ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו' ויאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך וגו'. המקראות הללו תמוהין מאוד. דהיה לו לבקש בחיי ישמעאל משעת הבטחה שהבטיח לו בלידת יצחק וגם ל"ל להזכיר זאת אצל השמחה דהלבן מאה שנה וגם מה שאמר הקב"ה ולישמעאל שמעתיך וגו' י"ב נשיאים וגו' ופרש"י נשיאים שיכלו כעננים דמה הבטחת הוא זה שיולד הרבה ויכלו. ולכן נראה דהנה לבסוף בשעת הגאולה נאמר ואשפוך רוחי על כל בשר ויתרבו גרים בישראל וידוע שגרים א"א להיות אם לא שיש להם ניצוץ קדושה. ולבסוף יכלה כל רע ולא יהיה שום רע בעולם. והנה דוד המלך ע"ה אמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ולזה הזכיר אברהם אצל השמחה ואמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד וכוונת אברהם היה כעין שאמרו במדרש שאמר הקב"ה על יצחק קינמון אני מעמיד בעולם אחר שנצרר דמו ונקשור דמו ובטלו תאוותו וכו' ולזה כשחשב אברהם שהוא ואשתו ישארו בזקנים וממילא יכלו הזוהמא מכל וכל והגיע הזמן שיכלו הרע מן העולם ולזה הזכיר בשמחתו הלבן מאה שנה יולד ושרה הבת תשעים שנה כלומר שכלה התאווה משנינו אא היה חזק מאוד והגיע זמן עוה"ב ולזה ביקש מהקב"ה ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך היינו שלא ימות מכל וכל בכלותהרע מהעולם ולזה השיבו הקב"ה ולישמעל שמעתיך שסוף י"ב נשיאים יוליד ויכלו בעננים מ"מ יהיה לגוי גדול כלומר שאותו הבטחה הנאמר בנביא אשפוך רוחי על כל בשר בודאי לא יחול על מי שאין לו שום ניצוץ קדושה ובודאי ישמעאל שהוא זרע אברהם עליו ראוי לחול הבטחה זו וזו שאמר והיה לגוי גדול כי לבסוף גרים יעמדו ממנו: