ברית הדורות
דבר הברית נפתח בהודעת ה' לאברהם על הצורך להיות תמים ומתוך כך לבוא בברית קבועה עם ד' (א). ייעודה של הברית הוא להבדיל את אברהם משאר הבריות גם בחיצוניותו, ולייחדו כאדם שאיננו עומד עמן בשורה אחת אלא ניצב מעליהן. כל זאת, כדי שיוכל להתברר כמקור עליון להזרמת השפע הא-להי ולמלא את ייעודו החדש כאַב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם (ד), כלומר: אדם המשפיע ברוחניותו על כל הגוונים האנושיים ומרוממם להתקשרות עם הקב"ה, התקשרות שנפסדה בחטאי הדורות הקודמים.
ייעוד זה, קידושם וקישורם של החיים האנושיים, חיי העולם־הזה, עם הא-להות, מקנה לאברהם את שמו החדש (ה): "אַבְרָהָ֔ם" ולא "אַבְרָ֑ם", שם המלמד על תפקידו, "אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם"(ד), ואינו מבטא את אישיותו הפרטית בלבד.
מתוך כך ממשיכה ההבטחה וקובעת כי מאברהם עתידים לצאת מלכים (ו), לאמור - כוח מנהיג שיסדר וילכד את הסביבה בצורתה הרצויה. ברית זו עתידה להמשך לדורות עולם (ז), כי אברהם וזרעו הם יסוד להמשכת הא-להות אל חיי העולם־הזה.
הדגש הניתן על ירידת הא-להות אל עולם הטבע ניכר גם בייחודה של ארץ מארצות העולם־הזה, אשר למרות היותה ארץ ככל הארצות – היא ארץ קודש. אמנם הברית היא המזכה את אברהם וזרעו לרשת את הארץ "לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם" (ח). ייתכן וקשר עמוק זה שבין הברית ובין הנחלת הקדושה בכל הופעות הטבע הוא הסיבה לשימוש המודגש הנעשה בפרשת המילה בשם 'א-להים', המורה על בריאת הטבע יותר מהשמות הקדושים האחרים, שעניינם קשור במעלות הרוחניות [כמו שמצאנו ששם זה ששימש בבריאת העולם: "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים"].
אות הברית תיקבע במקום ההולדה, על מנת לחבר את הדורות אל סגולת הברית כבר מראשית הופעתם בעולם החומר. קדושת הברית הנוגעת להופעה הארצית הישראלית קובעת כי כל השייך לבית אברהם, "יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙" (עבדים), צריך לשאת בעצמו את אות הברית (יב); כדי שכל הנלווים אל בית־ישראל יעמדו בשלמות הקודש ולא יערבו בתחומם סיגים זרים.
שיוכה של מצוות הברית לצד הזכרי בזרעו של אברהם יוצר חלל בצד הנקבי, ולשם מילואו מופיעה כאן ברכה מיוחדת לשרה אשת אברהם - "וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ"(טז), והיא מחברת גם את החלק הנקבי שבישראל למעלת ברית הבשר [כדברי הגמרא: "אישה כמאן דמהילה דמיה (=אשה דומה כמהולה)"(עבודה זרה כז.)]. מתוך כך מקבלת גם שרה שם חדש, "לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃"(טו), והיא מובטחת בזכות עצמה בבן ובמלכי עמים שיצאו ממנה (טז).
חשיבותו של הבן המשותף - היונק את קדושתו משני הצינורות המבורכים, אברהם ושרה, מתבלטת בשם הניתן לו עוד בטרם נשרש בעולם החומר: יצחק. שם זה, הנוטה ללשון עתיד, מבטא את שלמות הופעתו העתידה של בית־ישראל, הצפויה להביא שמחה לעולם כולו.
התורה מספרת כי מיד בגמר החזון הנבואי מקיים אברהם את דבר ד' ומל את עצמו, את ישמעאל בנה של הגר ואת כל בני ביתו (כג). ייחודו של ישמעאל בפירוש בין כל בני ביתו של אברהם, שלא נזכרו בשמותיהם, קובע את קרבתו החיצונית לישראל בדורות הבאים; קרבה המרוממת אותו ובכך מאפשרת מציאות מסוכנת של תחרות עם ייעודם של ישראל, בדומה לתחרות שהתקיימה בין הגר לשרה.