א וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃ ב וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ ג וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃ ד אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ ה וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ ו וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃ ז וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ ח וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ ט וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃ י זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ יא וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ יב וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ יג הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יד וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ טו וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ טז וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ יז וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ יח וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ יט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ כ וּֽלְיִשְׁמָעֵ֘אל שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ כא וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ כב וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ כד וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כו בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃ כז וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"וירא ה' אל אברם". לכאורה מיותר הוא, שהרי קודם כתוב "ויהי אברם", והיה די ב"אליו". וצ"ע. (פ' לך תשנ"א)
פסוק א:
רש"י ד"ה אני אל שדי, ...והכל לפי העניין. ע"כ. והרי זה כאלו היפוכו של ביאור השם שדי שברישא. (פ' לך תשנ"ט) ור' יפה תואר שבכל מקום שכתוב השם "שדי", פירושו "יש לו די", ומשמעותו מתבאר בכל מקום לפי הענין (ראה רש"י להלן מג, יד), וכאן פירושו "יש די באלהותו לכל בריה" שהוא יכול להשגיח על הבריאה ולספק כל צרכיה לבדו.
פסוק א:
רש"י ד"ה התהלך לפני, כתרגומו, פלח קדמי, הדבק בעבודתי. ע"כ. ותמיהני על תרגומו של רש"י את דברי אונקלוס, שהרי פלח פירושו עבוד, ולא הדבק בעבודתי. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק א:
ראיתי שב"מלכה של תורה" מביא בשם "נחלת יעקב" שבשתי המלים האחרונות יש משום פירוש נוסף, אבל אין זה נראה לי. וצריך לבדוק, שמא זוהי תוספת מאוחרת, ומה גם שלהלן (יח ד"ה יחיה לפניך) מצטט רש"י - התהלך לפני, פלח קדמי, ואינו מוסיף כמו כאן. ואכן אצל ר' אברהם ברלינר אין תוספת זו. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק א:
רש"י ד"ה והיה תמים, אף זה, ציווי אחר ציווי. ע"כ. לכאורה גם אפשר לראות בזה ענין אחד - התהלך לפני וממילא, כלו' כתוצאה מזה, תהיה תמים. (פ' לך תשנ"ז)
פסוק א:
שם. ...עכשיו אתה חסר ה' איברים וכו'. וראה שפתי חכמים (אות א). ודברי רש"י עדיין טעונים ביאור - כלום יש לו לאדם שליטה על האף, הוא חוש הריח, יותר מאשר על תאוות המשגל? (פ' לך תש"ן) ור' גור אריה שנקט רש"י דווקא עיניים, אזניים וראש הגויה, שהם סרסורי עבירה.
פסוק ב:
רש"י ד"ה ואתנה בריתי, ברית של אהבה וברית הארץ, להורישה וכו'. ולא ידעתי, מהי ברית אהבה זו, ועל כל פנים יש כאן שתי בריתות. וראה "לפשוטו של רש"י" המבדיל בין "להיות לך לאלהים" (פס' ז) ל"את כל ארץ כנען לאחזת עולם" (פס' ח), הראשון - ברית אהבה, והשני - ברית הארץ. (פ' לך תשנ"ו)
פסוק ב:
הביטוי "ברית של אהבה" הפתיע אותי השבת בפעם הראשונה, בבית הכנסת, כנראה משום צלילו הנוצרי, וגם שכני המלומד, ר' יהודה גרינשפן לא ידע, אף כי לדבריו לימד פרשה זו עשרות פעמים. ובדקתי ומצאתי שבדפו"ר ליתא. (פ' לך תשנ"ז) ור' מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "ברית המילה - ברית של אהבה וברית הארץ" בספרו הדר העולם עמ' 68.
פסוק ג:
רש"י ד"ה ויפל אברם על פניו, ממורא השכינה, שעד שלא מל, לא היה בו כח לעמוד וכו'. וקשה לי, והרי כבר היו דיבורים מאת ה' אליו ושם לא כתוב "ויפל". ואף כאן לשון "ויפל" אחר הדבור הראשון. (פסוקים א-ב). וצ"ע. (פ' לך תשנ"ה) ור' דברי דוד שכך היה בכל הפעמים שדבר אתו הקב"ה עד שנימול, וכתבו כאן ללמד החילוק בין קודם שנימול לאחר שנימול. ובאמת להלן (יח, כב) נאמר "ואברהם עודנו עומד". ור' משך חכמה על אתר.
פסוק ה:
"ולא יקרא עוד את שמך אברם". לכאורה מלת "את" אינה במקומה, שהרי "שמך" הוא נושא ולא מושא, ולא ראיתי מי מעיר. (פ' לך תשמ"ח)
פסוק ה:
"והיה שמך אברהם". תנא בר קפרא, הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה, שנאמר והיה שמך אברהם. ור' אליעזר אומר, עובר בלאו, שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם. (ברכות יג ע"א). לא כן הקורא לשרה שרי, ראה הגמ' שם - לא תקרא כתיב, לדידיה קמנהיר רחמנא, אבל לכולא עלמא לא. וקצת תמוה שאין רש"י מפנה תשומת לב להבדל זה. (פ' לך תשס"ו)
פסוק ח:
רש"י ד"ה לאחזת עולם, ושם אהיה להם... אבל בן ישראל הדר בחו"ל בזמן הזה, דומה כמי שאין לו אלוה. ע"כ. כך הנוסח של רש"י בחומש נתינה לגר. וברור שזוהי תוספת מאן דהו, ואמנם בדפו"ר אינו, וכן בדפוסים אחרים. ובחומש עם "מחוקקי יהודה" במקורי רש"י (י) ציין לכתובות קי ע"ב. ועיין רש"י ויקרא כה, לח. ושם אין, כמובן, תוספת זו שהוסיף כנראה מי שמצפונו נקפו. והוא חיפש תירוץ לעצמו. (פ' חיי תש"ן)
פסוק י:
"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם". כמו "תשמרו", כל לשונות הרבים (גם אלו שבפס' יא) מוסבים על "אתה וזרעך אחריך", ודומה שזה סגנון לא מקובל. ולשון רש"י כאן - "אותם של עכשיו" - אינה מובנת כלל, שהרי בשעה זו ישנו רק אברהם, אא"כ מתכוון לנפש שעשו בחרן, וזה לא סביר מאד. (פ' לך תש"ס)
פסוק יב:
"ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר" וגו'. ולא ידעתי פשרה של הו"ו שב"ובן". (פ' לך תשנ"ו) ור' דעת מקרא שלמעלה דבר במילת כל אנשי בית אברהם, אך מכאן ואילך - "לדרתיכם" - יש למול את התינוק ביום השמיני להולדו.
פסוק יב:
אך עוד פחות מזה ידעתי, מה טעם במלת "יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא". כלום אלה הופכים ע"י המלה לבני ברית, חרף היותם במעמד עבדים כנענים? (פ' לך תשס"ד) ור' רמב"ם (איסורי ביאה יג, ז-ח). ונחלקו רבותינו האחרונים בהגדרתו של עבד כנעני עד כמה יצא מכלל גוי וכמה בא לכלל ישראל. ר' מפענח צפונות (ו, י).
פסוק יג:
רש"י ד"ה המול ימול יליד ביתך, ...ללמדך שיש יליד בית נמול לאחד. ע"כ. ור' שבת קלה ע"ב: ר' חמא אומר, ילדה ואח"כ הטבילה, זהו יליד בית שנמול לאחד. ור' שם רש"י ד"ה יליד בית שנימול לאחד, בסופו. (פ' לך תשנ"ט) שם מבואר שכפל הכתוב ואמר "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך" ולא הזכיר "שמונת ימים", הרי שיש יליד בית ומקנת כסף הנמולים מקודם. ומסתבר שמי שדומה יותר לישראל, נימול כמותם לשמונה. אבל אם לקח שפחה על מנת לזכות בעוברה, ולא קנה כלל את אמו, או שקנה שפחה ואין בדעתו להטבילה לשם עבדות, והולידה בביתו, זהו "יליד בית" שנימול לאחד (ביום היוולדו), שאינו דומה כלל לבר ישראל. ו"מקנת כסף" הנימול לאחד, זה כשקנה שפחה וולדה עמה, שצריך למולו מיד כשקנאו, ואפילו ביום ראשון להיוולדו.
פסוק יז:
רש"י ד"ה ויפל אברהם על פניו ויצחק, זה תרגם אונקלוס, לשון שמחה וחדי וכו'. וכיוון שפירש כך, צריך רש"י להמשיך ולפרש "הלבן" וגו' כשאלה ריטורית, וזה אפשר. ברם, קשה הרבה יותר הוא פירושו "לו ישמעאל" הנובע גם הוא ואף מתחייב מפירושו כאונקלוס כאן. (פ' לך תשס"א)
פסוק יז:
רש"י ד"ה הלבן, יש תמיהות שהן קיימות, כמו וכו'. כלו' יש להבחין בין שאלה על מנת לקבל תשובה ובין שאלה ריטורית, או הבעה מעין: האמנם זה כך! (פ' לך תשנ"א)
פסוק יז:
רש"י ד"ה וקראת את שמו יצחק, ...וי"א על שם העשרה נסיונות וכו'. והרי לפחות הנסיון העשרי - ענין העקידה - עדיין לא היה. (פ' לך תשנ"א)
פסוק יט:
"ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן" וגו'. כאלו התחמקות אלגנטית מתשובה לבקשת אברהם אבינו ע"ה לפס' הקודם - "לו ישמעאל יחיה לפניך". אלא שאח"כ - פס' כ - באה תשובה גם לענין ישמעאל, וע"כ קצת קשה, למה אין הסדר הפוך, לא רק שלעניין ישמעאל שמעתיך, אלא יתרה מזו, שרה תלד לך בן. (פ' לך תש"ס)
פסוק כד:
"תשעים ותשע"... "שלש עשרה". זוהי צורת המנייה הנהוגה גם כיום. הנה היה רצוי לבדוק, אימתי הכתוב נוקט לשון זה ואימתי סדר הפוך (פ' לך תשס"א)
פסוק כה:
רש"י ד"ה בהמלו את בשר ערלתו, באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חיתוך הבשר, שכבר נתמעך וכו'. ושאלתי את ר' יוסף דוד ויסברג, המוהל הירושלמי, ולדבריו אכן עם הזמן מתאחדים עור הערלה (העליון) עם עור הפריעה (שתחתיו). ויש תוספת בנדון ביבמות עא ע"ב ד"ה לא ניתנה. שם מבואר שאברהם אבינו גם פרע ולא קיים רק חיתוך הבשר. (פ' וירא תשנ"א)
פסוק כו:
"בעצם היום הזה נמול אברהם" וגו'. להלן (כב, ג) באר רש"י "וישכם - נזדרז למצוה". וזה שלא נאמר כאן לשון זירוז הוא לכאורה משום שביקש לעשות את מעשה הברית לעין כל, בפומבי. (פ' וירא תשס"ג)
פסוק כו:
"בעצם היום הזה". ראה דברי בעל "תורה תמימה" (אות נג) שכתב: ואע"פ דילפינן מאברהם דכתיב ביה וישכם בבקר שהיה רגיל להזדרז למצוה בשחרית, צריך לומר דכאן מל עצמו במכוון בחצי היום כדי לפרסם הדבר, דבחצי היום כל האנשים נעורים, ויהיה מכאן ראיה דהידור מצוה וכדומה כוונה נאותה באיחור הזמן דוחה מצות זריזין. וראה מה שכתבתי לדברים (לב, מח). (פ' האזינו תשנ"ט)
פסוק כו:
רש"י ד"ה בעצם היום הזה, שמלאו לאברהם צ"ט שנה וכו'. ותמוה שאין רש"י קושר פס' זה אל ג' פסוקים אחרים שבהם נאמר "בעצם היום הזה", אצל נח (בראשית ז, יג), ביציאת מצרים (שמות יב, מא) ובמות משה (דברים לב, מח), ור' שם דברי רש"י (ד"ה וידבר ה' וגו'). ור' למעלה (ד"ה בעצם היום הזה), שם הוא רומז לדבר זה, ולא כן בשמות, וקשה אפוא, מדוע דוחה ענין זה עד דברים. ושמא יש בכך משום שיטה? ומכל מקום תמוה שאינו כולל גם פסוקנו בענין זה. (פ' לך תשמ"ח)