א וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃ ב וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ ג וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃ ד אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ ה וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ ו וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃ ז וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ ח וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ ט וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃ י זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ יא וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ יב וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ יג הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יד וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ טו וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ טז וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ יז וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ יח וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ יט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ כ וּֽלְיִשְׁמָעֵ֘אל שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ כא וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ כב וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ כד וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כו בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃ כז וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
והיה תמים רש"י ע"י המילה, ד"א עכשיו אתה חסר ה' אברים. וצ"ע דזה הדרשא לא נזכר אהי' תמים רק כ' אברם וכ' אברהם בתחלת רמ"ה ולבסוף רמ"ח אברים בנדרים ל"ב ב'. וכ' שם במהרש"א דחוש הראי' ושחועה משמשת למעלה דברים רוחניים משא"כ בשאר החושים לגשמיים, וע"י החילה נקרא תמים וישלוט גם על הב' חושים רוחניים ושפיר סמך רש"י הדרשות דע"י שהוא תמים במילה יוכל להשיג מעלת רוחניים ומשו"ה הוסיף עתה ה' להיות רמ"ח:
ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קי"ט שהק' אהא דשקולה מילה ככל התורה דא"א לא נקרא תמים עד שמל דילמא אף מי שחסר דבר קטן שבקטנים ג"כ לא נקרא תמים, ונ"ל ע"פ הרמב"ם במו"נ ח"ג פי"ח דטעם מילה להחליש התאוה ורמב"ן בתורה צוח עלי' הגם כי הדבר אמת בטבע, אבל הטעם כי חותם ברית קודש הוא ועי"כ נימול ג"כ ערלת הלב, וי"ל משו"ה כ' בישמעאל בהמלו את בשר ערלתו ובאברהם לא כ' ופי' ברש"י ועי"ל דאברהם הי' כובש תאותו בלא"ה, עד שלבו חלל בקרבו וכשנימול לא מל רק ערלת בשר אבל ישמעאל היה צריך גם לערלת לב, לכן את לרבות לב וע"כ דעשה תשובה באחרונה כמ"ש רש"י סו"פ חיי שרה, ולפי"ז קודם מילה הי' צריך אברהם לכבוש יצרו ולפום צערא אגרא, אבל אחר שמל א"צ לכבישת יצרו ונתמעטה שכר המצוה, א"כ מה שהי' חסר תחלה מצות מילה השלימה כל מצות ובכ"ז ל"נ תמים עד שמל, אע"פ שהמילה חסרון לו אע"כ דשקולה ככל מצות ומכרעת כולם, ולכן ל"נ תמים עד שמל אף שנגרעו שאר מצות מילה שקול כנגדם, וז"ש חז"ל אין גדול כאברהם במצות דקיים כה"ת קודם שחל וצריך לכבישת יצר מאד ע"ש שהאריך במצות שלוח הקן שנרגיל ברחמניות כרמב"ן תצא (כ"ב ו'). וע' בפ' וירא (י"ח א') בשם זכרון מרדכי:
ובתוספות יו"ט פ"ג מי"א דנדרים כ' דעד שלא נימול הי' נופל על פני' כשנראה לו ה' כמ"ש ויפל אברם על פניו וטעמא שהוא בעל מום ואינו ראוי להקרב לפני ה' אלא בנפילת אפים כמכסה מומו, ואח"כ יהי' תמים בלי מום, ועשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ג סי' ס"ד הא דאם לא מל יצא מכלל יהדות אף דבעובר על כרת או מיתת ב"ד לא יצא מיהדות, דדת מתיחס לא"א שהיה ראש לגרים כמ"ש בחגיגה ד"ג ובתנחומא משפטים דכל שלא מל א"י ללמוד תורה, ובמ"ר שם סי' ט' וביפ"ת ומו"נ פכ"ב ובתוס' גיטין נ"ט בשם המד' אכתב להם רובי תורתי והוא בח"ר יתרו, ובס' מנחת קנאות להגרצ"ח דף י"א בזה, ועי' בחת"ס או"ח סי' קנ"ח קנ"ט אריכות גדול מענין מילה וסנדק:
פסוק ה:
ולא יקרא שמך אברם, עי' מהרש"א ברכות י"ג מ"ש החילוק דרק באברהם עובר בעשה או בלאו ולא בשרה ויעקב, וסיים דלא זכרוהו הפו' דאית בי' לאו ועשה, ואפי' לא הוי רק אסמכתא בעלמא הו"ל להזכיר דאיכא א סורא וצ"ע, ובס' גאולת ישראל אות ח' הקשה על שינוי הלשון באברהם והי' שמך אברהם, ובשרה כי שרה שמה, ועוד דמשמע דכבר הי' שמה שרה, והול"ל והי' שרה שמה וי"ל דאשתו עולית עמו ואינה יורדת, נמצא כאשר אמר ה' שיהי' נקרא שם אברהם כי אב המון גוים נמצא ממילא תיכף נשתנה שם שרי להיות שרה כי היא ג"כ בטוחה שתהי' שרה לכל תיכף כשנתבשר אברהם שיהי' אב המון גוים כי היא עולית עמו, וז"ש ל"ת שמה שרי כי מכבר היא שמה שרה והיינו מאז ומקדם מעת שקראתי שמך אברהם:
ובס' ילקוט האורים כ' דק' מה מקשה אלא מעתה הקורא שרי יעבור דילמא אה"נ שעובר מ"מ שפיר אמר דקורא אברם דעובר וי"ל דהמפו' מחולקים באות יו"ד שניטלה משרי מה נעשה ממנה, י"א שנתחלקה לשני ההי"ן א' נטל אברהם, וא' שרה (ונ"ל כי לפי"ז הפשט לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה דמשמע מכבר, ולדעה זו ניחא דה"א של אברהם ניטלה משרי, דהיו"ד נתחלקה א"כ מיד שקרא הקב"ה אברהם ממילא נשתנה שרי להיות שרה, וז"ש כי שרה שמה מכבר), וי"א שהיו"ד הי' מרחפת עד שבא הושע בן נון ונתוספה עלי' על יהושע, וי"ל דזה הפלפול בין המקשן והתרצן, דהמקשן סובר דיו"ד נתחלקה, ומקשה מה רבותא הוא דקורא אברם עובר בעשה, הו"ל לאשמעי' רבותא טפי דאפי' הקורא שרי עובר בעשה של והי' שמך אברהם, כי בקורא שרי ממילא ניטל הה"א שניתנה לאברהם וחוזר וניתנה לשרי א"כ ממילא קורא אברם ועובר בעשה, ובא התרצן דהתם הקב"ה אמר ל"ת שמה שרי, א"כ הקב"ה קורא אותו אברהם בעוד שהי' שרי, וצ"ל ה"א שניתנה לאברם נתוספה ממקום אחר ויו"ד של שרי ניתנה ליהושע לכן דוקא הקורא אברם עובר, ולא שרי דאינו עובר בעשה של והי' שמך אברהם:
ועי' בהגהות הג"ר שאול קאצענעלבויגין בש"ס דווילנא למה כ' ולא יקרא עוד אפ שמך אברם וביעקב לא כ' את רק לא יקרא שמך עוד יעקב, דאיתא בפסחים כ"ב וב"ק מ"א את הטפל לבשרו, ובא לומר דבאברהם אפי' ספל לא יהי' אבל ביעקב יהי' יעקב טפל כמ"ש בברכות י"ג ב'. ובהגהות הרצ"ח כ' שבצל"ח הק' מדוע השמיטו מוני המצות מצוה זו, וכה"ק בבאר שבע בחי' לתמיד, ועשו"ת חות יאיר סי' ט' קל"ט וקצ"ב אכן לק"מ דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל כירושלמי פ"ג דמו"ק אין למדין דבר מקודם מ"ת, עי' בפי' המשנה סופג"ה דהא דאמרו בסיני נא' היינו דעיקר תורת אבות אינם עלינו לחוב. רק ממה שאסרה התורה עלינו בסיני בשעת קבלת התורה, וא"כ לאו זה דלא יקרא אברם נא' קידם מ"ת ואין לחוב עלינו. ועי' ג"כ שו"ת מקום שמואל סי' כ"ב שכ' דענין זה תליא בפלוגתא בין ר"י ורבנן אם ג"ה מסיני נא' או במקומו, ועמל"ח פ"י ה"ז ממלכים, ובערוך ערך שחר עמ"ש ביומא כ"ח ב' ואנן מאברהם ניקום ונגמר היינו דתורת אבות אינה עלינו לחוב. ובהגהות נמוקי מהרי"ב כ' דמשמע להפוסקים דאין הלכה כן ויצא להם מסנהדרין נ"ט כל מצוה שנא' כו' לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נא' ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר"י. ואם איתא יש לנו אליבא דכ"ע מה שנא' לב"נ ולא נשנית בסיני הא שאסור לקרות אברם, וע"כ לא ס"ל לסוגיא דגמ' שם כן ואינו בלשון לאו ועשה רק הבטחה וברכה ושפיר לא מנו ע"ש, אולם במג"א סי' קנ"ו סק"ב הביא דקורא אברם עובר בלאו ועשה, ופי' בגליון הש"ם לירושלמי פ"ק דברכות ד"ו ע"ש:
ובס' באר מים חיים פ' קרח כ' בשם האר"י שרחל היתה עקרה לפי שלא הי' לה ה"א בשמה שכל אמהות כולן הי' להן ה"א והוא סיד הזרע וסי' ה"א לכם זרע ואך שנתקנה ע"י בלהה שיש לה ה"א יתירה בשמה ולקחה היא אחת ואמרה רחל ואבנה גם אנכי ממנה ע"ש (א) ובספר דברי יוסף כ' דזה שאברם אינו מוליד ואברהם מוליד וכן שרי לא תלד ורק שרה משום שהי' חסר ה"א. וזה הטעם ששרה אמרה שיבא על הגר שיש לה ה"א ותבנה גם היא מחנה, דאז הי' נקרא עוד שרי והטעם כמו מה שקנה עבד קנה רבו, ומה שפועל אצל שפחתה יפעול גבי שרי גבירתה, וכ"ז כל זמן שהיא שפחתה, אבל אם נשתחררה נפסק חבל התקשרות ולזה חרה אפה של שרה על בעלה דסבורה דשיחררה והי' הסבה שלא הועיל לה, וע"ז השיב שלא שיחררה וא"ל הנה שפחתך בידך:
פסוק ח:
ארץ כנען וגו'. עי' רבינו בחיי מתנת הארץ ארץ כנען בחר שתהי' לאחוזת עולם שלא ירשוה רק הם, ואם יגלו ממנה ישובו אלי' כי אחוזת עולם הוא להם לא לאומה אחרת, וזה הסימן הגדול לישראל שמיום שגלו מחנה לא נתישבה שם אומה כלל אבל היא חריבה ושוממה עד שישובו אפרוחי' לתוכה כו' ואשרי העם שהובטח בג' חתנות כאלה מלכות בית דוד שלא תפסוק לעולה, ושתהי' הארץ הקדושה להם לבדם לאחוזת עולם, ושתהי' השכינה שורה ביניהם מה שלא זכו שום אומה ולשון וכו' ובקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א הביא בשם אא"ז הגה"צ ר' יעקב מייזלש ז"ל אבד"ק פיעטרקוב, דאי' בילקוט שלח, דלכן נקרא ארץ כנען ולא בשם שאר ששה אומות, לפי של"ה לישראל זכות במה ליכנס לא"י ואמר כנען בגי' ק"צ לזכור זכות יצחק שנולד לאביו בן ק' ושרה בת צ'. וזה י"ל בבא ה' לצוות לאברהם למול להתקדש בקדושה כדי שיהי' הורתו ולידתו של יצחק בקדושה אמר והקימותי כו' ובין זרעך כו' כענין שנא' והקימותי אותם ברית אשר לא תופר, כלומר גם אם לא יהי' ראוים לרשת א"י יזכו בעבור הברית ויאמר הלבן מאה כו' א"ל ה' אבל שרה אשתך ות"א בקושטא כלומר דהיא הנותנת משום שאתה בן ק' ושרה צ' לכן ואת בריתי אקים זכות זה מה שיצחק נולד למועד שאתה ק' ושרה צ' לא תפסוק מהם ונתן להם ארץ כנען כדי לזכור מועד לידת יצחק:
ובס' תולדות אדם פ"ג להגר"ז מווילנא כתב דהיתכן א"א ראש המאמינים יתמה הלבן מאה כו' וגם בתשובות ה' לא סר עדיין מבוכת אברהם, וי"ל דכל הבטחות מה' הי' הבנים. בפי"ב ואעשך לגוי גדול לזרעך אתן את הארץ. לך אתננה ולזרעך. וכן בפט"ו לזרעך נתתי הארץ, ובפי"ז וארבה אותך, ופכ"ב ארבה את זרעך. ופעם א' בפט"ו הי' דבר ה' אל אברם כו' ולא זכר בשורת הבנים מיד אמר ואנכי הולך ערירי עד שהבטיחו ה' לא ירשך זה, וכן הי' ביצחק ויעקב הזכיר הצלחת הבנים, והענין דא"א הי' הראשון להחל ללמוד העם לבל יעבדו פ"ז, וחרד דלא לעולם יחי' ואחר מותו יחזרו לסורם ואיה אפוא יגיעתו, ובשביל זה כל מגמתו שיתן לו בן שימלא מקומו, ודרשו חז"ל עה"פ תהלים קכ"ו כחצים ביד גבור שהבנים הנולדים בימי בחורותי' יוכל להדריכם לתכלית לא כן הנולדים לעת זקנה המה כצאן בלי רועה, וכן הי' באברהם דהתרעם הן אמת שיהי' לי בן. אבל כשיולד לעת זקנה וישאר בלי מנהל ואולי ישתה ממקור השחת אשר חפרו רשעי דורו ואז העדרו טוב מהויתו, וז"ש הלבן כו' והוסיף הנה ישמעאל בן י"ג והדרכתיו במעגלי יושר "לו ישמעאל יחיה לפניך ולא יתפתה מדעות כוזבות של רשפי דורו לא כן הבן אשר יולד בעת זקנה אולי לא אזכה להטיף עלי' אף דבור קל, וה' השיב לו אל ירך לבבך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן שיהי' מיוחס אחריך, ולא ימוש ברית האמונה ממך ומזרעך עד עולם:
פסוק ט:
ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. פי' בשבת דק"ל כל מצוה שקיבלו בשמחה עדיין עושין בשמחה, והטעם לזה כ' בס' הקובץ על הרמב"ם פ"ג ה"ט ממילה, עפמ"ש ביתרו (כ' ט"ז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות וגו' וק' מה היה פחדם הלא כבר שמעו ב' דברות הראשונות והחזיר ה' נשמתן כמ"ש בשבת פ"ח וי"ל ע"פ בעל העקרים בפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב י"ג) דמן הדין היה דמי שעשה עבירה שיענש עונש נצחיי שעבר על ציווי ה' שהוא נצחי. אבל ה' מתנהג עמו בחסד. ליתן שכר מי שעושה מצוה לפי ערך השי"ת הנותן שהוא נצחי ועונש לפי פרך המקבל שהוא אינו נצחי ע"ש. ועי' לעיל (ט"ו א') מ"ש בזה. והנה יש לחלק עפמ"ש המהרי"ט במורד במלכות העונש חמור אם שמע מהמלך בעצמו, מהשומע משליח המלך, ואח"כ עבר ולא עשה. וא"כ לכאו' י"ל שלכן אין העונש נצחי משום שאנו לא שמענו התורה רק משליחו משה, וזה שאמרו דבר אתה עמנו. ואם יקרה שעוברים על תורה יהיה עכ"פ העונש אינו נצחי, ואל ידבר עמנו ה' פן נמות ר"ל עונש נצחי, והשיב משה אל תיראו, כי גם ב' הדברות ששמעתם מפי ה' גם על זה לא תענשו עונש נצחי. ורק בא להראות כחו ולתקוע יראתו בכם. וא"ש המד' בויחל משה לי צוית לשון יחיד ה"א לא יהיה לך ותמוה הא גם ב"נ נצטוה על ב' דברות והם א' מז' מצות, ויהיה ראיה מזה דב"נ אינו מצווה על שיתוף ועגל עשאו בשיתוף כמ"ש בפ' ד' מיתות אלמלא ו' שבהעלוך לא נשתייר שריד ופליט. ולפמ"ש י"ל דאין הכיונה דרק למשה צוה, דא"כ למה צוה פרישה ג' ימים רק דמ"ר ירא שה' יענשם על העגל עונש נצחי מפני ששמעו מהשי"ת בעצמו, וע"ז אמר מ"ר, רבש"ע הלא דברת אלי בל' יחיד, אף כי גם הם שמעו אבל משום שדברת ל"י הראת שלא יענשו בעונש נצחי. רק עונש להעובר על ציווי ע"י שליח, וז"ש דהע"ה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ, ולפי כל הנ"ל במצות מילה שאמר ה' בעצמו לאברהם בטח יהיה זריז. אבל אנחנו שלא שמענו מהשי"ת פן ח"ו נתרשל בהם שלא לעשות בשמחה, ע"ז אמר ה' והבטיחו ואתה וגו' אתה ששמעת מפי בטח תשמור ותעשה בשמחה. וגם אבטיחך שגם זרעך יעשו בשמחה לדורות:
פסוק יב:
יליד בית. ערש"י עי' שבת (קל"ה ב') ובמהרש"א שהק' דאינו לפי הלכה ע"ש וברא"ם. ובס' לשון הזהב כ' דרש"י פי' אליבא דהלכתא כת"ק כמ"ש הרמב"ם ואזיל לשיטתי' שבגמ' דלת"ק הוא נימול לח' וקיי"ל שקונה עובר במעי אמו ל"ק דהוי דשלב"ל רק אחר שנולד קונה. ויל"ד אמאי ניחול לח' להוי כחו הקונה שפחה וולדה וצ"ל דלא דמי חדא דאעפ"כ לקחו קודם בכסף והוי מקנת כסף דייקא אף שיכול לחזור הא לא חזר וגם תיכף משנולד הוי ברשותו משא"כ כשקנהו לאחר שנולד שאז בשעת לידה ל"ה ברשותו ושפיר כ' רש"י ומדקדק בלשונו שקנאו משנולד ולא כ' שלקחו משנולד וגם לא כ' שלקח הולד אלא שלקח זה שפחה וזה עוברה שאז קנהו משנולד תיכף, וכ' דרך רבותא שנימול לח' עש"ה, ומ"ש המהרש"א שט"ס לאחר ח'. נ"ל עפמ"ש הרמב"ם דיליד בית שטבלה אמו אחר לידה אע"ג דנימול לח' אינו דוחה שבת ומטעם שכ' לעיל דאע"ג דקיי"ל כת"ק לענין מעלת ח' לדחיית שבת שפיר אית לן הקישא דר' אמי וכמ"ד דאין מחללין ושפיר כ' דיש יליד בית שנימול לאחר ח' כגון אם חל ח' בשבת. וכ' דרך רבותא אע"ג דמקרי יליד בית להמול לח' א"ד שבת, והוא שלא כ' יש יליד בית נימול לאחד כחו בגמ' כגון שלקח פרה לעוברה או ע"מ שלא להטבילה כמ"ש הכ"מ על הר"ם מ"ש כל יליד בית נימול לח', משום דאז לא מקרי כ"כ יליד בית עש"ה:
ועי' בחתם סופר שבת, שבשאילתות דר"א איתא כמה פעמים נימול לאחר שמונה משמע שכן הי' גרסתו בש"ם, דעכ"פ צריך להמתין ח' ימים. ושוב אין חילוק בין ח' לט'. אבל מחוסר זמן אינו ניחול וכן בדין דלא גרע אדם מבהמה דכ' מיום השמיני ירצה כמ"ש הט"ז ועוד מי שיש לו ב' ערלות, ונ"ז ב' עורות לפרש"י זה לא נודע עד יום ח' שכבר חל וחתך עור הא' ושוב מצא שני ינחנו ליום אחר, אבל ביום א' לא נודע שיהי' ערלתו כפולה ע"ש. ועי' בה"ג סוף ה' מילה וע"ע בחדושי מר שמואל על מס' קידושין דכ"ט אריכות ובנחלת יעקב על מס' גרים פ"ב מענין זה יד) וערל זכר. רש"י מכאן שהמילה באותו מקים והוא משבת קי"ח א' או דילפי' מגז"ש ערלתו ורמב"ן כ' שהם דרשות רחוקות. ורק סמוכים בעלמא. רק פשטא דקרא מבשר נפקא דזה כינוי לגיד בלה"ק והביא ראי' ע"ש ועי' בשבת קל"ב ב' בשר ערלתו פרש"י בשר ריבוי הוא ולדרשא, לשיטתי' אזיל דלא יליף מבשר משא"כ לרמב"ן יליף מבשר, וע"ש בחת"ם דהביא ג"כ דאשר בשר חמורים בשרם דקאי אגיד, והוא שמו העצם כרמב"ן ולא אייתר תיבת בשר עש"ה:
פסוק יב:
את בריתי הפר. פרש"י סנהדרין נ"ט לרבות בני קטורה למילה, אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל הר"ם בפ"י ה"ח ממלכים כ' דאף זרעם חייבים במילה הואיל ונתערבו בני ישמעאל בב"ק כולן חייבם, ופי' שו"ת מהרי"ם או"ח סי' ו' מ"ש בזה. ועי' מהרש"א סנהדרין צ"ב א'. אהא דיתרו העלה חרב חדה ופרש"י שמל עצמו. והקשה דיתרו הי' ממדין ומדין מב"ק שחייבים במילה, ותי' דלענין פריעת מילה קאמר דהעלה חרב חדה להעביר ציצין המעכבין הפריפה, ואברהם לא נצטוה על פריעה כמ"ש ביבמות ע"א. ותמוה דבריו דהקשה ארש"י מרמב"ם ורש"י בעצמו ס"ל דב"ק פטורים. וכיוצא בזה הק' בס' בני יעקב על בעל העטור בהגהות הרמב"ם בפ"ט דנדרים על הרא"ם על פ' כי פי המדבר אליכם דקאי על רש"י ומקשה מסברת רמב"ם. ופי' במשל"מ שם. ועי' ברכי יוסף יו"ד סי' ר"ם דמוקי הא דסנהדרין צ"ד שהטיף דם ברית. ואינו מחוור דרב אמרה התם וס"ל בפ' ר"א דמילה דהלכה כת"ק דרשב"א, דלב"ה אף נולד מהול א"צ להטיף דם ברית וכו' ולרמב"ם מוכח דמ"ש בע"ז דכ"ז גבנוני וערבי מהול פסול והם מב"ק כמ"ש הריטב"א שם היינו דגר מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, וכפ"ז שבט לוי הי' צריכים בסיני להטיף, וזה היפך מרמב"ן ורשב"א שם, וה"ה בפי"ג מא"ב הביא הרמב"ן. ומשמע דרמב"ם מודה לו, ולפי האחור הם חולקין וע"ע בשאג"א סי' ח"ט אריכות והעלה כרש"י, וע"ע בס' משנת חכמים קונטרס מפלת המדות ה' מילה דקל"ז מזה:
ובמנחת חינוך מצוה ב' נסתפק להר"ם אי ב"ק חייבים במילת עבדיהם, ולמ"ש בגיטין דל"ח דלב"נ אין לו קה"ג בעבד שלו א"כ אינו בכלל עבד שאדונו מחויב במילתו, אך מאברהם שנצטוה למול עבדיו אע"ג דהי' לו דין ב"נ נראה להיפך. ויהי' תליא אי הי' להם דין ב"נ ע"ש. וצ"ל לדעתו דאע"ג דזה לכ"ע דלא יצאו מכלל ב"נ אלא מעת שנכנס בברית כמ"ש הרמב"ן אחור (כ"ד י'). ועי' בס' חמד"י בקונטרס נר מצוה דיני ב"נ אות נ"ו שהק' דלכאו"ק איך נצטוה א"א למול עבדיו שיש לו עתה הא ל"ה שלו רק למע"י ואינו חייב אך כיון דנכנס לברית גם אותם עבדים שהי' אצלו מכבר נעשין שלו לגמרי כיון דמכרו עצמם לא"א לגמרי רק דגה"כ דב"נ רק למע"י והשתא שמל א"ע ונכנס לברית ה"ה כישראל וממילא נעשה שלו לגמרי. וע"ע בשאג"א סי' מ"ט, ונוב"י מ"ת אה"ע סי' מ"ב ויד שאול יו"ד סי' רס"ב:
פסוק כ:
נשיאים רש"י כעננים יכלו, עמ"ש בספר מאורי אור על מס' ע"ז ד"י:
פסוק כג:
בעצם היום הזה. רש"י ולא בלילה, עי' מנחת חינוך מצוה ב' שהקשה דמשמע דהי' מותר לחול בלילה, והוא נגד ההלכה עש"ה:
פסוק כה:
רש"י את לרבות פריעה והוא מב"ר דניתנה פריעה לאברהם. ופליג אש"ס דידן בפ' הערל ע"א ב' דלא ניתנה פריפה לא"א ולא נכרתו י"ג בריתות על הפריפה, ועי' בחת"ס יו"ד סי' י"ט. ובס' לימודי ה' סי' ק"ה בזה. ועי' בס' חולדות נח דרוש ט"ז שהק' עה"פ נמולו אתו מיותר דכבר כ' נמול אברהם וישמעאל בנו, אך דאיתא דמילת בשר גורם גם מילת ערלת הלב, ועי' בעקדה שער י"ח ולכן באברהם דגם קודם שמל השלים נפשו ול"ה צריך רק למילת בשר נא' בהמולו בשר ערלתו בלא תוספות תיבת את. אבל בישמעאל נאמר בהמולו "את" בשר ערלתו להורות שע"י מילת הבשר נתוסף לו עוד מילת הלב עד שבסוף ימיו עשה תשובה כמ"ש רש"י אבל וכל אנשי ביתו כו' אע"ג שגם עליהם נאמר וימל את בשר ערלתם להודיע שגם לבם נמול עם בשרם מ"מ אינם נמולים רק אתו בהיותם עמו בעודנו בחיים אבל אח"כ שבו לתעתועים ולא נשאר בהם זולת מילת בשרם לבד פ"ש בדברים מתוקים:
פסוק כה:
עי' ברא"ם הא דלא קיים א"א מצות מילה מקודם שיהי' מצווה ועושה, ועי' מהרש"א יבמות ד"ק פ"ב עוד כ' המפו' שקיים כל מצות שאין בהם סכנה ובמילה ירא שמא ימות בו. ויש להרהר עלי' לא הי' לך להכניס בסכנה מאחר שלא נצטוית. עוד כ' דאין אדם רשאי לחבל בעצמו כמ"ש בב"ק דצ"א:
והוא אף בב"נ. ועי' בפנים יפות ובשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קכ"א כתב דביבמות ע"א ב' מצות פריעה לא ניתנה לאברהם, וק' הא חל ולא פרע כאלו לא מל בשבת קל"ז ב'. אלא שבתוס' כ' דאברהם פרע מעצמו, לכן לא ציווה על פריטה כדי שיהי' במצות מילה מצווה ועושה, וגם אינו מצווה ועושה משום שפרע מעצמו כחו שעשה כל המצות עד שלא ניתנו ושפיר קיים כל התורה ואפי' מצות מילה בכלל. והר"ם במו"נ ח"ג פי"ח כ' הטעם להחליש כח התאוה, ועמ"ש לעיל (י"ז א'). ואחז"ל בב"ב י"ז א' שלשה השליטו ביצרם אברהם יצחק ויעקב כו' ואמר בי אינו שולט היצר אין עלי החיוב והקב"ה חידש לו טעם אחר שיש במילה להשלים שם שדי בגוף המילה הוא יו"ד וא"ל אני אל שדי כו' והיה תמים ר"ל מילה עם שדי רשום בגופך, וע"ע במו"נ פמ"ט שבא להחליש התאוה שבא ע"י אדה"ר. ובידים לקח ובפה אכל מעה"ד, ולכן מילה בידים ומציצה בפה. ופחיתת דם רפואה להחליש התאוה (ועי' בספר מעשה טובי' פ"ו ממעין חתום) ואאע"ה לא הי' צריך לזה דהי' רוחני בטבע עד שלא הכיר אף באשתו שאמר הנה נא ידעתי כי יפ"מ את. עוי"ל דה' סייע לו כמ"ש וכרות עמו הברית. ולבדו הי' ירא, ועוד כדי שילמדו ממנו הגרים שאף בזקנה מל עצמו שוח"ט מ' י"ז ומד"ר לך פמ"ו, עוי"ל שעתה בן הוא ברשות אביו עד י"ג שנים, ומקודם הי' עד ק', והמתין עד שיצא מרשות תרח. עי"ל שלא הי' יודע במה לימול עד שנשכו עקרב ונמצא מהול כמ"ש בתנחומא, עי"ל שסבר שצריך להסיר הקליפה כדי להוליד הגונים והוא ראה שאינו ראוי להוליד ולמה לו למול עד שפירש לו טעם המילה גם שליחות האדם עצמו, עי"ל שהי' לו אויבים הרבה וירא שמא ישמעו וילחמו עמו פד שנצטוה ואז הי' בטוח, עוד כ' במגלה עמוקות אופן קפ"ב שבלידת יצחק הוצרך להיות אברהם בן מאה שנה לתקן ג' דורות מ'בול א'נוש ה'פלגה ר"ת מאה וע"ע בספר אזור אלי' מבעל השבט מוסר סי' ק"פ שכ' עוד טעמים הרבה, וע"ע שם בקרבן אלי' ובס' אגרא דפרקא ובשל"ה פ' לך, עי"ל דבע"ז י"ז א' חד אמר ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפי' ליצרא ונקבל שכר. כי טוב להביא עצמו לידי נסיון, וח"א לא ניזל שלא להביא לידי נסיון (ועי' באדר"נ פ"ד), ובאהל יעקב פ' חקת כ' דזה פלוג' בעירובין י"ג ב' אי נוח שלא נברא כי אז לא הי' בא לנסיון, או נוח שנברא ויתנסה, ועי' דרושי רמ"ץ דרוש ב'. ולכן א"א לא מל עצמו כדי להגדיל תאותו ולכבוש יצרו, אבל ה' צוהו למול שיהי' תמים:
וע"ע בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ד שהק' בהא דר' יוסי בע"ז דכ"ו, היכן מצינו מילה לשמה, והרי ר' יוסי בעצמו אחר ביבמות מ"ו ב' בגר דצריך חילה לשמה ונשאר בצע"ג, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' א' וסי' ש' תירץ דמי שכבר נכנס בברית והוי ישראל גמור ומצות חילה אצלו כשאר המצות שפיר ל"צ מילה לשמה, אבל בגר שע"י המילה נכנס בדת יהודית תחת כנפי השכינה, ואם אינה לשם חצות מילה במה יכנס לדת ישראל והוי כחותך בעץ בעלמא פ"ש באריכות, וראיתי בזה לתרץ הקו' דלחה לא קיים אברהם מצות מילה קודם שנצטוה, דלא הי' באפשרי שיכנס ע"י לברית ישראל דצריך לשם מצוה ועדיין לא נצטוה, ולא דמי לגר דאף שלא נצטוה להתגייר מ"מ כיון שיש כבר דת ישראלית די שימול ויכנס לדת ישראל דכבר יש חילה בעולם, משא"כ אז דלא הי' עדיין חצות מילה בעולם לא הי' אפשר שיעשנה לשמה עד שיצטוה עליה, ואז יכנס לדת ישראל:
עי"ל לפי מה שהקשה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רמ"ה על כל מילה כיון דאיכא מיעוטא דמתים מחמת חילה, איך מוהלין הא אין הולכין בפק"נ אחר הרוב וחיישינן אף למיעוטא דמיעוטא ושמא ימות ואף שבת דוחין משום ספק פק"נ, וצ"ל דמצוה מגינה ומצלי, אע"פ שע"פ דרך הטבע מיעוטים מתים אפ"ה צוה ה' למולו ואזלי' בת"ר אף בפק"נ כיון דהוי מצוה פ"ש ומשו"ה לא מל עצמו אברהם מקודם מחמת ספק פק"נ כיון דלא הי' מצווה לא אזלי' בת"ר בספק סכנה. וגם בב"נ לא אזלי' בת"ר ורק אח"כ דנצטוה מה' ונעשה ישראל והוי בב"א וכמש"ל:
ועוד ראיתי דבמילה כ' אות היא ביני ובינכם ואות שייך בשני ב"א שהם במדרגה אחת חברים שייך שיכרתו ברית אהבה ביניהם אבל לא ילך איש קטן למלך גדול לאמר נכרתה ברית אהבה בינינו. ואברהם אצל עצמו הי' עפר ואפר לכן לא מל א"ע עד שאמר לו ה' שיכרתו ברית שניהם וזה האות ביניהם:
פסוק כו:
בעצם היום הזה תרגום יב"ע בארבעה עשר שנין ותמוה הא כ' בן שלש עשרה נמול. וי"ל דיש פלוגתא בקטן אי מונין מעל"ע או שעות, ומי שנולד בר"ה אפילו סוף יום נעשה בר מצוה בר"ה, די"ג שנים השלים סוף ער"ה ותחילת ליל ר"ה הוא שנת הי"ד, ופי' בנדה מ"ד ב', ותוס' ר"ה דף יו"ד ע"א ד"ה כן, ומשל"מ פ"ב הכ"א מאישות, והכא כ' בעצם היום הזה, והשנה נשלם בתחילת לילה הרי ביום הוי שנה הי"ד. ועי' בתשובות הרי"מ בחי' ברכות טעם, שפתח משנה הראשונה מאימתי בק"ש דמצוה ראשונה שמתחייב כשנעשה י"ג ויום א' הוא בתחילת ליל י"ד פ"ש. ומזה ראי' דלא אזלינן בתר שעות רק בתר יום, ולפי"ז ק"ש של ערבית תמיד מצוה ראשונה אף אם נולד בסוף היום, הוי באור לשנת הי"ד שנה הי"ד:
פסוק כז:
וכל אנשי ביתו וכו' נמולו אתו. ערמב"ן דמל קודם העבדים, או שזימן להם מוהלים הרבה, והוא עומד עליהם ואח"כ מל עצמו שאלו הקדים מילתו הי' חולה או מסוכן מפני זקנותו ול"ה יכול להשתדל במילתם ובהקדמה לכל"ח במדבר הביא דמבואר בפדר"א דהי' ביוה"כ, ולכאו' קשה כיון דא"א קיים כל התורה איך חל עצמו ביו"כ, וי"ל דהוי כמילה בזמנה שדוחה יו"כ אך במילת עבדיו קשה הא בידו להפקירן ואמאי מל אותם ביו"כ, וי"ל דסברא דבידו להפקירן ל"ש רק במכשירי מצוה שא"א בשום פעם לדחות מה"ט דבידו להפקירן אבל במילה בח' כיון דמילת בניו דוחה שבת שוב גם מילת עבדיו דוחה אע"ג דבידו להפקירן כיון דניתן שבת לדחות בבניו. וכמ"ש הרא"ש פ"ח דיומא סי' י"ד דמותר לשחוט בשבת בחולה שי"ב סכנה כיון דאצל לדחות אצל מילה. וזה"פ נמולו אתו כיון דאצל אברהם ניתן לדחות יוה"כ ממילא נדחה גם לפני מילת עבדיו ע"ש אריכות ובפ' קרח אות ד':
ובדברי שאול הק' למ"ד בע"ז דכ"ז דהמל ימול ובעי שיהי' בן ברית וקשה דאברהם הי' אז ערל ופסול למול אחרים ע"ש ובאמת הקו' ג"כ אפי' במילת עצמו הא ג"כ בשעת שמהל עוד הי' ערל ופסול. ורק לפמש"ל דהקב"ה סייפו דכ' וכרות עמו הברית א"ש דמל עצמו עם סיועת ה', וא"ש נמי דלמה לא חל עצמו קודם הציווי, דאז הדק"ל דהוי ערל ופסול למול עצמו, ועי' בס' תורת מנחם על יומא כ"ח וחת"ס יו"ד סי' ש'. עי"ל עפמ"ש תוס' כתובות י"א א' הא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו והק' תוס' הא אין זכי' לעכו"ם ואז עדיין עכו"ם. ותי' כיון דבהך זכיה נעשה ישראל הוי כישראל ובאים בבת אחת הזכי' והשליחות ע"ש. וכמו גיטה וחצירה באים כאחת (ועמ"ש בזה בדרך פלפול בקונטרסי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על מס' גיטין דפ"ז פ"ש):
ועי' בחמדת ישראל בקונטרס נר מצוה אות נ"ו שהק' דהרי אז הי' לו דין ב"נ וא"כ ל"ה לו בעבדים אלא קנין למעשה ידיו ולא נתחייבו במילה כלל ועי' מ"ש לעיל. ונראה דמיד כשנצטוה על החילה הוי בכלל נכנס לברית ודינו כישראל כמו בערל שמתו אחיו מחמת מילה בפ"ז דכ"ז, וגם דאל"כ איך מל אותם בתחלה הא בעינן החול ימול ומילה בעכו"ם פסולה. אך ח"ש הרמב"ן והי' לו מוהלים הרבה צ"ע דהי' ב"נ וחילה בעכו"ם פסולה, וצ"ל שהרמב"ן קאי למ"ד מילה בעכו"ם כשרה בעומד ע"ג. ובאמת באוה"ח כ' להיפך מרמב"ן דאברהם חל עצמו מתחילה, וכ' ב' טעמים א' מצד המול ימול, וב' מצד זריזות והנה מהחל ימול ל"ק על הרמב"ן דאם הוא בר חיוב הרי נכלל בכלל המל ימול וכנ"ל אך מצד זריזות יותר החיוב למול עצמו דמילת עצמו קודם דחמיר דהוא בכרת. ויש להעיר מרמב"ן שבת סו"פ ר"א דחילה באשתפך חמימא דמותר למולו בשבת דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ואח"כ פק"נ דחי' לי'. ופי' כ"מ פ"ב ה"ח ממילה וה"נ כיון שמדינא שימול את עצמו מתחלה ואי דאח"כ לא יוכל למול עבדיו הרי פק"נ דוחה מצות מילה:
חו"מ סי' שפ"ב סק"ד כ' דאבי הבן ובש"ך אסור לכבד לאחר במצות מילה דמבטל המ"ע כמו כיסוי הדם. וכ' בכו"פ סי' כ"ח סק"ג דדוקא דרך כיבוד אסור אבל בעושה שליח בשבילו ש"ד דששא"כ וע"ש בקצה"ח שם ובתשו' יד אלי' סי' נ"א ותבו"ש סי' כ"ח סקי"ד, ובספר נחלת עזריאל על חולין דפ"ז. ובפ"ת יו"ד סי' רס"ד סק"א. וראיתי בס' קובץ על רמב"ם פ"א ממילה להכריע דביום ח' דלמדין מן וימל וגו' הדין עם הש"ך דהוי כמו כסוי דכ' ושפך וכסהו מי ששפך יכסה, ומצוה על האב למולו בעצמו. אבל מיום ח' והלאה המצוה על האב מדכ' המול לכם כל זכר הוי כשאר מצות דיכול לעשות שליח ואינו מבטל מ"ע אם לא עשה בעצמו ע"ש. ופי' במנ"ח מצוה ב' שכ' הטעם דחילה בעכו"ם פסולה דמילה מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם ע"ש ועפי"ז אמר בני הר"ר דוד שיחי' לשיטת הח"ב והובא בב"ש אה"ע סוס"י ה' ובמג"א תמ"ח דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות, ואבות קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ, א"כ שפיר מל א"א לעבדיו דמב"נ לב"נ יש שליחות וא"ש הקו' דחילה בעכו"ם פסולה, ויפה אמר. אך במשנה סופ"ג דנדרים גדולה חילה שלא נתלה לו למשה אלא מלא השעה, וכ' בתוס' יו"ט וז"ל וא"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה. וי"ל דכל המצות הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה עכ"ל. ונודע דברי התוס' רי"ד קידושין מ"א דבמצוות שבגופו ל"מ שליח כמו בתפילין, ופי' קצה"ח סי' קפ"ב. א"כ נסתר כל הנ"ל דבמילה לא הוי מטעם שליחות דבמצות שבגופו ל"מ שליח, וכ"כ באמת בקצה"ח סי' שפ"ב על מילה ע"ש ומצאתי במשניות דפוס ווילנא בהגהות הגר"ב פרענקיל בנדרים שהפיר קצת בזה, וכ' דמה שמחויב האב למול בנו לאו מצוה שבגופו היא דעיקר המצוה שיהי' בנו מהול ויכול למהלו פ"י אחר, ואי הוי מצוה שבגופו ל"מ פ"י אחר. ובנו של משה נימול פ"י צפורה והרף המלאך ממשה פ"ש, ובני שיחי' כתב תירוצו לדודינו הגאבד"ק לאסק שליט"א והשיב לו ונדפס בירחון בינה לעתים תרע"ז סי' כ"ו:
כבוד נכד אחותי האברך החו"ב ושנון וכו' מו"ה דוד פאצאנאווסקי נ"י. ח"ש ליישב לשיטת המ"ב שפיר מל לעבדיו, פי' בירושלמי פר"א דחילה ה"ב איכא מ"ד המול ימול ישראל שלא מל עצמו כ"ש כותי אין רשאי לימול ע"ש וע"כ בלא זה הטעם רק גזה"כ דהא ישראל הוא בתורת שליחות, ואין להקשות למה דקיי"ל ישראל ערל רשאי למול, ואי מילה מטעם שליחות למ"ל בע"ז דכ"ז למילף מקרא ת"ל משום א"ש לעכו"ם. י"ל דאין לפסול מטעם זה דמ"מ התינוק נמול ואם ימול את בן חבירו בפ"כ ג"כ כשר המילה וע"כ דרק גזה"כ הוא. ומ"ש למה הי' חולה הא שומר מצוה לא ידע דבר רע, בשלמא בכל מצוה אין המצוה מוטלת על התינוק רק על האב ובתינוק לא חקרי שומר מצוה, אבל בא"א קשה. וי"ל כיון שמזה נצמח הוצאת חמה מנרתיקה ועי"ז באו המלאכים וזכו למן בשביל שאחר ואקחה פת לחם. ופרשתי שעי"ז אקח הפת לחם דהיינו שבניו יזכו למן, גם בח"ת הקב"ה צר פני' של משה דומה לא"א והמלאכים אכלו אצל א"א ועי"ז לא קטרגו על נתינת התורה, וזכו לתורה וזה דברי המדרש ע"כ עברתם וכו' היינו שנברא העולם בשביל תורה וזה זכו ע"י שהאכיל למלאכים (וע' בפ' וירא י"ח א'):
ומ"ש על הקו' למה א"א לא מל קודם שנצטוה. נ"ל דאי' בח"ר והי' שבפת ימים תחת אמו משל למלך שגזר שלא יראו פניו עד שיראו פני מטרוניתא, כך אמר ה' לא תקריבו לפני קרבן עד שתעבר עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, וא"א מסופק אי לו דין ב"נ וכ' הפמ"ג דבשבת הלך בטלית עם ציצית ברה"ר לישראל הוי מלבוש ולעכו"ם הוי מלאכה הוצאה, והפנים יפות תי' שעשה מלאכה בפ"ש ומוצ"ש פ"ש, והי' מסופק אם נחשב אצלו שבת דאולי דין ב"נ יש לו ולא שייך לשבת ואין מילה בלא שבת להכי לא מל עצמו עד שנצטוה, והיינו שנא' לו שדין ישראל לו וכבר עבר עליו כמה שבתות. והמפו' תי' דגדול מצווה ועושה ומילה לא יכול לקיים עוד הפעם, ובזה א"ש הא דאדר"נ שדרש ראב"ע הקהל אנשים נשים וטף, טף למה באין ליתן שכר למביאיהן, אשריך ר"א שראב"ע יצא מחלציך ותמוה ונראה דקשה הא דטף למה באין הא איתא באבות בפ"ב ריב"ח אשרי יולדתו שאמו הביאה עריסה שלו לביהמ"ד לשמוע תורה, אך הר"י מינץ בדרוש א' כ' שאנשים ונשים באים וממילא יביאו טפם עמהם ול"ה צריך לצוות ע"ז רק ליתן שכר למביאיהם, וזה משום דגדול מצווה ועושה ויוגדל שכרם, וכיון שמזה נשמע גדול מצווה ופושה, ונתיישב מה שא"א המתין מלמול עד שנצטוה, ואשריך שראב"ע כו' ועי"ז שדרש ראב"ע נמצא שיפה עשה א"א:
ובכלי יקר (י"ז ד') כ' בקרא הנה בריתי אתך לשון הנה מורה מצוי כבר כי מילה חיצוניות ענין ליקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו, ואברהם הי' לו טרם חילה זו לב טהור ונמול, ע"כ א"ל טהור לב אתה רק מאחר שנתתיך לאב המון גוים לכך עצה למול עצמך ובזה יתפרסם מעלתך ע"י מילה חיצוניות ע"ש (וניחא מה שמל ישמעאל טרם שמל עצמו ועי' לעיל (י"ז כ"ה) בשם התולדות נח ג"כ כזה) וקשה דאי' בפדר"א דא"א מל עצמו ביוה"כ ונהי דהוי שלא בזמנו ח"מ הרי רשאי כיון דעל יוה"כ לא נצטוה רק קיים מעצמו, ועל מילה נצטוה ונדחה קמי חילה דהוי כמו דרבנן ויו"ט שני להרמב"ם מלין שלא בזמנו. אבל כיון דלבבו הי' נאמן ול"ה צריך לקיום מצוה למה חל עצמו ביוה"כ, וי"ל דאיתא במ"ר דה' כרת עמו ביחד הברית וכיון דה' עזרו הוי כשנים שעשאו ופטורין ורשאי מה"ת, וא"ש מה שנא' מצאת את לבבו נאמן לפניך וכרת עמו הברית והיינו שלא יקשה כיון דלבבו הי' נאמן והוי כנמול ולמה מל עצמו ביוה"כ ואמר משום שכרת עמו הברית והוי ב' שעשאו. דוד אביך ודודך פו"ש באהבה רבה הק' צא"י יעקב מייזלש האבד"ק לאסק ובני שיחי' השיב לו אריכות ותוכן דבריו על קושייתו דלמ"ל קרא דעכו"ם אינו מל ת"ל מטעם א"ש לעכו"ם. דהוא קו' המנ"ח, ואא"ז בנתיבות המשפט ר"ס קפ"ב חידש דאף דא"ש לעכו"ם דוקא היכי דאי נימא דאין שליחות בטלו מעשיו כמו קנין וקידושין, אבל היכי דאף דאיש לעכו"ם מ"מ המעשה קיים כה"ג נתחייב המשלח במעשה שליח אפי' בעכו"ם ע"ש, וה"נ אף דא"ש לעכו"ם המעשה קיים דהרמב"ם פסק בפ"ב ה"א ממילה דאם מל עכו"ם א"צ לחזור ולמול שנית ע"ש וא"כ בכה"ג יש שליחות לעכו"ם. ושפיר צריך הפסוק המול ימול דל"מ מילת עכו"ם. והג' מהרש"ק בחכמת שלמה סי' רס"ד הק' ג"כ כן ע"ש שנשאר בצ"ע:
ובקובץ המאסף שנת תרס"ח כרך א' סי' ו' הביא לתרץ זה לפמ"ש המחנה אפרים שלוחין סי' י"א דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ בפועל עכו"ם נעשה שליח דיד עבד כיד רבו וכמ"ש בב"מ דצ"ו (וע"ע בב"מ די"ב ובש"ך חו"מ סי' ק"ה סק"א בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בשכר מהני ע"ש) לפ"ז י"ל דמיירי בפועל והיינו שעשה בשכר ולעולם דבעי שליחות במילה, מ"מ זה עדיף משליחות וצריך הפסוק המול ימול פ"ש ועי' במקנה אה"ע סי' ל"ה ובשעה"מ ה' קרבן הפסח ורי"ט אלגאזי פ"ד מבכורות סי' נ' ושעה"מ פ"א מתרומה. ועי' בהגה"א פ"ב דע"ז דבשכר שרי דלא חשוד על זה דחס על שכרו פ"ש וא"כ א"ש דצריך הקרא דמילה בעכו"ם פסולה:
עונלפע"ד ליישב קו' הנ"ל דהיאך חל אברהם לעבדיו הא בעי בן ברית, ואי דאבות הי' להם דין ב"נ א"ש דכל הטעם דעכו"ם א"י למול דמילה מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם ולמ"ב מב"נ לב"נ יש שליחות וכמש"ל, אך אי אבות הי' להם דין ישראל קשה, אך לפמ"ש בב"מ דפ"א ב' דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ לחומרא יש שליחות אף לעכו"ם ע"ש וא"כ כאן ל"ה מי שימול העבדים ורק אחד אברהם והי' לו דין ישראל ולהחמיר אמרי' יש שליחות וצריך למול אותם ואם לא אברהם לא יהי' נמולין ובכה"ג אמרי' יש שליחות לעכו"ם וצריך למול אותו לחומרא:
וביו"ד ריש הל' חילה סי' ר"ס מ"ע לאב שימול בנו, אם לא מל חיוב על הב"ד, ואם לא מלוהו חייב הוא לכשיגדל, ואם לא מל חייב כרת. והוא מקידושין כ"ט א'. ובמנ"ח נסתפק כשהגדיל אם נפקע המצוה מאביו. ובחינוך מצוה שצ"ב כתב דאב חייב בפדיון בנו אפי' לכשהגדיל כמ"ש וכל בכור אדם בבניך תפדה פ"ש. ופי' מזה בס' הקובץ על הרמב"ם פ"א ה"א ממילה:
ואשה פטורה למול בנה דכ' אותו ולא אותה והק' בתוס' ת"ל דהוי מעשהז"ג ביום השמיני ותי' דמח' והלאה אין הפסק ל"ה הזמ"ג, וגם מילה שלא בזמנו נוהגת בין ביום בין בלילה. ועשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ד. ובמגילה ד"כ תי' תוס' דבעשה שבכרת אפשר נשים חייבות אף בהזמ"ג. והריטב"א תי' דרק במצוה שבגופה נשים פטורות בהז"ג כחו סוכה ולולב. אבל לחול בנה לא הוי בכלל זה שיהי' נשים פטורות, וכ"כ בפנ"י, ועי' אור חדש. ובטו"א פ"ב דחגיגה תי' דל"ה הזמ"ג רק כמו שופר וסוכה דלאח"ז בטלה המצוה ואין לה תשלומין, ובשנה הבאה הוא מצוה בפ"פ. אבל במילה המצוה הוא פעם א' אף דלילה אינה זמנו מ"מ כשהאיר היום חוזר וניער אותו המצוה עצמו והלילה רק הפסק, ועי' בית יצחק או"ח סי' ג' מ"ש בזה להסביר באריכות, ועי' בהמקנה, ובשו"ת זכרון צבי מנחם בחי' תו"כ דף פ' אריכות גדול בזה וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' י"א וכן מבואר במהרי"ט בחי' לקידושין דשורש ענין מצות מילה רק שיהי' נימול, ואין מעשה החילה ופריעה רה הכשר מצוה שיהי' ניחול ונפרע בלי ערלה, ומצוה זו מקיים האדם כל ימי חיי' ול"ש דהוי הזמ"ג דמקיים תמיד המצוה וא"ש וראי' מח"ש בש"ס שאמר דהע"ה בהיותו במרחץ ונסתכל במילה נתקררה דעתו (במנחות מ"ג:) הרי דלעולם מקיים המצוה דמילה:
ובמנ"ח כ' עוד דלא מצא שיהיה אסור לימול קודם ח' אף שעי"כ יבטל מצות מילה, ואין לחדש איסור למול קודם זמנו. דאין לדרוש איסור בעצמינו אם לא נמצא בש"ס, ורק דהוי גורם לבטל מ"ע, וכמו מי שיש לו בגד בת ד' כנפות ועושה אותה בת ג' ולובש שאינו איסור רק שאינו מחבב מצות. ועמש"ל בפ' וירא (י"ח א') וראיתי בירחון אהל מועד קונ' א' סי' ז' בשם הגאון בעל חלקת יואב ז"ל שנשאל אי גדול רשאי להיות נימול כשהוא ישן או שיכור או ע"י שלאף טראנק, והשיב דסם המיישן הוי כשכור ע' רמב"ם פי"ג ה"ב מסנהדרין דאין שליחות בטל כשעשאו כשהוא פקח, וכמ"ש בב"ש סי' קכ"א. כל שאין בלבול במוח רק שנתקלקלו חושיו אין זה בכלל שוטה. ועוד כ' דמצות מילה רק שיהיה נימול ויכול לקיים גם כשישן, וכ"מ מרמב"ם פ"ב ה"א ממילה דקטן יכול לימול אף דאין שליחות לקטן, וכ"מ מרמב"ם פ"ח ה"ו מביהב"ח דמצות שמירת ביהמ"ק יכול לקיים אף כשישן, וכ"מ מהא דדהמע"ה כשהי' במרחץ כשנסתכל במילה נתקררה דעתו במנחות מ"ג ב' ע"ש:
והנה בזו הראי' קדמו בשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"א ובשו"ת אמרי יושר ח"ב סוס"י ק"מ השיב לאסור ע"י משיחת האבר בסם המבטל הרגשת הכאב וחלילה לחדש מה שלא נהגו כן מעולם והביא מחז"ל דדוקא ע"י צער הוי המצוה. ועי' מהרש"א סוטה ד"י ע"ב שכ' אף דדוד נולד מהול מ"ח שמח אף שלא קיים המצוה בקום ועשה. וע"ע במלא הרועים במצ"כ אות ס'. אבל בשאג"א סי' נ"ב כ' דאיכא מצוה במעשה המילה ולא שהמצוה רק שיהי' נימול, ובמל בתוך ח' לא עשה כלום אף שתיקן שאינו ערל. ועמ"ש בזה שם באה"מ בקונ' ב' סי' כ"ח:
ובמשל"מ שם כ' דהמשמורים אינם ישנים, ואף שישנים מ"ח כיון דא"א לאדם בלא שינה מצותו בכך וסגי במה שמכוון קודם שישן, אבל במילה כשישן מתחילה ועד סוף ליכא כוונה כלל וזה ודאי אסור. ובגדול אין להשקות סם של שינה רק כשיש סכנה. ומצאתי עוד בקובץ חדושים היו"ל ע"י הגאבד"ק מאנקאטוב שליט"א חוב' ט' סי' כ"א בקונ' אמרי שפר אריכות בזה הענין ודעתו להקל ע"י סם של שינה ע"ש. וע"ע באב"נ יו"ד סי' תמ"ט. ובענין אי מקיימין מצות שמירת המקדש כשישן עי' בהגהות אמבוהי דספרי על ספרי זוטא פ' קרח דקפ"ה ע"ש. ויש להאריך בכל הנ"ל ובאתי רק להעיר, והרוצה יעייין בכל המקומות שציינתי:
ובעיוני בזה הענין אמרתי לבאר ב"ה הגמ' דמכות כ"א ב' יש חורש תלם א' וחייב ח' איין ובגמ' ונחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דחל אי"ט בכולל, ומשני האי תנא לית לי' כולל, והק' בתד"ה א"ל דליתא בלאו והן אם ישבע שיחרוש ביו"ט וחול לא חל כמו שאוכל נבלות ושחיטות לבטל בקום ועשה, ותי' דמשכחת בעפר תיחוח דלית בי' חיובא מה"ת באותו חרישה ואיתא בהן. והנה בתשו' פני יהושע יו"ד סי' ג' הק' באמירה לעכו"ם בשבת דהוי שבות ואמאי לא הוי מה"ת מטעם שליחות. ואף דא"ש לעכו"ם מ"ח לחומרא יש שליחות, ואי דאשלד"ע קשה למ"ד בשליח אינו בר חיובי' חייב משלח, ועתו"ס שבועות ד"ג א' ד"ה ועל הזקן דאף בשליח עכו"ם חייב המשלח. ונודע מ"ש הגאונים בית מאיר באה"ע סי' ה', וישועות יעקב שם, דבשבת ל"ש שליחות דגוף המעשה אינו מתועב רק דאסור לעשות וע"י שליח מ"מ הוא שבת. וכמ"ש התוס' רי"ד במצות שבגופו והדברים עתיקין. וכן מצאתי לאא"ז בנתה"מ סי' שמ"ח סק"ד ע"ש ועי' בהגהות הגר"ב פרענקיל על או"ח סי' רס"ג מזה, ובחת"ס ח"ו סי' כ"ד וחו"מ סי' קפ"ה:
והנה המחנה אפרים ה' שלוחין ס' ט' כ' דאם נשבע שלא יקדש אשה וקידש פ"י שליח ל"ש אשלד"ע דהמעשה עצמו ל"ה עבירה רק איסורא רביע עלה ומועיל השליחות, ועי' במשנת חכמים סי' ט"ז מזה. ובס' משפט שלום ר"ס קפ"ב. וא"כ ק' מה משני דלי"ל כולל הא הוי מוסיף דמשום איסור יו"ט מותר לחרושע"י שליח מה"ת דאין שליחות לשבת ומשום שבועה עובר בלאו בנשבע על מעשה החרישה ואף פ"י שליח אסור, וגם ל"ש אשלד"ע כמ"ש המח"א אך לפמ"ש הנוב"י מ"ת או"ח סי' קי"ז לשיטת רש"י שבועות ד"כ ב' דנדר חל לקיים מצוה כגון בנדר שלא לאכול נבלות, א"כ ק' ולחשוב חרישת יו"ט פלי בקונם פ"ש. (ובאחת הוא קו' הראשונים הר"ן שם. ותשו' הרשב"א סי' תרט"ו, ועי' שעה"מ פ"ג ה"י מנדרים, ותשו' רפ"א סי' ס"ה) וכ' דלשיטת רש"י דכל איסורים רק איסור גברא ונדר איסור חפצא והוי מוסיף, ותוס' קידושין ע"ז ב' ד"ה פרט כ' דלר"ש דלי"ל כולל לי"ל נמי מוסיף בקל על חמור, וא"כ קונם הוי קל דישנו בשאלה ולא חל במוסיף על יו"ט דחמיר ע"ש, וא"ש קו' הנ"ל דאף דשבועה הוי מוסיף מ"מ הוי קל על חמיר דג"כ ישנו בשאלה, ועוד דהוי רק ל"ת ויו"ט ל"ת ועשה. וכן מצאתי בס' עמק יהושע סי' כ"ד. אך ק' מה הק' בתוס' דליתא בהן הא איתא בהן ע"י שליח עכו"ם דמשום יו"ט מותר מה"ת ומשום שבועה יוצא ע"י שליח בנשבע שיחרוש ביו"ט. ונלפענ"ד לפמ"ש רש"י ביצה כ"ז ב' הא דאין שורפין ומבערין קדשים ביו"ט אסור ליתן גם לכלבו דאחשבי' למלאכה, וראיתי בס' פורת יוסף להגאון מסלאנים חתן העמק יהושע במערכה כ"א שחידש דוקא הלאו עובר בנותן לפני כלבו ולא העשה, דבשלמא לענין ל"ת כל מלאכה דאינו תלוי בשביתות הגוף רק בשם הפעולה ואף דל"ה מלאכה מ"מ אחשבי' הוא למלאכה וכמו במצניע חצי שיעור דהוי מלאכה אצלו, אבל לענין העשה דתשבות דאינו תלוי בפעולה רק בשביתות הגוף, כיון דגוף המלאכה אין בו טורח והגוף שובת ליכא עשה ע"ש. לפי"ז יש לחדש ג"כ דאף דבשבת ל"ש שליחות זה רק לענין העשה כיון דהוא שובת ולא לענין לא תעשה דמ"מ אחשבי' למלאכה העושה ע"י שליח ולא גרע מהשליך לפני כלבו דאחשבי' הכ"נ אחשבי' למלאכה, ושפיר הק' תוס' דליתא בהן דאף משום יו"ט איכא ל"ת. אך הא פסקינן אמירה לעכו"ם רק שבות ולא לאו מ"מ א"ש לדידן דפסקינן אשלד"ע אף בשליח לאו בר חיובא כמ"ש אא"ז הש"ך בריש סי' קפ"ב ושוב ל"ש כלל שליחות. ועוד לפמ"ש הש"ך יו"ד סי' קס"ח סקי"א דיש שליחות לעכו"ם לחומרא רק מדרבנן ושפיר ל"ש שליחות מה"ת והוי רק שבות, ועי' חת"ס או"ח סי' פ"ד. ועוד לפמ"ש השטמ"ק שם בב"מ דע"א דרק בריבית יש שליחות לעכו"ם לחומרא ולא בשאר דברים ע"ש. וא"ש. אבל ר' זעירא י"ל דס"ל דהוי לאו, וס"ל דבשליח לאו בר חיובא ישלד"ע ואף בכל דברים יש שליחות לעכו"ם לחומרא מה"ת, ושפיר הק' התוס' דליתא בהן וחרישה ביו"ט אף ע"י עכו"ם אסור מה"ת בל"ת וכנ"ל:
והנה לפמ"ש הנוב"י דקונם הוי קל דאיתא בשאלה ולא חל על יו"ט במוסיף, א"כ קשה מה מקשה ולחשוב שבועה שלא אחרוש בחול ויו"ט, והא שבועה ג"כ בשאלה, ועתו"ס שבועות כ"ד ב' ד"ה מגו, דקל על חמיר לא חל בכולל. שוב ראיתי בנ"ב עצמו שהרגיש בזה, וכ' דשבועה יש בו חומרא דיש בו קרבן ע"ש, ועתו"ס יבמות ל"ג ב' ד"ה אמר, דאי יש בו לד חומרא חל אף דקיל ע"ש וא"ש. ויתישב בזה מה שתוס' סותרין עצמן שכאן הק' דליתא בהן משמע דאף למלקות בעי איתא בהן ובשבועות כ"ד א' ד"ה אלא, וברש"י ושאר ראשונים כ' דרק לקרבן בעי שיהי' שייך בהן ולא למלקות, ובמשל"מ פ"ד ה"א משבועות נשאר בצ"ע, אך לפמ"ש ניחא דבאמת ק' דשבועה הוי קל דישנו בשאלה ולא חל אף בכולל ורק דיש בו חומרא דיש בו קרבן, וא"כ שפיר בעי הן דכל מה דחל רק בשביל דאיכא בי' קרבן וא"ש. ועי' ג"כ בישועות יעקב או"ח סי' תפ"ה, וס' עיני ישראל על שבועות, בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ק"ב, ובחידושי כתבתי בזה קונטרס מיוחד ואכ"מ: