אני אל שדי. כמשמעו בכ״מ שאמרתי לעולמי די וכדאיתא בב״ר פ״ה ובחגיגה די״ב א׳. וענין זה התואר לכאן יבואר לפנינו: והיה תמים. רש״י פי׳ בדרך הדרש הידוע במס׳ נדרים פ״ג ובמדרשים דקאי על המילה שכ״ז שהוא ערל אינו תמים ומש״ה כתיב ויפול אברם על פניו ואין מובן עפי״ז משמעות ואתנה בריתי ביני ובינך איזה ברית נתן הקב״ה לאברהם כאן. ורש״י פי׳ ברית של אהבה וברית הארץ ולא נזכר כאן אהבה. וברית הארץ כבר הי׳ וגם הרי אנו רואים מאמר בפ״ע במצות מילה ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר. מבואר שעד כה לא דבר במצות מילה וגם ענין הנפילה על פניו לא נזכר עד כה. וגם כאן מבואר בפרשה זו עצמה שחזר ונפל על פניו ויצחק. הרי מבואר שבשעה שדבר ה׳ עמו היה עומד. ועי׳ מ״ש להלן ג׳. ובאמת לא הי׳ נקרא ערל עד כה כ״ז שלא נצטוה ע״ז. כמו דקטן פחות מבן שמונה שלא נקרא ערל ורשאין לסוכו שמן של תרומה לשיטת ש״ס ירו׳ פ׳ הערל. אלא נראה דעת חז״ל בכ״ז אינו אלא כונה שני׳ מדסמיך לה מצות מילה אנו מסמיכין כל י״ג בריתות לה. וכבר ביארנו בס׳ דברים י״ז י״ט. דענין כונה שניה עיקר גדול בתורה. אבל עיקר הפשט בזה המאמר שהי׳ הברית שיהיה הוא הגורם להגיע לתכלית הבריאה שהיא להכיר כבוד ה׳ והיה ה׳ למלך על כה״א. וע״ז הקדים ה׳ לומר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ויבואר עוד לפנינו. ולא החל בגוף המאמר אני הנה משום שעיקר המאמר הי׳ ראוי לדבור אלהים ולא בשם ה׳ משום שבא לתכלית כל העולם והיא הבריאה ע״כ בא בשם אלהים הבורא ית׳ כמו כל פ׳ נח. אמנם לגדולתו של א״א נראה בשם ה׳. והקדים דברים אלו [ולפי הדרש של ברייתא דפרקי ר״א שהביא רש״י שנפל על פניו משום שהי׳ ערל צ״ל דתיכף שאמר ה׳ והיה תמים הי׳ נקרא חסר עד שמל מש״ה נפל ועלה מעליו מעלת ראי׳ של ה׳ ונדבר עמו אלהים ע״כ עמד תומ״י כמ״ש]: ואתנה בריתי ביני ובינך. הנני להבטיח לך בברית דבר מאד נעלה וכן תבטיח אתה לי בבריתי וארבה אותך וגו׳ לא כיון לרבוי בנים בכמות שע״ז כבר הבטיח שיהי כעפר הארץ וגם לא רבוי באנשים גדולים שגם זה כבר הבטיחו שיהיו ככוכבים אלא הפי׳ אגדל אותך בעיני הבריות מה שלא היה בהבטחה עד כה: ויפל אברם וגו׳. לפי הפשט נתפעל ונבהל לשמוע כי ה׳ מזהירו להתהלך לפניו ולהיות תמים מכלל שעד כה לא יצא י״ח. ועודנו חסר בעבודתו וכ״ה בנדרים דל״ב א׳: וידבר אתו. אליו מיבעי וע׳ בסמוך כ״ב. אלא בא ללמד שעמד אברהם מיד ודבר עמו פנים אל פנים כמו שמדבר את האדם: הנה בריתי אתך. לעזרך למה שאני מדבר אתך והיית לאב המון גוים שעד כה שקרא אברהם בשם ה׳ וגייר כמה אנשים לא הי׳ אלא אותם אנשים שנתגיירו לגמרי ונכנסו בכלל עובדי ה׳ בתורתו שלמדם אברהם וכמבואר בגמ׳ סנהדרין דצ״ט ע״ב ובעבודת כוכבים ד״ט דמשמעות ואת הנפש אשר עשו בחרן. הוא שלמדם תורה. ודבר זה א״א בכל העולם ומראש מקדם לא הי׳ הכונה אלא להציב גבולות עמים למספר בנ״י. אבל לא שיהיו כולם בכלל עדת ישראל. אבל זה הי׳ הרצון והתכלית שיהיו כל אוה״ע יודעים את ה׳. והאלילים כליל יחליף ולדבר זה הזהיר הקב״ה את אברהם שיהי רצונו להשקיע דעתו להיות לאב המון גוים להכירם את ה׳. ובזה יהי׳ נקרא אב המון גוים כאב המעמיד את בנו על דעת ישרה ובזה נתבאר דבר ה׳ הקודם התהלך לפני היינו שיפרסם אלהותו אפי׳ לפני אוה״ע שאינם מוכשרים לקבל גירות גמור: והיה תמים. דבזה יהי׳ נשלם צורת האדם השלם. כאשר ע״י יהי מתגלה כבוד ה׳ בכל הבריאה ויהי בזה כדמותו כצלמו שהוא שיעור קומה שעלה ברצונו ית׳ שיהי נמשך הבריאה לפ״כ. והיינו שהקדים ה׳ אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. ולא נעשה שיעור הבריאה בלי חשבון אלא אני עשיתי השיעור מצומצם לפי השלמת התגלות כבודו שהוא תכלית הבריאה. כמאמר ישעי׳ הנביא כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וזהו כונת מאמר ה׳ למשה ואולם חי אני וימלא וגו׳ כמבואר במקומו וע׳ מש״כ לעיל ב׳ ד׳. וא״כ אין האדם שלם כדמותו אם לא שהוא ראוי שיתגלה כבודו ע״י בכל העולם. ואם שלא נעשה כן בפועל מכ״מ שלימות אינו תלוי אלא כשהוא בכח וברצון להגיע לכך. ובזה שעשה אותו הקב״ה לאב המון גוים נתבאר כוונת המאמר וארבה אותך במאד מאד. שיהיו כל אוה״ע מודים ומכירים טובה לאברהם במה שהוא הכיר אלהות בעולם. וע״י זרעו שהלכו אחריו נסתבב שלא יבערו גם המה באלילים: ולא יקרא עוד. האי עוד מיותר ומה מקרא חסר אם אמר ולא יקרא שמך וגו׳. כמו להלן לא תקרא את שמה שרי. אלא משמעות עוד כמו שהי׳ עד כה. כמו שמפרש ר״ע שלהי מס׳ סנהדרין עה״מ לא תבנה עוד כמו שהיתה כו׳. וע׳ מ״ש בס׳ דברים י״ז י״ז. וה״נ רק זרע אברהם לא יקראו לו אברם. אבל אוה״ע קוראים אותו אברם. [ובזה מיושב הא דאי׳ בסנהדרין דנ״ט שאין לנו מצוה שנאמרה ולא נשנית אלא גה״נ ולא אמרי אזהרה זו. וכדאי׳ בברכות ספ״א דהקורא אברם עובר בלאו אלא משום דגם בדבר ה׳ מבואר דלישראל נאמרה ולא לאוה״ע]: כי אב המון גוים. מתחלה הזהיר אותו ע״ז והיית לאב המון גוים שיהי רצונו ותשוקתו לכך ואח״כ ברכו שיגיע בסוף לזה התכלית וכן עשה א״א ולזה התכלית הלך מחברון לב״ש ונטע אשל והקריא בשם ה׳ אל עולם. כמ״ש להלן כ״א ל״ג: והפריתי אתך וגו׳. לא הוצרך לברכה זו בשביל רבוי בנים שהרי כבר נתברך בזה. אלא לצורך ענין החדש. שיהי׳ פרה ורבה בכל חלקי העולם. באופן שיהי׳ בכח זרע אברהם להשכיל את כל הגוים. וע״ז הוסיף עוד ונתתיך לגוים. שתהיה מלמד דעת לגוים כענין דכתיב בירמיה נביא לגוים נתתיך. היינו שינבא גם להם. כך הפי׳ כאן שתהא מחכים ומיישר דעת הגוים: ומלכים ממך יצאו. לא חכמים בלבד שיהיו ראוים להחכים אוה״ע אלא גם ע״י כח מושל של מלכים שיהי׳ בכחם להגיע לידי פעולה זו להשבית אלילים מאוה״ע כמו שהי׳ שלמה המלך ע״ה בזמנו. וכמו שיהי׳ עוד מלך המשיח. וכמאמר בלעם ברוה״ק וקרקר כל בני שת וכמו שיבואר במקומו: והקמתי את בריתי וגו׳. להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. הבטיחו להשגיח עליו ועל זרעו בהיותו בקרב עמים רבים. עד שיגיעו לידי התכלית: ונתתי לך וגו׳. פירש עוד שלא יאמר א״א דזה תכלית ישראל לבד להיות נודדים בגוים ולהחכימם. וא״כ אין להם תעודת הישוב בעולם להיות בחיי ממלכה בפ״ע. ע״ז חזר ופירש דבסוף כ״ז יהי׳ ונתתי לך וגו׳ את כל ארץ כנען. לא כמו שזכו קודם שהגיעו לזה התכלית שלא הגיעו לכל ארץ כנען אלא שבעה עממין אבל אחרי שיגיעו לזה התכלית יירשו את כל ארץ כנען: והייתי להם לאלהים. משגיח פרטי בא״י: ויאמר אלהים וגו׳. מאמר בפ״ע ומצורף להמאמר הקודם. באשר הזהירו על תמימות פרסום כבודו של הקב״ה בכל הגוים אפי׳ לא יתגיירו להיות בכלל ישראל. הוסיף להזהירו על ברית מילה. שבזה יהיו מצויינים לכך בכל העולם ולא כברית הקרבנות שאמר לו מתחלה שבזה אין ישראל מצויינים כי אם בהיותם בא״י אבל ברית מילה הוא המציין את האומה בכ״מ להגיד כי הם נבראו לזה התכלית להכיר אלהותו בעולם וע׳ ס׳ שמות י״ב נ״א מש״כ שם: המול לכם כל זכר. כעת בהיותם גדולים וכן לזרעו מי שלא נימול בהיותו בן שמונה ע״פ איזה סיבה מצוה למול את הערל הגדול: ונמלתם. לא כפרש״י שכ׳ כמו ומלתם. אלא ונמלתם אזהרה על הערל עצמו שישתדל שיהי׳ נימול: והיה לאות ברית ביני וביניכם דוקא לתכלית אות שאני מקושר עמכם בברית עולם ולא לשם מורנא וכדומה: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. לפני שמונה ג״כ וכדאיתא פ׳ ר״א דמילה דיש יליד בית ומק״כ שנימול לפני שמונה. נמצא מקרא י׳ וי״א מיירי בערל גדול. י״ב במצות שמונה. וי״ג לפני שמונה: והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. עוד הזהירו שיהי הברית קיים ולא למשוך את הערלה : את בריתי הפר. היינו מושך ערלה וכדאיתא בסנהדרין דמ״ד עכן מושך בערלתו הי׳ כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר. והא דפליגי תנאי אי מיפר ברית בכרת. היינו דפליגי אי קאי נכרתה לפניו ולאחריו או לא. וע׳ פסחים רפ״ט: וברכתי אתה. לא נתבאר לא״א פי׳ ברכה זו עד שראה ששבה לילדות הבין א״א שזהו הברכה הראשונה כפרש״י. אבל מתחלה לא ידע זה ומש״ה תמה ע״ז איך תוליד בת תשעי׳ שנה. וברכתיה והיתה לגוים. ברכה יתירה אשר לא די שאומה ישראלית יצאה ממנה אלא אפי׳ לגוים תהי׳. וכברכת ה׳ לאברהם. וביאר עוד מלכי עמים ממנה יהיו. שאפי׳ מלכי עמים ג״כ ממנה יהיו: ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד. חלילה לא נסתפק א״א ביכולת הקב״ה אלא נסתפק בכונת הדבור וגם נתתי ממנה ולא אמר וגם תלד. ע״כ אולי אין הכונה שתלד ממש אלא אופן אחר שיהי נדבק בה איזה ילד. אשר יהא כרוך אחריה ויהי נקרא בזה יולד לה בן כמו יולד בן לנעמי. והיא תתנהו אח״כ לאברהם. וא״כ הוא דעת ה׳. מצא לבבו לבקש לו ישמעאל יחיה לפניך: לו ישמעאל וגו׳. שיהי׳ אותו הילד שתקח שרה לבן ישמעאל. והוא יהיה חי לפני ה׳ לאומה הנבחרת לכבודו ית׳: ילדת. לא כמו שאתה מדמה אלא תלד כמשמעו: ולישמעאל שמעתיך. בזה הפרט יחיה ושהנה ברכתי וגו׳: ואת בריתי. אבל את בריתי להיות מושגח בפרטות. ושיגלה כבוד ה׳ לעמים יהיה עם יצחק: אשר תלד לך שרה. והיא מוכשרת לזה. והיינו דכתיב כ״פ שהי׳ ברית עם יצחק ולא נמצא כ״א כאן שאמר הקב״ה ואת בריתי וגו׳ ולא כמ״ש הרמב״ן להלן כ״ו ג׳ ע״ש: ויכל לדבר אתו וגו׳. כל המקרא אמר פרשני מה בא ללמדנו. ועוד יש לדקדק לשון לדבר אתו. לדבר אליו מיבעי. והנה כמו כן במשה רבינו פעם כתיב מדבר אליו ופעם ככלתו לדבר אתו (שמות ל״א) ועוד הרבה וביארנו שם שבדברות תורה שבכתב כתיב אליו ומש״ה לא דבר משה מאומה רק שומע. אבל בדברות תשבע״פ כתיב אתו שהי׳ משה שואל ומקשה וכן כאן לא היה אברהם יכול להגיע למעשה המילה עד אחר שאמר הקדוש ב״ה הפרשה כמו שהיא ועוד שמע מפיו ית׳ כללי דרשות שמהם תצא תורה הלכה למעשה ובזה שייך לשון לדבר אתו. ואיתא ברבה פ׳ מ״ז כיון שדבר עם הקב״ה כ״צ אמר לפניו רבון העולמים צריך אני לדבר א״ל הפטר לשלום הה״ד ויעל אלהים. הרי הוציאו מזה המקרא כונה נפלאה שא״א בעצם דביקתו בעמדו לפני ה׳ באור פני מלך חיים ביקש ממנו שיכלה לדבר אתו משום שהוא צריך למול וא״א לעסוק בזה כ״ז שהשכינה עמו. נמצא משמעות ויכל. כמו א״א מנע את הדבור על ידי בקשתו. וכיב״ז בס׳ דברים ל״ב מ״ה ע״ש. ולא מיירי בדבור שבכתב שהרי כבר כלה המאמר אלא בדבר אתו גם תורה שבעל פה אחר שלמד כ״צ לצורך המעשה אע״ג שבודאי עוד לאלוה מלין לדרוש וסוד בכ״ז ביקש א״א להפסיק בשעה זו. וכדאיתא במ״ק ד״ט דמצוה שא״א לעשות ביד אחרים דוחה ת״ת והודיע הכתוב ויעל אלהים וגו׳ שלא כדרך כל נבואה שרוה״ק אינו סר מן האדם כי אם לאט לאט וא״כ עוד לא היה יכול לעסוק במעשה המצוה. אבל כאן ויעל אלהים פתאום עלה ממנו ותומ״י נזדרז למעשה וזהו מה שאמרו ברבה שא״ל הקב״ה הפטר בשלום. וע׳ להלן ל״ה י״ג גבי יעקב ג״כ מקרא כזה: כאשר דבר אתו. היינו בהלכות שבע״פ דוקא ביום ולא בלילה. וזהו בעצם היום הזה כאשר דבר אתו: בעצם היום הזה. חזר ופירש דלא לבד שהתחיל לעסוק בזה היום אלא באותו יום גמר העסק הרב וכולם נמלו אתו היינו בשעה אחת עמו:
