הנעשה חסד זה לאחר וכו׳ הרא״ם ז״ל הק׳ שזה סותר מ״ש למעלה דא״כ נמצא שאינה תמיהא קיימת שהרי לגבי האחר בא להכחיש ע״ש ולעד״ן דודאי התמיהא היא דמוכחשת ככל מקום אלא שיש מקומות שאין שם אלא הכחשה כלו׳ שמתפרשת ה״א התימא סמוכה לתיבה שלאחריו כמו השומר אחי אנכי שפירושו אם שומר אחי אנכי בתמיהא אבל במקום דהויא תמיהא קיימת כמו הכא ה״פ הה״א מתפרשת ונדרשת בפ״ע ושאר התיבה בפ״ע וה״ק היהיה כך לאחר בעולם אבל לדידי יהיה כן לבן ק׳ שנה יולד:
פסוק יח:יחיה לפניך יחיה ביראתך וכו׳ ועל זה השיבו הקב״ה ולישמעאל שמעתיך כלו׳ כבר שמעתיך קודם. דבשרתיך תקבר בשיבה טובה שיעשה תשובה בימיך כלו׳ שאף אם יחטא שזה אינו תלוי ביה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואפי׳ יחטא כ״כ שיהיה כדי לסגור שערי תשובה בפניו אפ״ה בזכותך לא אעשה כן אלא אפתח לו פתח לשוב בתשובה:
פסוק יט:וקראת וכו׳ ע״ש הצחוק וע״ש וכו׳ ע״כ הא והא גרמא ומש״ה לא קאמר רבינו ד״א דאלמלא טעם הצחוק אין סדר לתיבה זו דאמאי רמז בתחלה הנסיונות ואח״כ הקדים שנותיה של שרה לשנותיו של אברהם ולא עוד אלא דהפסיק בין שנותיה לשנות אברהם כח׳ ימי המילה וטפי הו״ל לקרותו יקצה א״ו שנתכוון ע״ש הצחוק אלא דמוכרח שנתכוון ג״כ לאידך טעמא דאל״כ לא הול״ל יצחק ביו״ד ברישא דמשמע ל׳ עתיד:
פסוק כב:מעל אברהם וכו׳ ולמדנו שהצדיקים וכו׳ אף על גב דבב״ר לא אמרו אלא האבות הן הן המרכבה הרי ידוע שכל נשמותיהם של ישראל כלולים בשלשה אבות וכל השאר הם תולדות וענפים כי אברהם קו ימין ויצחק קו שמאל ויעקב קו האמצעי ומאחר שהן הן המרכבה כל תולדותיהם הצדיקים היוצאים מהם הרי ממילא גם הם מרכבה לקדושה. ומתורץ מה שטען הרמב״ן הביאו הרא״ם ז״ל ע״ש:
