הקשר בין המילה לבין ארץ ישראל

הקדמה

הקשר שבין המילה לבין ארץ ישראל שהוסבר במאמר הקודם, איננו רק ענין רעיוני גרידא, אלא הוא בא לידי ביטוי בצורה הלכתית מובהקת, יום יום, וכן הוא מופיע במהלך הדורות מיציאת מצרים ועד הגאולה העתידה.

א. המשמעות ההלכתית של הקשר בין המילה לבין ארץ ישראל

הגמרא במסכת ברכות (מח ע"ב-מט ע"א) אומרת:

תניא ר' אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. 

ופירש רש"י:

צריך שיזכור בה ברית בברכת הארץ – שעל ידי ברית ניתנה לאברהם בפרשת מילה: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך' (בראשית יז, ח).

בהמשך אותה ברייתא נאמר:

רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו – התורה – ניתנה בשלוש בריתות, וזו – המילה – ניתנה בשלוש עשרה בריתות... וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... – לא יצא ידי חובתו!

וכן נפסק בהלכה ברמב"ם (בהלכות ברכות פ"ב ה"ג), ובטור ובשולחן ערוך (או"ח סימן קפז סעיף ג), שמי שלא הזכיר בברכת הארץ את המילים "ועל בריתך שחתמת בבשרנו" לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך!

ב. הכרחיות המילה לגאולה ממצרים ולירושת ארץ ישראל

1. המילה ביציאת מצרים

על הפסוק "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" (שמות יב, ו) כתב רש"י:

למשמרת – זה לשון ביקור, שטעון ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו (של השה לקרבן פסח) לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? (פסחים צו ע"א). היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר: 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' (יחזקאל טז, ח) – הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואת ערום ועריה' (שם, ז). ונתן להם שתי מצוות – דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' (שם, ו) – בשני דמים. ואומר: 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו' (זכריה ט, יא). ולפי שהיו שטופין בעבודה זרה אמר להם: 'משכו וקחו' (שמות יב, כא) – משכו ידכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה.

רואים שאחת משתי המצוות שנתחייבו ישראל לקיים לפני יציאתם ממצרים כדי שיגאלו היתה מצות המילה. יש לציין שלאחר יציאת מצרים התעכבו בני ישראל במדבר ארבעים שנה, אך לכתחילה היו בני ישראל אמורים להיכנס לארץ ישראל מיד, כך שהמילה במצרים היתה לא רק בשביל לזכות להיגאל ממצרים, אלא גם על מנת להיכנס לארץ ישראל, כמו שיתבאר בסמוך.

2. המילה בכניסה לארץ בימי יהושע

מיד לאחר שבני ישראל עברו את הירדן (יהושע פ"ג ופ"ד) נאמר:

בעת ההיא אמר ד' אל יהושע: עשה לך חרבות צֻרים, ושוב מֹל את בני ישראל שנית. ויעש לו יהושע חרבות צֻרים, וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות. וזה הדבר אשר מל יהושע: כל העם היוצא ממצרים, הזכרים, כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך, בצאתם ממצרים. כי מֻלים היו כל העם היצאים, וכל העם היִלֹדים במדבר, בדרך בצאתם ממצרים, לא מלו.
(ה, ב-ה)

חז"ל דרשו את המילים "וזה הדבר אשר מל יהושע" –

דבר אמר להם יהושע, ומלן. אמר להם: מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים?! כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך, את כל ארץ כנען' (בראשית יז, ח), על מנת [- בתנאי ש] 'ואתה את בריתי תשמר' (שם, ט).
(בראשית רבה מו, ט והובאו דבריהם ברש"י ביהושע ה, ד)

ג. מדוע הכרחית המילה לישיבת ארץ ישראל?

ראינו שהמילה הכרחית לישיבה בארץ ישראל, אך נשאלת השאלה: מדוע היא הכרחית כל כך?

1. הסבר ה"באר משה"

כתב על כך בספר "באר משה" (יהושע ה, ד):

הענין הוא כי המילה מבדילתנו מן האומות, כמו שנאמר: 'זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך' (בראשית יז, י). וזה לשון ספר החינוך (במצוה ב): 'משרשי מצוה זו לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומבואם אינו שוה'. וכן כתב בטור (יורה דעה סימן רס): 'המילה היא אות חתום בבשרנו, ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אשר לדור ודור חייבים לעובדו ולספר תהילתו'. וכמו כן ארץ ישראל מיוחדת היא רק לישראל, ונצטוינו בה: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז), כדי שנהיה מובדלים מן האומות. הוא שאמר הכתוב: 'ואמר לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אתה, ארץ זבת חלב ודבש, אני ד' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים' (ויקרא כ, כד). ולכן אי אפשר להיכנס לארץ ישראל אם אינם נימולים. כי מטרת ארץ ישראל להיות מובדלים מן העמים, ואם כן איך יתכן להיות בארץ ישראל, והוא בגופו עצמו אינו מובדל מן העמים.

יש לציין שהסבר זה מתיחס לרובד השני של המצוה, שאות הברית מוטבעת בגופו של האדם, כדי לבטא שאנו עם מיוחד לד' מכל העמים, המקבל עליו עול מלכות ד', והוא מקשר בין הרובד הראשון של הבטחת ד' לאברהם אבינו לתת לזרעו את הארץ לבין הרובד השני.

יש להעיר שהסבר זה, עם כל אמיתותו, אינו מבאר את כל הקשר שבין המילה לבין ארץ ישראל, שכן מצאנו שהמילה עוזרת אפילו לגויים להתישב בארץ ישראל, אף על פי שבהם לא שייך הטעם של ההבדלה בין ישראל לעמים!

1. בספר מלכים (ב יז, כד-לג) מסופר שלאחר שהגלה מלך אשור את עשרת השבטים, הוא הביא לארץ גויים ממקומות אחרים – בבל, כותה, עוא, חמת וספרוים – וכיון שהגויים לא יראו את ד', שילח ד' בהם את האריות, והאריות הרגו בהם. הגויים הודיעו זאת למלך אשור, והוא ציוה: "הליכו שמה אחד מהכהנים אשר הגליתם משם, וילכו וישבו שם, וירם את משפט אלקי הארץ. ויבא אחד מהכהנים אשר הגלו משמרון... ויהי מורה אתם איך יראו את ד'" (שם, כז-כח). חז"ל בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח, (הובא בילקוט שמעוני שם במלכים רמז רלד) בארו את הפרשה:
   

   שלח המלך וקרא לכל זקני ישראל ואמר להם: כל השנים האלו שהייתם בארצכם לא שיכלה אתכם חית השדה, ועכשיו אינה מקבלת אותם! אמרו לו ...: אדוננו המלך, הארץ ההיא אינה מקבלת מי שאינו נימול. אמר להם: תנו מכם שניים וילכו וימולו אותם, וילמדו ספר התורה. ודבר המלך אין להשיב. ושלחו... ומלו אותם, והיו מלמדים אותם ספר התורה... ובוכים.

2. בזהר הקדוש (שהובא בספרים רבים ובהם בשל"ה הקדוש בפרשת לך לך) נאמר שדווקא הישמעאלים זכו לשבת בארץ ישראל, ולא עמים אחרים, מפני שהישמעאלים מלים את עצמם.

נמצאנו למדים שיש ענין מיוחד במילה, שאפילו גויים המקיימים אותה זוכים לשבת בארץ ישראל, אף על פי שעמהם לא נכרתה הברית האלקית, ואף על פי שאצלם לא שייך הטעם של ההבדלה מן העמים! מה הטעם לכך?

2. הסבר נוסף

נראה להסביר על פי מה שכתבו המפרשים על המדרש שיהושע אמר לישראל שאין הם יכולים להיכנס לארץ כשהם ערלים "שלקדושתה לא יבוא בה ערל וטמא" ("יפה תאר" השלם בראשית רבה מו, ז), "כי הערלה מטמאה את הארץ" (רקאנטי עקב מז, ב, מובא בבאורי הרב חיים דב שעוועל לכתבי הרמב"ן), שטעם זה שייך גם בגויים.

אם כן לגויים מספיק אחד משני הטעמים שבמילה – הסרת הערלה שהיא מאוסה ומגונה – על מנת לשבת בארץ ישראל, אבל כיון שעמהם לא נכרתה הברית האלקית לכן אין הם מצליחים להתערות בארץ וליישבה, בעוד שעמנו נכרתה הברית האלקית המייחדת אותנו מכל העמים, ולכן אנו זוכים לא רק להיות בארץ, אלא גם ליישב אותה ולפתח אותה.

ד. הגאולה העתידה בזכות המילה

במשך כל הדורות מלו בני ישראל את עצמם, אף כשהדבר היה כרוך במסירות נפש, כמו שאומרת הגמרא במסכת שבת (קל ע"א): "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם".

חז"ל גם אמרו (באגדת בראשית פ"ז) שבזכות מצות מילה לבדה יזכו בני ישראל להיגאל: "אף על פי שאין לישראל מעשים טובים – הקב"ה גואלם בזכות המילה"!

יש מהראשונים שלמדו דבר זה מנבואת זכריה (ט, ט-יא). כך כתב בפירוש לשיר השירים (ח, יג) המיוחס לרמב"ן (כתבי הרמב"ן מהדורת מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' תקיז):

הנה מלכך יבוא לך – הוא מלך המשיח.
עני ורוכב על חמור – רמז כי לא בקשתם ובחרבם ירשו ארץ, ולא בסוס ורכב, כי אם ברצון הבורא, שיפיל וישפיל כל האומות לפניהם.
והכרתי רכב מאפרים – שלא יצטרכו לכלי זין...
ומשלו מים ועד ים – הוא גבול ארץ ישראל, כדכתיב: 'ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר' (שמות כג, לא).
ואחר שהזכיר גאולת אפרים, היא עשרת השבטים, הזכיר גאולת נפוצות יהודה ואמר בה:
גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו – רמז בכאן על עקבות משיח, שיהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה החוצפה והעזות, כדכתיב: 'מבור אין מים בו', ולא תישאר בידם, רק זכות מצות מילה.

המיוחס לרמב"ן כותב שיבואו ימים שבהם יהיו אנשים שלא יקיימו מצוות, אך אף על פי כן הם יקיימו את מצות המילה, ובזכותה יזכו בני ישראל להיגאל ולחזור לארץ ישראל! ואכן רואים אנו בימינו, שגם אנשים שאינם מקפידים לקיים את כל תרי"ג המצוות, מכל מקום מקפידים הם לקיים את מצות המילה, ובזכותה נזכה בקרוב לביאת המשיח ולשלטון עם ישראל על ארץ ישראל כולה, מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר.

סיכום

1. חשיבות המילה והכרחיותה לישיבתנו בארץ ישראל באה לידי ביטוי בכל ארוחה שבה אוכלים לחם, שחייבים להזכיר את המילה בברכת הארץ שבברכת המזון, ומי שלא הזכירה לא יצא ידי חובתו, וצריך לשוב ולברך.
2. ערב היציאה ממצרים בני ישראל היו חייבים למול את עצמם כדי לזכות להגאל.
3. גם בכניסה לארץ בימי יהושע היו בני ישראל צריכים למול את עצמם כדי לזכות לרשת את הארץ.
4. הגויים שאינם נימולים אינם יכולים לשבת בארץ ישראל, כיון שהארץ קדושה ואינה סובלת את הערלה.
5. גם הגויים שנימולים יכולים לשבת בה רק באופן זמני, כיון שאתם לא נכרתה ברית על הארץ.
6. חז"ל אמרו במדרש: "אף על פי שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלם בזכות המילה".
7. הנביא זכריה רמז ש"בעקבות המשיח, יהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה החוצפה והעזות... ולא תישאר בידם, רק זכות מצות מילה", ובזכותה יבא מלך המשיח וישלוט בכל ארץ ישראל, מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר עד הנהר.