פסוק ב:צו את אהרן וגו', אז"ל אין צו אלא ע"ז שנאמר הואיל הלך אחרי צו וגו', ולפי שאהרן עשה העגל, לזה אמר לא יעלה על דעתך שהוא חס ושלום פסול לכהונה שכן הדין כהן שעבד ע"ז אפי' בשוגג אינו עולה לדוכן שנאמר על כן לא יעלו כהני הבמות וגו', אבל אהרן אינו כן כי לא עשה אלא להצלתם של ישראל וכדי לקדש ש"ש כמו שכתבנו פרשת תשא, כי בעשותו מה שעשה נבחר ונתעלה לכהונה הוא ובניו, זהו שאמר לאמר, להאמיר ולהעלותם כמו את ה' האמרת היום, ועיין שם פרשת תשא. ובזוהר ת"ח כתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא דהא אוקימנא לית צו אלא ע"ז והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה, ולאעברא לה מגו קדושא בהאי רעותא דסלקא לעילא ובההוא תננא ותרבין דאתוקדן בגין לאעברא מגו והאי צו ברשותייהו קיומא לאפרשא לה מן קדושא מגו האי קרבנא, ואי תימא צו את בני ישראל הכי נמי דהא ברשותייהו קיימא כל זמנא דעבדו רעותא דמריהון לא יכיל לשלטא עלייהו והאי קרא כולה אתייא לאחזאה רזא דמלא ולעטרא בהאי רוחא קדישא לעילא ולאפרשא לרות מסאבא לנחתא לה לתתא דא ברעותא ובצלותא ובעובדא כדקא חזי ליה קיימא, והאי קרא מוכח עליה, דכתיב צו את אהרן דא ע"ז ורוח מסאבא לאמר אתתא דאקרי יראת ה'. כתיב הכא לאמר וכתיב התם לאמר הן ישלח איש את אשתו, ובהאי קרא אתמר כולא ובהכא קיימא לאתקנא כולא ע"כ, שהכוונה בו לטהר המחשבה ולהעביר רוח רעה שהיא צו ע"ז שלא תשלוט, והכהן הוא ש"צ היה מכוין להעבירה מכל ישראל, במחשבה שהם כהנים בעבודתם, בדבור שהם לויים בדוכנם, ובצלותא הם ישראל במעמדם, כל זה היה צריך להעביר רוח רעה שהיא צו. וזהו צו את אהרן דא כהני, ואת בניו דא ליואי שהתלמידים נקראים בנים והלוים הם נתונים לאהרן ולבניו אומרים דא ישראל במעמדם שהם עוסקים באמירה שהיא התפלה, כל זה היה צריך להעביר רוחא מסאבא שהוא יצה"ר דע"ז:
פסוק ב:זאת תורת העולה. היא מחשבה רעה שעולה על האדם להחטיאו, זהו היא העולה היא הגוברת על האדם לזה באה התורה לתת לו עצה במה יתגבר עליה בתורה, היא השורפת אותה. זהו על מוקדה, שהיא אש שנאמר אש דת, ובמיעוט חלבו ודמו שהוא התענית זהו על המזבח, כלומר מה שהיו מקריבים על המזבח שישרף אותו באש התענית, כל הלילה שהוא זה העולם ששלט בו היצר, עד הבקר בקרו של משיח שיבער אותו הקב"ה מן העולם שנאמר והסירותי את לב האבן, ולזה היתה העולה כולה כליל. ובזוהר ז"ל, העולה היא מחשבה רעה דהיא סלקא על רעותא דבר נש לאסטאה ליה מאורחא דקשוט, היא העולה היא דסלקא ואסטי לבר נש ובעי לאוקדא לה בנורא, כדון דלא אתיהב לה דוכתא לאסגאה, ובגין כך על מוקדה על המזבח כל הלילה, מאי לילה דא כ"י דאתי לאדכאה ליה לבר נש מההוא רעותא ע"כ. ואש המזבח תוקד בו, בא לטהר מסייעין לו, אם הוא יוקד אותה כמו שאמר באשה של תורה ובאש התעניות, אש המזבח שהיא השכינה שהיתה יורדת על המזבח ושוכנת שם, על זה נקראת אש המזבח, היא תוקד בו באותה מחשבה רעה לסלקה מעליו, לזה אמר ואש המזבח צריך שהוא יתחיל ואח"כ היא תסייע, לזה אמר ואש בוא"ו, ד"א זאת תורת העולה, התורה היא העולה על הכל אפי' שעשה כל עבירות שבעולם תורה מכבה עבירה, זהו על מוקדה, עולה על המוקד שהוא היצר שמוקיד האדם ומחממו, תבא אשה של תורה ותכבה אשה של עבירה, יש אש אוכלת אש שנאמר הלא כה דברי כאש וגו', מה אש כל מה שנכנס לתוכו נעשה אש כמוה כן כל הקורא בתורה הוא נטהר כמוה, אפי' עשה כל עבירות שבעולם אם עסק בתורה לשמה מרוב אהבה עליו נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו', ולזה אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו של אלישע אחר. שמעתי שמה שאמר כן רבי מאיר הוא מפני שמה שהיו מעכבין לו לאלישע שלא יכנס לג"ע הוא מפני שהחטיא את הרבים, שרבים כשראו שעשה מה שעשה אמרו זה ת"ח הוא גברא רבא הוא ועושה אנו ג"כ נעשה, לזה בא רבי מאיר ואמר אני אעלה עשן מקברו, שכל הרואה עשן עולה מקברו מאותם שטעו אחריו ייראו ויעשו תשובה, ובזה יכנס לגן עדן, וכל מה שעשה תורתו מגינה עליו ומצילתו, זהו שאמר כאן על מוקדה על המזבח כל הלילה, שהיא אשה של גיהנם שהיא דומה ללילה, התורה עולה עליה ומצילתו, עד הבקר עד שפכה לבקרו של עוה"ב, ובתנאי שלא חלל השם ולא החטיא את אחרים ולזה נאמר תורת העולה, שהיא עולה מכל הקרבנות שהיא כולה כליל ואינה עולה אלא על מוקדה על המזבח לבד, אבל התורה עולה למעלה מן הכל, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה וגו', כלומר לא עולה לא מנחה ולא חטאת, אין צריך שום קרבן, שהיא עולה על כל הקרבנות ומצילתו מדינה של גיהנם. ואש המזבח תוקד, ס"ת שחד, שנותנים אחר תחתיו, וזהו השחד שנותנים לשרו של גיהנם, שנאמר צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, זהו תוקד בו באותו רשע שמביאים תחתיו. במדרש תנחומא למה נסמכה פרשת עולה לפרשת גזל, לומר אם בקשת להביא קרבן לא תביא מן הגזל, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל, אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים וגו', ומתחילת הקרבנות אתה למד, אדם כי יקריב מכם, אמר הקב"ה כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון שלא גזל מאחרים שהוא היה יחידי בעולם ע"כ. עוד במדרש אמר רבי לוי כל מי שמתגאה אינו נדון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה, דור המבול נדונו באש שנאמר בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו, שנדונו ברותחים, סדומים נדונו באש שנאמר וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש, פרעה על ידי שנתגאה שאמר מי ה' נדון באש, שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת. סיסרא ע"י שנתגאה שנאמר והוא לחץ את ישראל בחזקה נדון באש שנאמר מן השמים נלחמו וגו', סנחריב על שנתגאה ואמר מי בכל אלהי הארצות לא נדון אלא באש שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד וגו', נבוכדנצר ע"י שנתגאה ואמר ומאן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי לא נדון אלא באש שנאמר גובריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא די נורא. והחיה הד' בדניאל על ידי שמתגאת ואומרת מי לי בשמים אינה נידונית אלא באש שנאמר חזי הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, אבל ישראל על ידי שנבזים ושפלים בעוה"ז אין מתנחמין אלא באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב (זכרי' ב) ע"כ. כוונת רבי לוי ז"ל הוא לומר שיש ב' מיני גיהנם, יש גיהנם של אש ויש גיהנם של שלג שנאמר ציה גם חום יגזלו וגו', ואמר ר' לוי ז"ל שהמתגאה אינו נדון אלא באש שהאש מכלה הכל משא"כ בשלג, וישראל אינם מתנחמים אלא באש היא אש שאוכלת ומכלה כל אשות שבעולם, שהוא הקב"ה, שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, והם אדוקים בו, ודאי אינם כלים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, לזה מנחם אותם ואומר ואני אהיה לה חומת אש וגו', לפי שהם שפלים ואינם מתגאים ואינם לובשים מלבושים של מלך, כי הלובש מלבושו של מלך ח"ו מבזה למלך לומר שהוא שוה לו שלובש מלבושו, שנאמר ה' מלך גאות לבש, ודייק שלא אמר לבש הבי"ת בפת"ח או לובש, אלא לבש הבי"ת בציר"י, ולא אמר גאוה לבש כי גאוה הוא תואר, וגאות הוא קצת ממנה, כל זה הוא לומר שהגאוה היא שנואה, ואינו לובשה אלא מקצת ממנה ולצורך, שנאמר ה' מלך, בשביל שמלך לובש גאות, לא מלבוש גאוה אלא גאות שהוא מקצת ממנה, למה לפי שמלך, כדי שייראו ממנו, ולא בתמידות אלא לפעמים לעת הצורך כדי שייראו מלפניו. המלך לעת הצורך לובש בגדי מלכות ומראה עצמו כדי שייראוהו המון העם, ואינו אלא מלבוש חיצוני לצורך כמ"ש, אבל הקב"ה נאמר וענותך תרבני, ונאמר מרום וקדוש אשכון ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, כי רם ה' ושפל יראה, המגביהי לשבת המשפילי לראות, וכמו שאמר המדרש א"ר אלכסנדרי הדיוט אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר וגו', יש לך ענוה גדולה מזו הוי אומר וענותך תרבני, ולזה קרא עצמו הוי"ה, לפי שאלו האותיות מלואם אינו עולה יותר מהם, יו"ד ו"ד עשר, וכן ה"ה ו"ו ה"ה, ומכאן יראה כמה הגאוה היא שנואה לפני הקב"ה ויתרחק ממנה וינהיג עצמו בענוה, וילמוד מהקב"ה שנאמר והלכת בדרכיו, ולזה צוה לכהן שילבש מדו בד ומכנסי בד וירים את הדשן קודם הקרבת שום קרבן, לומר שהעיקר והקודם הוא השפלות. ובזוהר אמר טעם אחר למה הרמת הדשן קודם כל דבר, לפי שאותו דשן היה מהעולה שהיא באה לכפר על הרהורים רעים ועל הרהורי ע"ז, ולזה צריך קודם כל דבר לטהר ולנקות המזבח ואחר כך יתחיל להקריב בטהרה, ולזה לא היה לובש שאר בגדים כי אם אלו לבד:
פסוק ד:ופשט את בגדיו וגו' והוציא את הדשן. למה היה מוציא אותו חוץ למחנה יקברוהו בעזרה, אם תאמר שהיה מתרבה היה לו ליבלע כמו שאמרו ז"ל על וכלי חרש אשר תבושל בי ישבר אמרו אם כן היה נמלאת העזרה כולה חרשים, אז"ל שהיו מתבלעים בעזרה. אלא סוד הענין הוא שבארבעה יסודות של הבהמה, הרוח היה נעשה ריח ניחוח, ויסוד האש היה נאכל באש שנאמר אשר תאכל האש, ויסוד המים הוא הדם היה נזרק על גבי המזבח, ויסוד העפר שהוא חומר גס של הבהמה היה מוציאו לחוץ ממקום שנבראת, אבל החרסים של כלי החרס הוא רמז על האדם שקורץ מן האדמה שהוא ככלי חרס, לזה היה נבלע בעזרה, רמז על הגלגול כחז"ל, ועל זה רמז קהלת ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו ודייק מלת וממקום שהוא רמז על העזרה, דייק גם כן מלת קבורים ובאו שהוא קברים כתיב חסר, לומר שאינם קבורים ממש, ועל זה רמז במקום אחר מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה:
פסוק ה:והאש על המזבח תוקד בו. למה אמר בה' הידיעה והאש על המזבח, אמר בזוהר ז"ל, רבי חייא אמר אש תמיד תוקד על המזבח דא אשו דמזבח דיצחק דכתיב הנה האש והעצים והיינו אש תמיד דקיימא תדירא קמי קב"ה לאגנא ולאלפא זכו על ישראל, והעצים אלו עצים דאברהם דכתיב יבער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ד"א בקרו דאברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר. ועוד בזוהר רבי אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד והאש על המזבח אמאי, ובער עליה הכהן עצים בבקר אמאי, וכהנא אמאי והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא ובכהנא מסטרא דימינא קא אתי, ורחיקא הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא בעי לאוקדא דינא בעלמא, דכתיב ובער עליה הכהן. אלא הכי אוליפנא בר נש דאתי למחטי קמי מריה הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע ויצה"ר מסטרא דרוחא מסאבא קא אתי והא שריא ביה רוחא מסאבא. ולזמנין אשתמודען קרבניה דאתיא מהאי סטרא ובעא לקרבא על מדבחא כדדמי ליה ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוחא מסאבא בין מבר נש בין מההוא סטרא דאתי מיניה אלא באשא דמדבחא. בההוא אשא מבערא רוחא מסאבא וזינין בישין מעלמא וכהנא בדא אתכוון לתקנא אשא דיבער זינין בישין מעלמא ועל דא בעי דלא ידעכון ליה לעלמין ולא יתחלש חילא ותוקפא דילה לתברא חילא דתוקפא אחרא בישא מעלמא, ועל דא לא תכבה, וכהנא יסדר עלה אשא בבקר בבקר בזמנא דשלטא סטרא דילה ואתער בעלמא, בגין לבסמא עלמא ואתכפיין דינין ולא מתערי בעלמא, ועל דא תנינן אית אשא דאכלא אשא אשא דלעילא דמדבחא אכלא אשא אחרא, ועל דא אשא דא לא תכבה לעלמין וכהנא מסדר לה בכל יומא ע"כ:
פסוק ו:ובר"מ אש תמיד תוקד על המזבח, דא אורייתא דאתמר בה הלא כה דברי כאש נאם ה', לא תכבה ודאי דעבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה, ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר הכי מכבה נר דיליה דאתמר ביה נר ה' נשמת אדם ואשתאר גופיה בחשוכא ע"כ, א"כ אש תמיד שהיא של תורה שהיא חובת תמיד שנאמר והגית בו יומם ולילה לא תכבה אותה עבירה, וגם אתה לא תכבה ברבוי אותם עבירות שמה מועיל הלמוד אם אינו עושה, כי הלמוד הוא לעשות שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. כי לא אמר עבירות אלא עבירה אינה מכבה תורה. ומה שאמר שהתורה מצלת ומטהרת האדם מכל עבירות שעשה, כמו שאמר מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה, זהו שעשאן באקראי ונחם עליהם, אבל בהתמדה ודאי מכבה תורה שהוא כמו להכעיס:
פסוק יג:וידבר ה' אל משה לאמר זה קרבן אהרן. יש לשאול למה הפסיק בפרשת המנחה והחטאת בפרשה זו, כי הסדר הם עולה ומנחה וחטאת ואשם וזבח שלמים, וכן הוא אומר זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, וכאן אמר פרשת עולה זאת תורת העולה, ואח"כ אמר זאת תורת המנחה, ואמר זה קרבן, ואחר כך אמר זאת תורת החטאת, ואחר כך וזאת תורת האשם, ואחר כך וזאת תורת זבח השלמים, ועוד למה אמר כאן וידבר ה' אל משה, וכן בפרשת חטאת ובפרשת מנחה ובפרשת אשם ובפרשת זבח השלמים לא נאמר בהם וידבר. אלא רז"ל אמרו במדרש על צואת אהרן אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע באר שנואה ומימיה חביבין, לפי שבפרשת ויקרא אמר והקריבו בני אהרן, ונתנו בני אהרן אש, וערכו בני אהרן, לזה אמר משה באר שנואה שלא נזכר שמו של אהרן אלא שם בניו, אם לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן ק"ו לאהרן בשביל בניו, לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו, הקדים אהרן ואח"כ בניו, וכן כאן אחר שאמר צו את אהרן אמר וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן, ולא אמר אהרן אלא בני אהרן, אם כן חזרנו לענין ראשון באר שנואה ומימיה חביבין, לזה הפסיק ואמר זה קרבן אהרן וגו', ואע"פ שאמר ובניו אמרו בתורת כהנים ובניו בא ללמד על כהנים הדיוטים, לפי שאמר והכהן המשיח יעשה אותה הא מה אני מקיים ובניו למד על כהנים הדיוטים שמביאים עשירית האפה ביום חנוכם לבד, שנאמר ביום המשח אותו שהוא יום החנוך, ופירוש ביום כמו וביום שהוא חוזר לכהן הדיוט, אבל כהן גדול בכל יום שנאמר מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב, זהו קרבן עני שהיא עשירית שהיא חביבה לפני הקב"ה, ולפי שהפסיק בין פרשה זו בין מנחה וחטאת, לזה חזר לומר וידבר ה' אל משה בפרשת חטאת, ולא הוצרך לומר וידבר לפרשת אשם ולא לפרשת זבח שלמים, וא"ת למה אמר פרשת מנחה קודם עד שהוצרך להפסיק, יש לומר לפי שמשה אמר באר שנואה וגו', ולהפיס דעתו אמר צו את אהרן זאת תורת העולה ופ' עולה בפרשת ויקרא אמר שהעולה היא על ידי בני אהרן שכן אמר שם והקריבו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, וערכו בני אהרן, וכאן אמר שהעולה היא על ידי אהרן, וכדי להפיס דעתם, שלא יקשה עליהם שאחר שזכו בה תנטל מהם, לזה פייס דעתם ואמר זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו':
פסוק יג:ובמדרש זה קרבן אהרן, זהו שאמר הכתוב כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, רבנן פתרין קרא באהרן, בלשון זה הושפל ובלשון זה הורם, בלשון זה הושפל ויצא העגל הזה, ובלשון זה הורם זה קרבן אהרן ובניו. רבי נחמיה אומר חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבן של נשיאים, להלן כתיב זה קרבן נחשון וכאן כתיב זה קרבן אהרן, רבי ברכיה אמר חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים שהוא מנין ז"ה. הוקשה לרז"ל שאמר זה קרבן אהרן ביום המשח אותו עשירית האפה, ביום המשח אותו היה מקריב פר וב' אילים שנאמר בפרשת תצוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר בן בקר אחד ואילים שנים תמימים, וכן בסוף הפסוק אמר קח את אהרן ואת בניו ואת שמן המשחה ואת הפר ואת שני האילים, הרי הקרבן היה פר ושני אילים, ועשירית האפה היתה מנחה שנקראת מנחת חביתין אינה קרבן, לזה הוצרכו ז"ל לדרשה לומר שלשון קרבן רבנן דרשי שהוא לשון רוממות כמו שדרשו זה ירים, היינו זה קרבן אהרן, רבי נחמיה ורבי ברכיה דרשו לשון קרבן מלשון הקרבה וחביבות, לזה כל אחד אמר חביב קרבנו של אהרן לפני וכו':
פסוק יג:עוד ארז"ל שהוא מד' דברים שנתקשה משה זה אחד מהם, וסימן מקש"ה, מנורה, קרבן, שרצים, החדש. והקשוי הוא שעשירית האפה יקרא קרבן אהרן:
פסוק יג:וכתב רבינו בחיי ז"ל ביאור הכתוב בסודו זה קרבן אהרן וגו' אשר יקריבו לה', כי המדה הנקראת זה יקריבו לה' בהקריבם עשירית האפה, וכן הזכיר הנביא בתחלת כהונתו של כהן לעתיד, כהו גדול ביום חנוכו שהוא מקריב עשירית, האפה, הוא שאמר יחזקאל הנביא וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו, ואמר בפרק אלו מגלחין חטאתו זו עשירית האפה, מלשון חטוי וטהרה, הרי שהוקשה לשון קרבן והוצרך לדרוש על דרך הסוד שהוא לקרב זה עם זאת שהיא עשירית האפה:
פסוק טז:וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו'. כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה כי טעם שלא תאכל מנחת כהן הוא בעבור שכל כהן המקריב קרבנו מקריב הוא בעצמו אם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו נראה כאילו לא הקריב דבר, כי מנחת יחיד אינו מקריב ממנה אלא הלבונה והקומץ, ולא די מיעוט הקרבה אלא שיאכלנו וידמה שלא הביא ולא הקריב כלל ולכך תשרף כולה ע"כ. עוד נאמר לפי שמנחת הדיוט אוכלים אותה זכרי כהונה ועל שם זר מביא אותה, אבל הכהן ודאי לא הביאה אלא לכבוד מלך כי לא הביאה לאכלה, כליל גימ' מלך, שהביאה לכבוד מלך לכך תשרף:
פסוק יח:זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט וגו' מה טעם שחיטת החטאת במקום שחיטת העולה, כדי שלא יתבייש החוטא ולא ירגישו בו בני אדם אם חטא בהרהור או במעשה, כן כן כתב רבינו בחיי ז"ל, וכן בפרק אלו נאמרין אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שנאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. עוד אפשר לומר טעם אחר, לומר שהרהורי עבירה קשים מעבירה מי נתלה במי קטן נתלה בגדול, הוי אומר שהרהור גדול מן המעשה. ומה שאמר לפני ה' בחטאת שאמר תשחט החטאת לפני ה' ובאשם לא אמר לפני ה', הוא לפי שהחטאת בא על השוגג שלא ידע בו אלא ה', אמנם האשם בא על הגזל, או כחש בעמיתו, או כחש בפקדון, ולזה אמר הכתוב בחטאת, תשחט ובאשם אמר במקום אשר ישחטו העולה ישחטו את האשם, בלשון רבים, לומר שחטא לחבירו ולהקב"ה. ומה שבחטאת מזכירה בלשון נקבה שאמר תשחט החטאת, הכהן המחטא אותה יאכלנה, ובאשם בלשון זכר, לפי שבקרבן החטאת היא שעירת עזים נקבה, אבל קרבן האשם הוא איל זכר:
פסוק כא:וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר. אמר זה בחטאת לפי שהחטאת באה לדכות ולטהר האדם מהחטא, לזה בא הרמז על האדם שישבר, שהוא כלי חרס שהוא נברא מעפר, ואמר אשר תבשל בו, לומר שאם עשה העבירה במזיד ונהנה ממנה ושבע ואינו מתנחם, כמו כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, לזה אין לו תקנה אלא שבירה, ולזה לא אמר ואם בכלי חרס כמ"ש ואם בכלי נחושת, לומר שלא עשאה בספק, כלומר בשוגג אלא במזיד, וכן כתיב תבשל, שעדיין רוצה לבשל זו תשבר. ואם בכלי נחושת אם עשה העבירה בשוגג, ובאה לו אותה הנאה שנהנה ממנה בעל כרחו, כמו בכלי נחושת שאינו בולע אל על ידי חמין, והוא כמו הנחושת שמיד שמגעילין אותו מיד פולט כל מה שבתוכו וכל מה שבלע, לזה יש לו תקנה. ומורק ושוטף במים, צריך שיתענה כדי למרק אותה הנאה שנהנה, ובאש התענית תכבה אש העבירה, ושטף במים, שיתעסק כל אותו היום בתורה, שהמים מטהרין הכל, כדאיתא ברכות פרק היה קורא, אמר רבי חמא בר חנינא למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו', לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, ולזה כל אשר יגע בבשרה יקדש, שתאכל כחומר שבה. ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס, כדי שלא יהא לו לאותו חטא שום זכר. ומה שאמר ישבר ולא אמר תשבר, כאן גלה שהכוונה על האדם לא על הכלי, ולזה אמר ישבר, שישבר עצמו ויקבל סגופים כפי ההנאה שקבל בעשות העבירה, ויחשוב שכר העבירה כנגד הפסדה, כמו שדרשו ז"ל על פסוק באו חשבון, אם עשה כן תבנה ותכונן, ומי שלא שם ערך העבירה וערך למי המרה וערך שקנה לו קטיגור, והוא עומד ומכעיס להקב"ה ואומר פלוני עשאני, וכפי זה הערך תהיה התשובה אם לא העריך ושם כל דרכיו בפלס מאזני שכלו, עליו נאמר מבלי משים לנצח יאבדו, ויהיה ככלי חרש שנשבר ואין לו תקנה, אבל אם שם דרכיו באומד פלס שכלו, עליו נאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים, כי כלי חרס שבירתן זו היא טהרתן. הלא תראה שאין התורה נכתבת בקולמוס אלא אם כן יהיה הקולמוס סדוק, מכאן שאינה מקבלת אלא כלי שבור שהיא נמשלה למים שאינן עומדים אלא במקום מדרון, לא במקום גבוה, והכל ברמז. ומכאן תדע שאמרו חכמינו ז"ל שהיו החרסים הנשברים נבלעים בקרקע העזרה, והענין יש לו תוכיות, שאם הוא כמו שמבינים כדי שלא תמלא העזרה חרסים יוציאום אל מחוץ למחנה כמו שהיו מוציאין הדשן, ועוד למה יבשלו בכלי חרש הואיל ויכולים לבשל בכלי נחושת, וכן מן הראוי שאין לבשל בכלי חרס חמץ ז"ל השתא דזכו ישראל לנהמא עילאה לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזי כלל, ותו דקרבנא דא חמץ הוה דכתיב חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצה"ר ואורייתא דאקרו חדו אשכחת. למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל אמרו ייכול ברא דמלכא אסותא דא ועד דייכול לה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי כיון דאכל ההוא אסותא אמרו מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב ולא יכיל לנזקא ליה, כך ישראל כד נפקו ממצרים לא הוו ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קב"ה יטעמון ישראל אסותא ועד דייכלון אסותא דא לא יתחזי לון מיכלא אחרא, כיון דאכלו ההיא אסותא דאיהי מצה, דאיהי אסותא למיעל ולמנדע דמהימנותא אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון ליה דהא לא יכיל לנזקא לון ע"כ, א"כ זהו על חלת לחם חמץ יקריב, בלא פחד שהוא מדבר על העתיד כמ"ש, ולזה אמר על חלות לחם חמץ על זבח תודת שלמיו, שאין, לו עוד מלחמה עם היצר, ולזה אמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא כמו שלמים שבאים בנדר ונדבה אמר ואם נדר או נדבה יביא קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל, משום מצוה מן המובחר, וג"כ וממחרת, והנותר ג"כ לב' ימים ולילה יאכל, אבל בזבח תודת שלמיו שבא על הנסים שעשה עמו הקב"ה אמר ביום קרבנו יאכל, שלא תהא דבר שקץ ממנו וכמו אכילה גסה, ואם לא יאכלנה היום יאכלנה למחר, לזה אמר זו חביבה היא לפני הקב"ה, לזה באותו יום יאכל, שבא בתאוה כמו שאמר אם על תודה יקריבנו ימהר, שלזה ממתין המזבח שקרבן כזה תאותו ורצונו, לזה אמר זבח לאלהים תודה, לומר תודה זובח מדת הדין, לפי שאין לה בו חלק, וקרבן תודה עולה למעלה, וסוף הכתוב מוכיח שאמר ושלם לעליון נדריך:
