במאד מאד. להמפרשים הכפל לחזק כלומר הפלגת ההפלגה, אמנם לפי"ז אות בי"ת היא למותר לכן נ"ל כי מאד השני לבד היא מלה להורות הפלגה (זעהר) ומאד הראשון הוא שם דבר ופירושו יתרון ומעלה (פאָרצוג, עמ"ש בראשית א' ל"א והנה טוב מאד) ואות ב' הנטפל לשם מאד היא בי"ת המשמשת בשם שבו חל הפעולה כענין כבד בבקר ובצאן, עשיר בכסף וכדומה, וטעם ארבה אותך במאד מאד, ארבה אותך מאד באחת מן היתרונות, באחת מן המעלות (איך ווילל דיך אין פאָרציגען זעהר פערמעהרען:
בשר ערלתכם. יש לפרשו באחד משני פנים, האחד מלת בשר הוא כנוי לאבר המשגל בלה"ק כמו גדלי בשר (יחזקאל ט"ז), זב מבשרו או החתים בשרו מזובו, וערלה הוא שם לאותו עור המכסה את העטרה, והיה ראוי להסמיך ערלה לבשר כמו ונמלתם את ערלת בשרכם, ולומר ונמלתם את ערלת בשרכם, אמנם מצאנו דומים לזה כמו והעברתם שופר תרועה במקום תרועת שופר: ותרגומו (דיא פאָרהויט איירעס גליעדעס); והב' מלת בשר הוא בעצמו שם לעור החופה את הגיד, וכן קראוה במשנה ובתלמוד בשר החופה את רוב העטרה, וכן בכ"ק נקרא העור בשם בשר כמו דבקה עצמי לבשרי (תהלים ק"ב), כמ"ש הרד"ק שם שטעמו דבקה עצמי לעורי כענין צפד עורם על עצמם, ולפי שעור האדם אינו נפשט מן הבשר כעור הבהמה לכן יזכור בשר במקום עור, וכן יזכור עור במקום בשר, יאכל בדי עורו (ע' בפ' המקשה אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם): ואף שמלת בשר הוא סמוך לערלתכם מצאנו רבים שבאו במשקל הסמוך ואינם סמוכים, כמו במזרקי יין, חלוני שקופים, וכן ויסלף דברי צדיקים, שפי' דברים שמצודקים כמש"ש. ע"ש. ולפי"ז טעם בשר ערלתכם בשרכם הערל ותרגומו (אייער אונבעשניטטענעס פלייש); ויש הבדל בין שני הפירושים האלה והוא, אם נתנה פריעת מילה לא"א אם לא, כי לאופן השני נוכל לומר שבכוונה קראה התורה את העור בשם בשר, לכלול גם את הקרום הרך שלמטה מעור העליון הדבוק לבשר שהוא באמת כבשר עצמו, ואתי' כמ"ד בב"ר המול ימול מילה ופריעה, ואפשר שגם ציצין דעור הפריעה מעכבין וכדעת ר"ת שם בתוס' יבמות ד"ה סוף מילה. אמנם לאופן הראשון אפשר שלא דברה התורה רק מעור העליון לבד וכדעת רב שאמר (ביבמות ע"א) לא ניתנה פריעת מילה לא"א. וראיתי לרמב"ן ורשב"א שם שהקשו אהך דרב ממה דאיתא בב"ר לא נאמר בא"א את לפי שלא היה חסר רק חתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך הערלה ולפרוע המילה לכך נאמר בו את, ע"ש שנדחקו ליישב, ומן התימה שלא הזכירו דבב"ר מבואר להדי' דנצטווה א"א במצות פריעה מהמול ימול וכדעת המקשה שם ביבמות על רב וקאי בקושיא כמ"ש התוס' שם ד"ה בקונטרס גרס - והנה ממה שאמרו רבותינו מנלן דמאותו מקום וגו' יראה כפירוש השני:
המול ימול. מהך קרא יליף ר' יוסי (פ' אין מעמידין כ"ז א') דמצות מילה אינה צריכה מה"ת לשמה, וכותי ימול, ובשאילת יעב"ץ (ח"ש סי' קס"ד) רמי ר' יוסי אד"ר יוסי, דביבמות (מ"ו ב') סובר דמילת נכרי אינה מילה כלל, והרב בחתם סופר (חיו"ד סי' א') אמר דלית כאן אפילו ריח קושיא. דבשלמא בישראל ערל לא בעי' לשמה רק שתיכרת ערלתו, אבל בנכרי לכנוס תחת כנפי השכינה ע"י מילה אם אינה לשם יהדות במה יכנוס לכנפי השכינה, עד כאן, ולא הבינותי דהא כל חילי' דר' יוסי דבעי תרתי בגר מילה וטבילה דיליף מאבות שהיו נכנסים תחת כנפי השכינה בהנך תרתי, וכיון דלר' יוסי מילת נכרי כשרה היו ראוי למול גם באבות, ומנ"ל דמילתו בגיותו מעכבתו מלכנוס תחת כנפי השכינה, ועוד לדבריו איפלגו ר"י ור' יוסי מן הקצה אל הקצה, לר"י בחד מתרי דאבות סגי בגר או מילה או טבילה, ולר' יוסי לא סגי ליה במה דסגי לאבות. והנה לדעת בעל המאור (פ' ר"א דמילה) הא דאמר ר' יוסי בנכרי שאמר מלתי אין טובלין אותו אינו משום חשש דילמא ערבי וגבעוני מהול הוא כפירש"י אלא משום חשש דילמא נולד כשהוא מהול הוא אבל בדידעינן שנימל וודאי אף שהיו בגיותו גם לר' יוסי סגי ליה בטבילה כיון דאי אפשר למולו גמרי' ליה מאמהות דאין דנין אפשר משאי אפשר (עיין בחי' רשב"א שם בשבת קל"ה) א"כ אין שום סתירה מדר' יוסי אדר' יוסי, ולדעת רש"י דהא דאמר ר' יוסי במלתי אין טובלין הוא משום חששא דילמא ערבי מהול הוא, נ"ל דאין מקום לרומי' ר"י אדר' יוסי. דהא לא אכשר ר"י במילה שלא לשמה רק בכותי, דילמא סבר ר' יוסי דכותים גרי אמת הן שנתגיירו לגמרי אח"כ (עתו"ס חולין ג' ב' ד"ה קסבר) ואי חזינן לחד מנייהו דחזר לסורו ועובד להר גריזים, דינו כישראל מומר, ומומר דעת השלטי גבורים דהוי בן ברית וכשר לשליחות הגט דמתקיים בו שלוחכם בן ברית (עי' ב"ש אה"ע סי' קמ"א סקמ"ז) וכן הרב באבן העזר (או"ח סי' קפ"ט) הוכיח דבין למ"ד המול ימול ובין למ"ד ואתה את בריתי תשמור מומר כשר למול דבן ברית אקרי, ודלא כדעת התוס' (סנהדרין ע"ב) דמומר לא הוי בן ברית, וכן הרב בעל חוות דעת בבאורו לאה"ע שם בסי' קמ"א כתב דלא קיי"ל כתוס' בזה, וכן כתב הרב בחתם סופר (סי' הנ"ל) הא דלר' יהודא (למ"ד לא תיפוך) ארמאי פסול מה"ת למילה מדאינו בן ברית אמאי מכשיר במילת כותי. אע"ג דעובדים להר גריזים, אלא כיון דבימי ר"מ ור"י לא נתקלקלו רובם אלא מיעוטם, ולא הוי הכותי רק כמומר ומקרי בן ברית וכשר למילה, והגאון מו' יונתן בספרו בני אהובה (פ"ג מגירושין הט"ז) שפיר אמר. דגם לדעת התו' מומר מקרי בן ברית לענין הדין, דאעפ"י שחטא ישראל הוא, רק בלשון אדם רגיל הוא לקרות למומר אינו בן ברית, הנה לפנינו דעת גדולי המורים דמומר הוי בן ברית ואיתי' בכלל את בריתי תשמור (והפר"ח בת' מים חיים (סי' ג') הוכיח מדעת הרי"ף והרמב"ם ותוס' דמומר לערלות כשר למול דישראל גמור הוא, דלא כדעת הפוסקים (ביו"ד סי' רס"ד) דפסלי במומר לערלות) וכיון דכותי למ"ד גרי אמת הן, כד חזינן ליה דמל לשם הר גריזים, הוי כישראל מומר. שפיר הכשיר אותו ר' יוסי, דגברא דחזי למילה הוא, ולשמה לא בעינן במילה, אבל במילת נכרי שפיר פוסל ר' יוסי ביבמות, מדאינו בכלל את בריתי תשמור גברא דלא חזי למילה הוא, ואין כאן רומיא דר' יוסי אדר' יוסי, כדחשיב בשאילת יעב"ץ, דר"י בכותי מכשיר ובנכרי פוסל - ואף אם נאמר דר' יוסי סובר כמ"ד כותים גרי אריות הן (עתוס' מנחות ס"ו ב' ד"ה ר' יוסי) וכנכרים גמורים הוי מכל מקום ניחא דמכשיר הכא מילתו ושם ביבמות פוסל, דטעמי' דר' יוסי דמכשיר מדכתיב המול ימול, דריבויא הוא כמ"ש רש"י, וקרוב להטעים ילפותא מלישנא דקרא, דלשון ימול היא מבנין נפעל ודגוש המ"ם לחסרון נו"ן הנפעל, כמ"ש רש"י ימול כמו יעשה לכל מלאכה, ואם האכל יֵאכל, וימול מוסב על הגוף הנמול (בעשניטטען ווערדען) דאין לפרשו בלשון פועל על החותך את המילה (זאלל בעשניידען) דא"כ יחסר הפועל בקרא כמו שכתוב הרא"ם, גם לפעול בעצמו פעולה זו הוא בדוחק גדול ולא נעשית רק על ידי אחרים. ובהוה ידבר קרא בכל מקום, ואף דבאינך מקראות יש לומר דלשון ימול הוא משורש נמל כמו ונמלתם את בשר ערלתכם, ודגוש המ"ם לחסרון נו"ן השורש, והוא לשון יפעול מוסב על פועל המילה, כמו ידור נדר, וכמו שהוא באמת המכוון בקרא שאח"ז, ערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו, כי שם אם יהיה מן הנפעל הוי ליה למימר אשר בשר ערלתו לא ימול, אמנם בקרא דילן המול ימול, אם יהיה משורש נמל היה המקור ראוי לבוא בהראות הנו"ן ע"ד השלמים, כמו לנדור נדר, כנשוא נס הרים, לנדוח עליו גרזן. לנפול בחרב, אין דרך לנטות, לנגוע אליה, כהנדוף עשן תנדוף. ומדבא בחסרון הנו"ן יורה שהוא מהנפעל, והטעם שהוציא הכתוב צווי זה בלשון הנופל על גוף הנמול, במאמר הנפעל (פאססיף) ולא על המל במאמר הפועל (אקטיף) כמו שאמר ונמלתם שהוא כמו ונשאתם כמ"ש רש"י, וכן ומלת אותו אז יאכל בו, שהוא במאמר הפועל, נראה כי מצות מילה אינה דומה לשאר מצות, דכשעושה אותם הוא מקיים המצוה וכשגמרה עשייתן נגמרה מצותן לגמרי, אבל מצות מילה אין בעשייתה גמר מצוותה באמת, כי כל עשיותיה החתיכה והפריעה הן באמת הכנה אל התכלית המכוון בה לאחריה, כי במה שנמול הילד נעשה כעבד הנושא חותם אדונו בגופו להורות בו להיותו נכנע לעבודת אדונו. ככתוב והיה לאות ברית ביני וביניכם, ונאמר והקימותי את בריתי וגו'. להיות לך לאלהים, ולפי שבאמת זה הוא התכלית העיקרי המכוון במצות מילה, לכן נתקנה לאביו ברכת להכניסו בברית, ויורה האב בברכה זו חייובו המוטל עליו לחנך את בנו זה ולהרגילו בכל הדברים התלוים בשמירת הברית והיא התורה והמצוה בכדי שידע כשיבוא לכלל דעת, לשמור חותם ברית קודש זה שבבשרו, ואחרי שאין במעשה המוהל גמר המצוה באמת, ואין בעשייתו רק הכנה אל תכליתה העקרי, לכן לא הוציא הכתוב צווי זה במאמר הפועל המוסב על המוהל, רק במאמר הנפעל הוציאו הכתוב המוסב על הילד הנמול, הנה לסבה זו שאין המדובר במקרא זה על הפועל העושה מעשה המילה אין לנו לחוש כלל על כוונתו במעשה זו, ואף שיכוין בה כוונה שאינה רצויה מה שעשה עשוי, התינוק נעשה נמול ונתקיים בו מאמר הכתוב ימול בנפעל (בעשניטטען זיין) ושפיר אמר ר' יוסי ימול הכותי לשם הר גריזים דהיכן מצינו בתורה מילה לשמה, ולשון התוספתא היכן מצינו בתורה מילה שאינה לשם ברית, כי על מעשה המילה עצמה לא הקפיד קרא מדלא הוציאו במאמר הפועל, אמנם ממילא יובן דלא חשש ר' יוסי על כוונת המוהל רק באופן זה שמצרף אליו כוונת האב שמגלה דעתו בברכתו סמוך לגמר עשייתה שכוונתו בנמול זה להיות בו אות ברית והתחייבותו להרגילו ולחנכו לזה, באופן זה כוונת האב העומד על גבי המוהל ככוונת עושה מעשה דמי, כדעת רבינו יונה. דבדבר שאפשר לעשות ע"י שליח כגון גט ושחיטה אפי' בשוטה כשר בגדול עומד ע"ג. דכוונת העומד ע"ג ככוונת עושה מעשה דמי (עיין בת' רשב"א מובא בב"י או"ח רסי' ת"ס, ובחידושי רשב"א גטין כ"ג בהא דשייר מקום תורף פלפל בזה, דלהך תקנה אפי' בנכרי לשתרי כה"ג) ולא היה מן הצורך לבאר דבזה האופן מיירי ר' יוסי, כי ידוע מאליו הוא דבכל תפוצות ישראל מצות מילה נעשית במקום מפורסם לרבים, ורבים מישראל עומדים במעמד הברית, ורק בכה"ג מכשיר ר' יוסי במל כותי שכל העומדים ע"ג עונים ואומרים בפרסום הכוונה התכליתית שבמצות מילה, והתם ביבמות שהנכרי מל עצמו בין הנכרים שלא היה במעמד ישראל, ולא היה בו שום גלוי שהיתה לשם כניסת ברית שפיר אמר ר' יוסי דמילתו פסולה, ובדברים אלה יש להסביר ההבדל שבין מצות מילה לשאר מצות דבשאר מצות אף דלא בעי' בהו לשמה ולא שום כוונה כיון דבשחיטה לא בעי' כוונה לחולין, מ"מ זה אינו רק בסתם, אבל אם כיון בהדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות נחירה וחניקה, אף שעלתה בידו שחיטה הגונה פסולה (כמ"ש רש"ל ביש"ש חולין פי"ב סי' י"ג ותבואת שור סס"ד) וכאן מכשיר ר' יוסי במילת כותי אף בכיון להר גריזים, דשאר מצות הן עומדות לעצמן דבגמר עשייתן נגמרה מצותן לכן פוסל בהו כוונה המתנגדת אל המכוון במעשה המצוה, אבל במילה שאינה עומדת לבדה גם כשנגמרה המעשה עדן לא נגמרה העיקר התכליתה המכוון במעשה זו שהיא לכניסת ברית, כי הכוונה התכליתית והעקרית מיוחדת לאבי הבן המחויב בחנוכו לשמירת הברית. לכן גם כשיתכוין המוהל כוונה המתנגדת אל המכוון במעשה המצוה אינה פוסלת, ומצאתי דוגמה לסברה זו בחדושי רשב"א (חולין י"ב בפלוגתא דר' נתן ורבנן אי בעי' כוונה בשחיטה) שכתב שם בשם רבו הרב, שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי' עמידה על גביו כוונת העושה ומדין שליחות. אבל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת על גביו לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונה, והלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח לא מהניא עמידת ב"ד ע"ג, והיינו טעמא דשוטה שחלץ חליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת כתיבת שמו ושמה אף זה שעומד ע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו, וטעמא דשחיטה לא מהניא עמידת גדול על גביו לרבנן דבעי כוונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאלו שחט בהמת חברו שלא מדעתו כשרה אעפ"י שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה. אלמא כל ההיתר (שלא) מדעת השוחט וכוונתו. מה שא"כ בגט. דאילו אחר שגירש אשת חברו לא עשה ולא כלום. הלכך דעת שוחט דוקא בעי'. (עכ"ד והלשון קצת משובש) מבואר דבדבר שנגמר בו עשיית השליח מהני בי' כוונתו. ובשלא נגמרה עשיית השליח מהני ביה כוונת העומד על גביו - אמנם צריך התבוננות דאע"ג דר' יוסי יליף מרבוי' דהמול ימול דמילה א"צ לשמה. מ"מ מנלן דאכשיר קרא אף בכוונתו להר גריזים דילמא לא אתי קרא להכשיר במילה אף בשאינו מתכוין לשם מצוה רק מוהל סתם בלתי שום כוונה. אבל להכשיר אף בכוונתו הפך המכוון מנא ליה. ונראה דר' יוסי סבר כמ"ד מצות אינן צריכות כוונה. וכדעת רבינו שמואל (ברבינו יונה ספ"ק דברכות) דהיינו דוקא כשעושה המצוה בסתם. אבל כשמתכוין בידיעה שלא לצאת אינו יוצא. א"כ אתי רבויא דהמול ימול להכשיר מה דליתא בשאר מצות ואפי' במתכוין להפך נמי יצא. ולכאורה מוכרח הוא דר' יוסי מצות א"צ כוונה סבירא לי'. דאי מצות צריכות כוונה. תיהוי מילה זו פסולה. כמו לרבנן (חולין י"ב) דבעי כוונה לשחיטת חולין דכשלא התכוין לשם שחיטה פסולה השחיטה, ואיך יכשיר ר' יוסי אף לכתחלה למול כותי במתכוין להר גריזים, ומצאנו לו לר' יוסי דאמר (סוכה מ"א) י"ט ראשון שחל בשבת והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות, ומפרשים אביי ורבא התם דבגונא דלא יצא י"ח איירי ר' יוסי, בשהפכו או הוציאו בכלי, דאל"כ הא כבר יצא בדאגבי', אלמא דמצות א"צ כוונה ס"ל כמו התוס' שם, ואע"ג דבפסחים קי"ד ב' אמר ר' יוסי מצוה להביא לפניו חזרת ומפרש תלמודא התם מדאמר מצוה. ש"מ דמצות צריכות כוונה. כבר כתבו התוס' (ר"ה כ"ח א' ד"ה אמר רבא) דלסוגיא דהתם איכא למדחי מאי מצוה משום היכרא ולא מטעם מצות צריכות כוונה. אם כן למאי דקיימא לן (או"ח סי' ס"א ס"ד) דמצות צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה. ליתי' לדברי ר' יוסי. - והדבר פשוט דר' יוסי לא אמר רק באתרה דלית בה רופא ישראל כמבואר שם בברייתא הקודמות. עתוס' שבועות ג' ד"ה ועל. דאפשר למצורע לקיים מצות גלוח על ידי נכרי. ובבשמים ראש סי' רכ"ג כ' דלגבי מי שהמצוה מוטלת עליו, ועשאו ע"י נכרי לא קיים המצוה כיון דלאו בר שליחות הוא. וע"ש בסי' י"ח: -
בהמלו את בשר. בהמולו מבנין נפעל, וטעם את מן כמו נשברתי את לבם הזונה (יחזקאל ל') כצאתי את העיר (שמות ח'), וגם בלשון התפעל מצאנו מלת את, ויתפרקו את נזמי הזהב (שמות ל"ב) (ע"ש רש"י), והיותר נכון כמ"ש רא"ה שהוא הבנין התפעל, ודגש המ"ם לבליעת התי"ו, לכן יבא אחריו הפעל על נכון גם עם מלת את, כי ההתפעל ישמש שימוש פעל יוצא בהרבה מקומות, כמו והתנחלתם את הארץ (במדבר ל"ג) והתנחלתם אותם (ויקרא כ"ה) ועוד רבים. וכ"ד ת"א שתרגם בהמולו, כד גזר ולא תרגם אתגזר כמנהגו לתרגם הנפעל; וכן אחר התגלחו את נזרו (במדבר ו') פעל יוצא הוא, כמ"ש הראב"ע וכן תרגם אונקלוס דיגלח ית נזרי'. ואפשר כי מה שדרשו רבותינו מן המול ימול, מכאן לערל שלא ימול, דעתם ג"כ שיהיה מלת המול מבנין התפעל, וטעמו מל עצמך ואח"כ אחרים, וכעין שאמרו התקוששו וקושו (צפניה ב') קשט עצמך ואח"כ אחרים. ואחרים יאמרו בדעת רז"ל בזה שהוא בדרך אל תקרי, א"ת המול (בחיר"ק וחול"ם) אלא המול (בפת"ח ומלאפו"ם) והמכוון מי שהוא מהול הוא ימול אחרים, כי מול שם תאר הוא, למי שהוא נמול כמו כי מלים היו (יהושע ה') מול בערלה (ירמיה ט') ערש"י בע"ז כ"ג, ולמה שכתבנו שדברי רז"ל מיוסדים אף על הנקוד והקרי מבלי שנוי כלל וכלל:
