אין צו אלא זרוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר הוא מצריך הכתוב לזרז מקום שיש בו חסרון כיס. בת"כ ומייתי לה בפרק קמא דקדושין ופרש"י זריז שיהא מהיר וזהיר בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות ובפרק קמא דקדושין אמרו תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זרוז מיד ולדורות זרוז דכתיב וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו ומיד ולדורות דבפרשת נרות כתיב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור ובפרשת שלוח טמאים כתיב צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וילפינן מנייהו במה הצד שנוהגין מיד ולדורות דבנרות כתיב ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה הרי מיד ולדורות דכתיב בהו חקת עולם לדורותיכם ובשלוח טמאים כתיב ויעשו כן בני ישראל וישלחו מן המחנה הרי עוד ולדורות דכתיב ולא יטמאו עוד את מחניהם דמשמע שהצווי הזה יהא נוהג לעולם אף כל מקום שכתוב בו צו הוא מיד ולדורות ואף על פי ששני כתובים הבאים כאחת אין מלמדין שאני הכא דמצריך צריכי דלא ראי זה כראי זה ואי זה מהם שהיה כתוב לא הוה מצי אידך גמיר מיניה וכחד קרא חשיבי ומלמדין שכך שנינו בריש ת"כ שאמרו מבנין אב ושני כתובים כיצד לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא הרי פרשת שלוח עמאים כהרי פרשת נרות הצד השוה שבהן שהן מיד ולדורות אף כל מיד ולדורות ופי' רבינו ישעיה הראשון ז"ל דפרשת נרות ופרשת שלוח טמאים לא דמו להדדי דפרשת נרות בעיא כהונה ופרשת שלוח טמאים לא בעיא כהונה ושלוח טמאים אית בה כרת ופרשת נרות בעשה לחודיה וכיון דלא דמו אהדדי ילפינן מתרוייהו במה הצד השוה שבהן דאף על גב דשני כתובים הבאים כאחת אין מלמדין כיון דמצריך צריכי דלא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראוי זה ואי זה מהם שהיה כתוב לא הוה מצי אידך גמור מיניה כחד קרא חשיבי ומלמדין ואם תאמר אכתי היכי ילפינן מנייהו והא בפרק קמא דקדושין אמרו מיד ולדורות מניין דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם וא"כ הוי להו נרות ושלוח טמאים ועבודת כוכבים שני כתובים הבאים כאחת ואין מלמדין י"ל דכולהו מצריך צריכי וכחד קרא דמו דאי לא כתב קרא אלא עבודת כוכבים ה"א מה לעבודת כוכבים שכן כפר בכל התורה כולה כדאמר מר המודה בעבודת כוכבים ככפר בכל התורה כולה ואי כתוב נרות ושלוח טמאים ה"א מה להנך שכן יש בהן צד קדושה השתא דכתב רחמנא לכולהו תו ליכא למפרך מידי דכי פרכת מה לעבודת כוכבים שכפר בכל התורה כולה נימא נרות ושלוח טמאים יוכיחו וכי פרכת מה להנך שכן יש בהן צד קדוש' נימ' עבודת כוכבי' תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שיש בהן צווי וזרוז ומיד ולדורות אף אני אביא כל מקום שיש בו צווי הוא זרוז מיד ולדורות והא דקתני בבריתא דת"כ מבנין אב ושני כתובים ולא קתני מבנין אב וג' כתובים י"ל כיון שלמדנו מזה דהיכא דמצריך צריכי הוו להו כחד קרא ומלמדין מה לי שני כתובים מה לי ג' כתובים ודברי רבי שמעון תוספת תנאי הוא על דברי ת"ק שבא להוסיף שלא תבא מלת צו אלא כשיש בו גם כן חסרון כיס ואמר שהסבה היותר גדולה שיאמר הכתוב לשון צווי אינה אלא מפני שיש באותה מצוה גם חסרון כיס אבל במצוה שאין בה חסרון כיס אע"פ שיש בה זרוז מיד ולדורות לא תביא עליו מלת צו חוץ מצו את בני ישראל כי אתם באים אל ארץ כנען שהוא זרוז לענין חלוק הארץ כדקתני בריש ספרי משמיה דרבי שמעון והא דקתני התם רבי שמעון בן יוחאי אומר אין צוי בכל מקום אלא חסרון כיס שנאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך אינו רוצה לומר אין צווי בכל מקום אלא כשיש בו חסרון כיס אף על פי שאין שם זרוז מיד ולדורות שהרי בריש ת"כ אמרו בפשיטות מבנין אב ומשני כתובים כיצד והביאו את זה ואמרו שבכל מקום שיש בו צווי אינו אלא זרוז מיד ולדורות וכן בפרק קמא דקדושין תנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זרוז מיד ולדורות ואין שום חולק בזה אלא הכי פירושא אין צוי בכל מקום אלא א"כ יש בו גם חסרון כיס לאפוקי שאם אין בו חסרון כיס אע"פ שיש בו זרוז מיד ולדורות לא תבא עליו מלת צו והה"נ אם אין שם זרוז מיד ולדורות אע"פ שיש שם חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו אלא שחפש בלשונו חסרון כיס מפני שהיא הסבה הנוספת על השלש סבות של ת"ק שהן הזרוז ומיד ולדורות כדתניא בתורת כהנים אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז מקום שיש בו חסרון כיס ומדקאמר ביותר ולא אמר אין צריך לזרז אלא במקום שיש בו חסרון כיס שמע מינה בתוספת על הג' ראשונות קמיירי לומר שהסבה היותר גדולה מכל השלש סבות של ת"ק שצריך הכתוב לזרז בעבודה שהיא חסרון כיס וכן משמע נמי מדקתני אמר רבי שמעון דמשמע שלא בא לחלוק על ת"ק אלא להוסיף על דבריו ואמר שהיא היותר גדולה מאותן ששנה ת"ק שאם בא לחלוק עליו לומר שאף על פי שאין שם זרוז מיד ולדורות כיון שיש שם חסרון כיס צריך לזרז ולכתוב לשון צו הוה ליה למימר ר' שמעון אומר במנהג החולקין בכל מקום אלא עכ"ל דרבי שמעון לאוסופי אמלתיה דת"ק קאתי כדפרש"י והא דלא הזכיר בלשונו אלא חסרון כיס הוא מפני הסבה הנוספת על השלש ראשונות לאפוקי מאותן שאמרו אין צו אלא זרוז מיד ולדורות ולא אמרו גם חסרון כיס ומפני שזהו התוספת שהוסיף רבי שמעון על דבריהם הזכירו זה בלבד ולא השאר ואם תאמר והלא בזאת תורת העולה לית ביה חסרון כיס ואפילו הכי כתוב בו לשון צו ור"ש שאמר אין צווי אלא במקום שיש בו חסרון כיס לא הוציא מן הכלל הזה אלא קרא דצו את בני ישראל כי אתם באים אל ארץ כנען דלית ביה חסרון כיס וכתיב ביה צו אבל חוץ מזה הכל בכלל ואף על גב דאיכא נמי קרא אחרינא דוצו את יהושע וחזקהו ואמצהו דלית ביה חסרון כיס וכתיב ביה צו כבר תרצו בזה דהנהו תרי קראי כיון דבזירוז קא מיירי כחד קרא חשיבי יש לומר דגבי זאת תורת העולה נמי כיון דכתיב בתריה זה קרבן אהרן ובניו דאית ביה חסרון כיס כתוב בו לשון צו כדפי' הרמב"ן ז"ל א"נ כיון דפרשת זאת תורת העולה אית בה צער טובא ביקידת האש כל הלילה עד הבקר ובלבישת הבגדים והפשתן שהוא צער גדול יותר מצערו של חסרון כיס וצריך לזרז בו יותר מצערו של חסרון כיס כתוב בו לשון צו דחסרון כיס דקאמר לאו דוקא אלא ה"ה נמי כל דכוותה אלא נקט חסרון כיס מפני שצערו גדול מכל מיני הצער הבאים לאדם ולכן מה שכתב הרמב"ן ז"ל ובא ר' שמעון לחלוק ולומר שפעמים יביא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס אינו מחוור כי אינו מיושב על הלשון כלל והא דיליף לה מבנין אב משני כתובים ולא יליף לה מג"ש דצו צו משום דצו' צו לא מפנו דלגופייהו הוא דאתי וכיון דלא מפנו אין למדין מהן כלל כדאיתא בפרק המפלת:
זאת תורת העולה הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה. פי' מסיפיה דקרא דכתיב ביה כל הלילה עד הבקר הוא דקדייק לה כדתנן בסוף פרק הקורא את המגלה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ואמרו בגמרא הקטר חלבים דכתיב כל הלילה עד הבקר ופי' חלבים ואברים חלבים של כל הקרבנות ואברים של עולה ומיירי בחלבים ואברים שנזרק דמן ביום שמצותן לעלות כל הלילה ואינן נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח כדפרש"י בריש ברכות גבי הקטר חלבים ואברים אבל אם לא נזרק דמן ביום קודם שקיעת החמה כבר נפסל כדכתיב ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואמרו חכמים מכאן שאין שוחטין הקרבנות ולא זורקין דמן אלא ביום ואף על גב דבלאו קרא דכל הלילה נפקא לן מקרא דלא ילין חלב חגי עד בקר שפירושו כשהוא חוץ למזבח ועלה עמוד השחר נפסל בלינה אבל קודם שעלה עמוד השחר אפילו כל הלילה כשר להעלות מן הרצפה להקטירו כדפרש"י שם וכל שכן שהוא על ראש המזבח וכבר הארכתי בזה בפרשת משפטים בפסוק ולא ילין חלב חגי ע"ש:
וללמד על הפסולין אי זה אם עלה ירד ואי זה אם עלה לא ירד. כדלקמיה דמדכתיב זאת תורת העולה לרבויא שכל תורה לרבות הוא בא לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין אם עלו בראש המזבח לא ירדו שהמזבח מקדש אותן דכתיב בתריה היא העולה למיעוטא דמשמע היא ולא אחרת ולמד שבא למעט שאפילו אם עלו ירדו למדנו שיש מהן שאם עלו לא ירדו ויש מהן שאם עלו ירדו אותן שאם עלו ירדו הן אותן שלא היו פסולן בקדש שקודם שהוקדשו נפסלו כגון רובע ונרבע וכיוצא בהן ואותן שאם עלו לא ירדו הן אותן הפסולין שפסולן בקדש דהיינו לאחר שהוקדשו וזהו שכתוב רש"י אחר זה שכל תורה לרבות הוא בא לומר תורה אחת לכל העולין ואפילו פסולין אם עלו לא ירדו היא העולה מיעט את הרובע והנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש פי' כתיב תורה שכל תורה לרבות הוא בא וכתיב הוא העולה למעט שאפילו אם עלו ירדו הא כיצד מיעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש וריבה הפסולין שפסולן בקדש דהיינו שהוקדשו וזהו ששנינו בת"כ ומייתי לה בריש פרק יוצא דופן רבי שמעון אומר זאת היא העולה אין לי אלא עולה מניין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו והנתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין למעלה שנתנן למטה הניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן תלמוד לומר תורת העולה תורה אחת לכל העולות שאם עלו לא ירדו יכול אף הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן ובעלי מומין אם עלו לא ירדו ת"ל זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהיו פסולן בקדש ואוציא את אלו שלא היה פסולן בקדש שכל שפסולן בקדש הקדש מקבלו לא היה פסולן בקדש אין הקדש מקבלו ופירש פסולן בקדש פירשו התוספות שאין פסולן יכול להיות עד אחר שהקדשו כגון דנשחטו בלילה או נשפך דמן וכיוצא בהן שהם כל הנזכרים לעיל ממניין לשנשחטה בלילה עד ששחטן שלא לשמן אבל רובע ונרבע מצי להיות בעודן חולין ורש"י פי' פסולן בקדש שלאחר שבאו לעזרה אירע בהן פסול ופירש לא היו פסולן בקדש שנפסלו קודם שהוקדשו כגון הרובע והנרבע והמוקצה וכל שאר הנזכרים אחריהם וא"ת למה לי האי מיעוטא דהיא העולה למעט רובע ונרבע ונעבד ומוקצה ונוגח וכלאים שאם עלו ירדו והלא כבר מיעטן הכתוב מקרא דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דתניא מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח ומשור או כשב או עז דרשו שור פרט לכלאים או עז פרט לנדמה וכיון דנפקא לן מהתם דלא קדשי למה לי למעועי הכא דאם עלו ירדו הא חולין נינהו ופשיטא שירדו כבר תרצו זה בגמ' בפרק יוצא דופן דאצטריכו תרי קראי חד לבהמת חולין ואקדשה דלא קדיש וחד לבהמת קדשים דאע"ג דקדיש להו מעיקרא אם עלו ירדו הואיל ולא היה פסולן בקדש שהרי יכולין פסולין הללו להיות קודם שהוקדשו:
שכל תורה לרבות הוא בא לומר תורה אחת לכל העולין. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין התורה הזאת לכל העולין אלא לכל העולות שהנסכים אם עלו ירדו כו' נראה מדבריו ז"ל שהוא סובר שאין הנסכים נכללין במלת עולות אלא במלת עולין ולפיכך אם נאמר תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו יהיו גם הנסכים בכלל וא"א זה מפני שהנסכים בין אם היו הן כשרין והזבח פסול בין אם היו הן פסולין והזבח כשר בין אם היו שניהם פסולים אם עלו ירדו ולפיכך אמר שאין ראוי שיאמר אלא לכל העולות ואני תמה מאד שאם אין הנסכים נכללים במלת עולות איך אמר אחר זה יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו והלא מתורה אחת לכל העולות לא משתמע אלא קרבנות ולא נסכים ואם תאמר ה"פ יכול רבויא דזאת תורת העולה אינו אלא לרבות כל העולים ויהיו גם הנסכים בכלל א"כ הוה ליה למימר בפי' יכול האי תורת העולה תורה אחת לכל העולים הוא ויהיו גם הנסכים בכלל שכל זמן שלא עקר הפי' הראשון לעולם במקומו עומד וכל הבאים אחריו עליו הם בנויים ועוד אם אין פי' עולין כפי' עולות א"כ כשאמר יכול רבויא דזאת תורת העולה לרבות העולים הוא הוה ליה למימר תלמוד לומר העולה העולות ולא העולים ולמה הוצרך להשיב מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה יצאו נסכים שאינן באין בגלל עצמן אלא עכ"ל דאין הפרש בין עולות ועולין ושאין הכונה בהן אלא לשון עלייה שעולין כל ראש המזבח ולפיכך אמר אי מה תורה אחת לכל העולות יכול אף הנסכים בכלל שאם עלו לא ירדו והשיב ת"ל עולה מה עולה מיוחדת שהיא באה בכלל עצמה כו':
מדו היא הכתונת. פי' הכתונת הנזכרת בבגדי כהונה שהוא החלוק הסמוך לבשרו כי על בשרו הכתוב אחריו דבק עם המכנסים והכתונת שאלו היה דבק עם המכנסים בלבד היה ראוי להיות ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו אלא מדחזר וכתב ילבש ש"מ אתרויהו קאי:
ומה ת"ל מדו שתהא כמדתו. בת"כ פירוש כמדתו של כהן שלא תהא לא ארוכה מגופו ולא קצרה מגופו והיינו למצוה ולא לעכוב' דהא בפרק כל הזבחים בתרא תנו רבנן היו מרושלין מסולקין ועבד עבודתו כשרה ופי' מרושלין ארוכים שנגררים על גבי קרקע מסולקין קצרים שאינן מגיעין עד רגליו ואין טענה על שכתוב מדו ולא מדתו שכבר מצאנו ארוכה מארץ מדה במפיק ה"א שפירושו מדתה כמו עובר בשוק אצל פנה שפירושו פנתה:
על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בנתים. ובת"כ שני ומכנסי בד על בשרו לא רטיה על בשרו דאי הוה ליה מכה לכהן לא הוה משים רטיה על גבי מכתו בזמן הרמת הדשן שלא תהא חוצצת בין בשרו לבגדו:
והרים את הדשן היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות. פירוש מן הגחלים הפנימיים של אברי עולה שהיה מפנה הגחלים שנהיו מן העצים אילך ואילך וחותה במחתה מאברי עולה שנתאכלו ונהיו גחלים כדתנן בפרק קמא דמסכת תמיד נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן המאכלות הפנימיות וירד ותניא בת"כ והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים פירוש הדשן שנהיה מן עצי המערכה ת"ל עולה פי' את הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא דשן של עולה היא ולא של עצים אי עולה יכול אברי עולה פירוש קודם שנתאכלו וקורא אותן דשן מפני שכבר נשרפו אף על פי שעדיין לא נתאכלו תלמוד לומר אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות פי' מן הגחלים שבאמצע הדליקה אחר שפנה הגחלים של עצים אילך ואילך בצדי המזבח שהן הגחלים של אברי העולה שנתאכלו ולא היה חותה כל המאוכלות הפנימיות להורידן לארץ אלא מלא המחתה בלבד לקיים מצות הרמה ושאר הדשן היו מקבצין אותו בתפוח שהיה צבור באמצע כדמות תפוח וכשהיה מתרבה היו מוציאין אותו חוץ לשלש מחנות והוא הדשן שנאמר בו והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה שפירושו חוץ לג' מתנות אבל זה שמרים מן המאוכלות ומשימו בעזרה אצל המזבח הוא שנ' בו והרים את הדשן כו' ושמו אצל המזבח ולא היה מרים ממנו בכל יום אלא מלא המחתה בלבד כדאמרינן ביומא בפרק בראשונה בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה ת"ש דתני ר' חנניא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרי' מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו ופירש רש"י מתרומת מעשר ילפינן לה דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו והויא באומד אחד מעשרה מדשן המערכה או מתרומת מדין ילפינן לה דכתיב בה והרמות מכס ליי' אחד מחמש המאות ת"ש דמהרמת קומץ ילפינן לה ולא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף מוסיף פירוש עד מלא המחתה:
נותנו במזרחו של כבש. כדתנן בפרק קמא דמסכת תמיד נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות וירד הגיע לרצפה הלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלש טפחים מקום שנותנין מוראה העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה ובמעילה בפרק דם חטאת מפיק לה לדישון מזבח החיצון שהוא במזרחו של כבש מאצל אצל ג"ש כתיב הכא ושמו אצל המזבח וכתיב במוראו' העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה מה להלן במזרחו של כבש כדפרישית אף כאן במזרחו של כבש ואף בלא ג"ש ממה שכתב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן למדנו שמקום הדשן הוא קדמה דהיינו במזרחו של כבש ומפני דרז"ל במסכת מעילה בקר' דאל מקום הדשן אם אינו ענין לדישון מזבח החיצון שהרי אנו למדין אותו מגזרה שוה דאצל אצל תנהו לדישון מזבח הפנימי ומפני שציורו קשה בעיני התלמידים הוצרכתי לצייר אותו % שהמזבח רבוע היה ארכו ל"ב אמה ורחבו ל"ב אמה וכבש נתון בדרומו של מזבח כזה ארכו ל"ב אמה ורחבו י"ו אמה והמקום הפנוי מדרומו של מזבח שהוא במזרח של כבש שהוא העגול הרשום הוא מקום הדשן וכשירד הכהן מראש המזבח עם מלא המחת' דשן ברצפת העזרה ששם רגלי הכבש היה הולך עם המחתה בצד מזרחו של כבש עשר אמות באורך הכבש כנגד המזבח עד שהגיע לעגול הרשום שהוא מקום הדשן ושם הניח את הדשן והיה רחוק מן הכבש לצד מזרחו שלשה טפחים ורחוק מן המזבח לצד דרומו עשרי' אמה בקרוב שהרי מרגלי הכבש עד ראשו של מזבח ל"ב אמה ונמצא שמרגלי הכבש עד יסודו של מזבח שלשים אמה בקרוב ואחר שמרגלי הכבש עד מקום הדשן עשר אמות יחוייב שישארו עד יסוד המזבח כ' אמות:
הדשן אשר תאכל האש את העולה ועשאתה דשן מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח. תקן בזה כמה ענייני' שהוסיף ועשאתה דשן אחר אשר תאכל האש את העולה כי לולא זה מה טעם את הדשן אשר תאכל האש את העולה פתח בדשן וסיים באכילת האש את העולה אבל עם תוספת ועשאתה דשן יהיה פירושו כאילו אמר אש הדשן ואי זה דשן אותו שאכלה האש את העולה ועשאתה דשן גם אמר מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח להודיע שכנוי ושמו אצל המזבח שב אל התרומה המורמת כמו שפירש הוא עצמו אחר זה שכנוי ושמו שב אל התרומה ואע"פ שהתרומה לשון נקבה וכנוי ושמו לשון זכר מפני שהתרומה הוא הדשן המורם וכמוהו עד בא השמש תשיבנו לי ואמר מאותו דשן לא אותו דשן שלא ירים כל הדשן הנעשת מהעולה הנשרפת כפי מה שיובן ממאמר והרים את הדשן אלא מקצת' כשיעור מלא המחתה בלבד ויהיה פי' את הדשן מן הדשן כי מצאנו את במקום מן גם הוסיף מלת תרומה באמרו מאותו הדשן ירים תרומה כדי שיהיה כנוי ושמו שב אל התרומה כי לא יתכן שישוב אל והרים כי היא פועל ולא יפול עליו כנוי גם לא אל הדשן כי כבר באר את הדשן מן הדשן ולכן יהי' שיעור הכתוב כן והרי' מן הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ועשאתה דשן תרומה ושמו אצל המזבח:
ופשט את בגדיו אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהיא משמש בהם תמיד בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך ולבש בגדי' אחרי' פחותין מהם. שכך שנו בת"כ ופשט ולבש יכול כמצות יוה"כ יהא פושט ולובש ת"ל בגדיו בגדיו הקיש בגדים שהוא לובש לבגדי' שהוא פושט מה בגדים שהוא פושט ראויין למלאכתן אף בגדים שהוא לובש ראויין למלאכתן אם כן למה אחרים פחותין מהם ובמסכת יומא פרק בראשונה מייתי לה להא ברייתא דת"כ בלשון ארוך שומע אני כדרך יום הכפורים פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת"ל בגדיו בגדיו כו' ופרש"י ופשט ולבש האמור בהוצאת הדשן הכתיב אחר הרמת הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים וגו' יכול שמטיל עליו חובה לשנות את בגדיו בין תרומה להוצאה אם בא להוציא הדשן שעל התפוח אחר ההרמה מיד כדרך שהוא חובה על כ"ג בחמש עבודות שביום הכפורים שמשנה את בגדיו בכל העבודות בין זו לזו ראשונה בבגדי זהב שניה בבגדי לבן שלישית בבגדי זהב רביעית בבגדי לבן אף זה ישנה וזה שאין לו לשנות מבגדי לבן לבגדי זהב שהרי הדיוט הוא ואינו משמש בבגדי זהב ישנה בגדי קדש שהרים בהם כמו שאמר ולבש הכהן מדו בד וגו' ויפשוט אותם וילבש בגדי חול שלו ויוציא את הדשן ת"ל בגדיו בגדיו הקיש הכתוב בגדים שהוא לובש לבגדים שהוא פושט מה בגדים שהוא פושט ראויין למלאכה דהיינו למלאכת המזבח שהן בגדי קדש אף בגדים שהוא לובש במצות הדשן בעינן שיהו ראויין למלאכת המזבח שיהיו בגדי כהונה שגם בהוצאת הדשן בעינן כהונה שעבודה היא כהרמת הדשן ואם כן למה נאחר אחרים לא שילבש בגדי חול שלו שבגדי קדש הן אלא שפחותין מהם בדמים כגון שחקים או מפשתן שאינו מזהב ואין דמיהן יקרים ומפני שהאפר מלכלכן כשנושא הדשן עד מחוץ למחנה הצריכה תורה שיהיו שני מיני בגדי קדש האחד להוצאת הדשן והאח' לשאר עבודו' מפני שהוא גנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח עבודת אכילה כדתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו ופי' רש"י שנתעשנו ונתלכלכו בבשול הקדרה אף כאן בהוצאת הדשן אין כבוד למלך לשרת בו שירות אחר וכיון ששני מיני הבגדים הללו שפושט ולובש משל קדש הן ואין כאן חלוף מיני בגדים כמו שיש לכ"ג בגדי זהב ובגדי לבן עכ"ל שזה שאמרה תורה ופשט ולבש לא מפני החובה היא כמו בי"ה דמה הפרש יש בין בגדים שפשט לבגדים שלבש דתרויהו משל קדש ובגדי לבן הן אלא דרך ארץ הוא שלא ילכלך כו' אבל הרמב"ן ז"ל טען ואמר לא ידעתי מניין אמר הרב שאינה חובה כי נראה שמצוה היא על הכהן שהבגדים שיעשו בהן הקרבנות גם הרמת הדשן יהיו נקיים לא שישמש באותן אשר הוציא הדשן והיא מצוה מדרך מוסר העבד לרבו ושמא הרב ימאן זה שהוא סובר שאין שום מצוה לחובה כשיהיה על צד הכבוד בלבד בדרך מוסר העבד לרבו ושפירוש הבריתא הזאת היא ופשט ולבש יכול כמצות יום הכפורים שהיא חובה שיהיה פושט ולובש ככה היא חובה פה שיהיה פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול מעבודת הרמת הדשן לעבודת הוצאת הדשן תלמוד לומר בגדיו בגדיו לג"ש ששני הבגדים שפושט ושלובש הן בגדי לבן משל קדש ואחר שהם כן איך אפשר שיהיו לחובה כי מה הפרש יש ביניהם אחר כך חזר ואמר אם כן למה נאמר מאחר ששניהם שוים ואי אפשר שיהיו לחובה למה נאמר אחרים ואמר מהיקרים לפחותים ר"ל על צד הדרך ארץ שאין דרך ארץ שהבגדים שבשל בהן קדרה לרבו ימזוג בהן כוס לרבו:
והוציא את הדשן הצבור בתפוח כשהא רב ואין מקום למערכה מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום אבל התרומה חובה היא בכל יום. הודיענו בזה ההפרש שבין מצות והרים את הדשן ומצות והוציא את הדשן שהתרומה היא בכל יום וההוצאה אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה ועוד שההרמה היא מן מאוכלות הפנימיות וההוצאה היא מן הצבור בתפוח שהוא הכרי הצבור באמצע המזבח כדמות תפוח חוץ מן ההפרש הכתוב בתור' בפירוש שבתרומת הדשן כתיב ושמו אצל המזבח שהוא העזרה במזרחו של כבש ובהוצאה כתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה שהוא חוץ מחומת העיר דהיינו חוץ לג' מחנות כדתניא בת"כ בפר כהן משיח ולכן לא הזכיר רק השנים הראשונים:
והאש על המזבח תוקד בו ריבה כאן יקידות הרבה כו'. ותניא בת"כ ומייתי לה בפרק טרף בקלפי בכל יום היו שם שתי מערכות וביום הכפורים שלש אחת מערכה גדולה ואחת מערכה שניה של קטורת ואחת שמוסיפין בי"ה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בכל יום שלש ובי"ה ארבע אחת מערכה גדולה ואחת מערכה שניה של קטורת ואחת של קיום האש ואחת שמוסיפין בי"ה רבי מאיר אומר בכל יום ארבע ובי"ה חמש אחת מערכה גדולה ואח' מערכה שניה של קטרת ואחת של קיום האש ואחת של אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב ואחת שמוסיפין בי"ה פירוש בתחלה היו מבעירין אש על מערכה גדולה ונקראת גדולה מפני שלא היתה המערכה ההיא בעבור עולת התמיד בלבד אלא גדולה מאד שתוכל לקבל בתוכה כל ההקטרות של אותו יום עד תמיד של בין הערבים כדתניא בת"כ מניין שיעשה מערכה גדולה שתתקבל עליה כל העולות ת"ל עליה כו' ואחר שסדר אותה היה נותן עליה אחר כך שני גזרי עצים כדי להוסיף לה הבערה יתרה וזאת המערכה נקראת מערכה של קיום האש מפני שאם לא היתה המערכה הנדולה מתגברת זאת המערכה של שני גזרי עצים שהיו מוסיפין עליה היתה מקיימת אותה ואחר המערכה הגדולה והמערכה של קיום היה מסדר עליה עוד מערכה אחרת כדי להקטיר עליה האברים שלא נתעכלו אם מפני שלא נתנו על המערכה הגדולה ואם מפני שלא הספיקו להתאכל הרי ג' מערכות זו אחר זו וכולן על מקום המערכה הגדולה וקודם המערכה של קיום היה מסדר מערכה שניה של קטרת בצד המערכה הגדולה בקרן מערבית דרומית משוך ממנה ארבע אמות לצד צפון כדתנן במסכת תמיד וקורין אותה של קטורת מפני שממנ' חותין גחלים להכניס למזבח הפנימי שחרית וערבית להקטיר עליה קטרת תמיד פרס שחרית ופרס ערבית וכולהו ילפי להו רז"ל מקראי ואני לא באתי רק לפרש המערכות האלו מה הן ואיך הנחתן וסדורן:
וערך עליה העולה עולת תמיד היא תקדום חלבי השלמים אם יביאו שם שלמים ורבותינו למדו מכאן עליה על עולת הבקר השלם כל הקרבנות כולן מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבי'. פי' לפי פשוטו של מקרא חלבי שלמים האמורים כאן הן כמשמען והזכירם הכתוב פה אעפ"י שאין כאן מקומ' דקרא בעולה קמשתעי כדכתיב ברישא דעניינא זאת תורת העולה כדי להודיע שאם הביאו שלמים יחד עם עולת התמיד שהעולה תקדום לחלבי השלמים אבל רבותינו הוקשה להם מה ענין חלבי השלמים כאן והוצרכו להוציאן ממשמען ופירשו אותן מעניין השלמה כאילו אמר השלם עליה על עולת התמיד כל הקרבנות של אותו היום שלא ישאר מהם דבר מאוחר מתמיד של בין הערבים אלא יקטיר הכל אחר עולת התמיד של שחר ואחר כך יקריב עולת התמיד של בין הערבים וכך היא שנויה בת"כ מניין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר עליה העולה ואמרו בפרק תמיד נשחט מאי תלמודא אמר רבא העולה הראשונה שבקרבנות פי' מאי תלמודא דבעולת תמיד קמיירי ולא בכל עולה אפילו בעולת נדבה ומשני העולה הידועה שהיא הראשונה שבפרשת קרבנות שהיא עולת תמיד ומניין שלא יהא דבר מתעכב לאחר תמיד של בין הערבים תלמוד לומר עליה שלמים פירוש עליה דתמיד של שחר דמיירי ביה קרא השלם כל הקרבנות כולן ולא ישאר דבר מהן לאחר תמיד של בין הערבים כדמפרש לה רבא בפרק תמיד נשחט ומהקטר חלבין ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערבים כל הלילה לא קשיא דההוא בחלבים ואברים שנזרק דמן קודם תמיד של בין הערבים קמיירי שהקרבתן אינה אלא גמר מלאכה בלבד מאחר שכבר התחילו בזריקת דמן קודם תמיד של בין הערבים אי נמי הא דקתני מניין שלא יהא דבר מתעכב לתמיד של בין הערבים אינו אלא למצוה ולא לעכובא והקטר חלבים ואברים בששכח ולא הקטירם קודם תמיד של בין הערבים קמיירי א"נ הקטר חלבים ואברים נמי ברישא מקטיר כולהו והדר מקטיר אברי עולת תמיד של בין הערבים כדי שתבא אחר כולן כדפירש רבי' ישעיה הראשון אך קשה שלדעת רז"ל שהוציאו השלמים ממשמען ופירשו אותן מענין השלמה מה ידרשו במלת חלבי' ויש לומר דחלבי' אצטריך לכדתניא בת"כ מניין שיעשה מערכה גדולה שתקבל כל העולו' תלמוד לומר עליה העולה מניין אימורי חטאת ואשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר עליה חלבי אבל מההיא דפר' תמיד נשחט משמע שלא הוציאו השלמים ממשמען אלא מה"א השלמים הוא דקא דייקי לה דמדלא כתיב חלבי שלמים אלא חלבי השלמים שמע מינה לענין השלמה קמיירי שכך אמרו שם גבי מניין שלא יהא דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים תלמוד לומר והקטיר עליה חלבי השלמים מאי תלמודא אמר אביי עליה שלמים ולא על חברתה שלמים פירוש על תמיד של שחר ולא על תמיד של בין הערבים אמר ליה רבא ואימ' שלמים הוא דלא קרבי אחר תמיד של בין הערבים אבל עולה קרבה אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן פירוש ולא חלבי השלמים בלבד אבל מלשון רש"י דקאמר אם יביאו שלמים ורבותינו למדו מכאן עליה השלם כל הקרבנות משמע שהשלמה ממלת שלמים הוא שהוציאוהו מפני שאין כאן מקומם ולא מה"א השלמים ושמא יש לומר שרבא גופיה ממלת שלמים הוא דקא מפיק לה וה"ק אלא אמר רבא אין שלמים זה כמשמען אלא מענין השלמה:
אש תמיד אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד אף היא מעל המזבח החיצון תוקד. ביומא בפרק טרף בקלפי כאילו אמר האש שנאמר בה להעלות נר תמיד תוקד מעל המזבח וחסר מ"ם כמו ושמן על ראשך אל יחסר עד יקום גוי אויביו ורבים כן ואם תאמר היכי דרשי האי קרא לענין מנורה והא אצטריך ליה לענין המערכות כדכתב רש"י לעיל על מוקדה ואש המזבח חוקד בו והאש על המזבח תוקד בו אש תמיד תוקד על המזבח כולן נדרשו לענין המערכות שהיו שם י"ל דאפילו לרבי מאיר דאמר בכל יום ארבעה וביום הכפורים חמשה האי קרא דאש תמיד תוקד קרא יתירה הוא ולא אתא אלא למדרש מיניה להדלקת נרות המנורה שתהא מן המזבח החיצון כדלעיל דאי למנין המערכות החמש מקראי דלעיל מפיק להו על מוקדה אחת ואש המזבח תוקד בו תרתי ואש המזבח תוקד בו תלת האש על המזבח תוקד בו ד' והאש על המזבח תוקד בו חמש דדריש תלתא קראי דיקידה ותרי ווי דואש המזבח והאש על המזבח ונשאר קרא דאש תמיד תוקד למדרש מיניה לנרות מנורה שיודלקו מאש המזבח החיצון אבל מדברי רש"י דקאמר ריבה כאן יקידות הרבה על מוקדה ואש המזבח תוקד בו והאש על המזבח תוקד בו אש תמיד תוקד על המזבח כולן נדרשו במסכת יומא שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם נראה דקרא דאש תמיד גם הוא לענין המערכות הוא נדרש וקשה מדבריו אדבריו שכתב אחר זה אש תמיד אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות וגם מדברי הגמרא אדבריו שהרי לא דרשו כל המערכות אלא משאר המקראות של יקידה כדלעיל לא מקרא דאש תמיד תוקד ושמא יש לומר דלישנא דרש"י דקאמר כולן נדרשו במסכת יומא לא לענין המערכות הוא דקאמר אלא קצתן למערכות וקצתן לדרשא אחרינא ומה שכתב אחר זה שנחלקו רבותינו במניין המערכות הוא מלתא באנפי נפשה:
המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין. דתרי זמני כתיב לא תכבה:
זאת תורת המנחה תורה אחת לכולן. פי' אף למנחת כהנים שכל תורה לרבות הוא בא דאי לאו רבויא ה"א אין טעון שמן ולבונה אלא מנחת ישראל בלבד כדכתיב בפרשת ויקרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה וכתיב בתריה וקמץ משם מלא קומצו כו' והנותרת מן המנחה כו' דמשמע שאין שמן ולבונה אלא בנקמצת בלבד שהיא מנחת ישראל אבל מנחת כהנים שכולה כליל אימא לא קמ"ל וכך היא שנויה בת"כ אבל אין לומר תורה אחת לרבות כל המנחות לשמן ולבונה דלא תימא מנחת סלת בלבד טעון שמן ולבונה כדכתיב בפרשת ויקרא סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה אבל לשאר מנחות לא דא"כ בלא רבויא דתור' נמי שמעינן לה מדכתיב בפרשה הזאת שהיא סתם מנחה משמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה וכתב רש"י ז"ל ולפי שלא פי' כן אלא באחת מן המנחות בויקרא הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן הלכך עכ"ל דרבויא דתורת אינו אלא לרבות מנחת כהנים לשמן ולבונה כדאמרן שלא למדנו זה רק מרבויא דתורת דאי מפרשה זו שכתוב בה מנחה סתם ה"א במקצת דוקא כדכתיב בה והרים ממנה בקומצו אבל כליל לא:
הקרב אותה היא הגשה. בת"כ לא הקטרה שהרי לא היה מקטיר אלא הקומץ בלבד לא את כולה כדכתיב והרים ממנו בקומצו והקטיר המזבחה כו' והנותרת ממנה יאכלו כו':
בקרן מערבית דרומית. לפני יי' הוא מערב שהוא לצד אהל מועד אל פני המזבח היא הדרום שהוא פניו של מזבח שהכבש נתון לאותו הרוח. שאינו נקרא פני הבית אלא הפאה שהפתח פתוחה בה ופתח המזבח הוא הכבש שממנו עולה למזבח ואחר שהכבש נתון בדרומו של מזבח הנה פני המזבח הוא הדרום בהכרח וכן בת"כ ומייתי לה בסוטה פ' היה מביא לפני יי' יכול במערב ת"ל אל פני המזבח אי פני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני יי' הא כיצד מגישה לקרן דרומית מערבית ופרש"י יכול במערב יגיענה לדופן מערבי של מזבח דהיינו לפני יי' שההיכל במערב והמזבח בחצר ל"ב אמה רחבו ממוצע באמצע העזרה ובמול זה ל"ב אמה היכל וכותליו חללו עשרים וכותליו שש אמות עובי כותל צפוני ושש אמה לכותל דרומי נמצא מערבו של מזבח לפני יי' דאין מפסיק בינו לבין ההיכל דאלו אולם שלפני ההיכל פתוח הוא ורחבו עשרים אמה כפל חלל של היכל:
בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ. בת"כ ומייתי לה ביומא פ' הוציאו לו את הכף ופרש"י שלא יעשה כלי שמחזיק מלא קומצו וימדוד בו אלא בקומצו ממש דאם לא כן מלא קומצו מיבעי ליה דומיא דוקמץ משם מלא קומצו:
מסלת המנחה ומשמנה מכאך שקומץ ממקום שנתרבה שמנה. בסוטה פרק היה מביא דאם לא כן ומשמנה למה לי והלא כל הסלת מעורבת בשמן היא כדכתיב בפרשת ויקרא ויצק עליה שמן שפירושו על כל הסלת כולה כדפרש"י וכיון שכתוב מסלת המנחה הרי יש בה גם משמנה מאי משמנה ממקום שנתרבה בה שמנה והוי"ו של ומשמנה לפי זה אינה וי"ו החבור אלא וי"ו הביאור כאילו אמר ובאיזה מקום מהסלת משמנה וכמוהו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנה יאכל שדרז"ל בו לפי שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת יכול שתהא מלוה לאכלו לשני ימים תלמוד לומר והנותר אם הותיר מיום ראשון שהוא וי"ו הביאור כאילו אמר ואי זהו הנאכל ממחרת הנותר מיום ראשון:
שמלקט את לבונתה לאחר הקמיצה ומקטירו. כדכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה והדר ואת כל הלבונה משמע שאין הלבונה בכלל הקמיצה ועוד ואת כל הלבונה כתיב דמשמע שמקטיר כולה וכיון שמקטיר כולה מה צורך לקמיצה וכן שנינו קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול אלמא אין לבונה בכלל הקמיצה וכן כתב רש"י שם שאי' הלבונה נקמצה עמה שנ' על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה:
ולפי שלא פי' כן אלא בא' מן המנחות בויקרא הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטם. ואם תאמר תיפוק לי מפרש' המחבת דכתיב בה ויצקת עליה שמן מנחה היא ודרז"ל מיתורא דמנחה היא לרבות כל המנחות ליציקה י"ל דאילו לא נשנית פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן ה"א דיתורא דמנחה היא אינו אלא לכלול כל המנחות ליציקה כדכתיב בה בסמוך ויצקת עליה שמן וכתיב בתריה מנחה היא אבל לשאר משפטים כגון שקומץ ממקום שנתרבה שמנה ושמלקט את לבונתה לאחר הקמיצה ומקטירו לא קמ"ל:
במקום קדוש ואי זהו בחצר אהל מועד. הודיענו בזה שהוא הבדל ואי זה קדוש בחצר אהל מועד לאפוקי מחנה לויה שגם הוא נקרא קדוש כדתנן בפ"ק דכלים הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות ויולדות נכנסות שם וכך שנו בת"כ במקום קדוש יכול במחנה הלוים ת"ל בחצר אהל מועד אין לי אלא בחצר אהל מועד מנין לרבות את הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש ת"ל במקום קדוש ששניהם הוצרכו כל אחד לעצמו שאלו כתוב במקום קדוש בלבד ה"א גם מחנה לויה בכלל שהרי גם הוא מקום קדוש הוא כדתנן בפרק קמא דמסכת כלים כדלעיל כתב בחצר אהל מועד לומר שאינו כשר לאכילה אלא משער ניקנור ולפנים בלבד אבל משער ניקנור ולחוץ לא ואילו כתב בחצר אהל מועד בלבד ה"א דוקא אותן בניינות שהן בחצר אהל מועד ראויות לאכילה אבל הלשכות שהן בנויות בחול ופתוחות לקדש לא ת"ל במקום קדוש לומר שאף הלשכות בכלל ובפרק אי זהו מקומן תניא מניין ללשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש שהכהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים ושיירי מנחות תלמוד לומר בחצר אהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת ופרש"י במקום קדוש ובחצר אהל מועד:
לא תאפה חמץ חלקם אף השיריים אסורין בחמוץ. בפרק כל המנחות שלא על העולה על האישים בלבד אסור בחמוץ אלא אף השריים שהוא הנותרת מן המנחה הנאכלת לכהנים אסורין בחמץ ואם תאמר והאי לא תאפה להכי הוא דאתא והא מיבעי ליה לכדתניא בת"כ ומייתי לה בפרק כל המנחות באות מצה לא תאפה חמץ מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשה חמץ לפי שנאמר לא תעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת תלמוד לומר לא תאפה אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחיד ופרש"י מעשה חשוב בפני עצמו וחייב עליה בפ"ע אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחיד שבה לחייב עליה בפני עצמה כבר תרצו שם בגמרא אנא מחלקם קאמינא ופרש"י אנא הך דרשא דשיריים מדסמוך ליה חלקם ללא תאפה הוא דקאמינא ואם תאמר אימא כולה קרא להכי הוא דאתא לומר שאף השיריים אסורין בחמוץ פירו' ולא לדרשא דמדה דדבר שהיה בכלל כבר תרצו שם אם כן לכתוב קרא חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חלקם ש"מ תרתי:
כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה. בת"כ אליבא דר"ש דאמר יש מהן כחטאת ויש מהן כאשם מנחת חוטא כחטאת מנחת נדבה כאשם וכן שנינו בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות ותנן נמי בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת וטעמא דפסול שלא לשמו בחטאת נפקא לן מדכתיב ביה חטאת הוא בהוייתו יהא אבל באשם לא נאמר בו אשם הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר כדלעיל:
לרבות בעלי מומין למחלוקת. בח"כ פי' שחולקין את המנחה בהדי תמימין חלק כחלק דאי מקרא דלחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל ה"א דוקא לאכילה הוא דשרי לאכול קדשים אבל לחלק עם התמימים כיון דלאו בני הקרבה נינהו לא קמ"ל קרא דכל זכר לרבויינהו אף במחלוקת באם אינו עניין לאכילה וכן שנינו בזבחים בפרק טבול יום הבעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין והא דקתני כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר חוץ מב"מ דרחמנא רבייה כל זכר לרבות ב"מ ואם תאמר אימא כל זכר לרבות טבול יום למחלוקת שאע"פ שאינו ראוי באותו יום לעבודה חולק עמהם ואוכלו לערב אלמה תנן טבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול בערב כבר תרצו בגמרא בפרק טבול יום מסתברא בעל מום הוה לן לרבויי שכן אוכל אדרבה טבול יום הוה לן לרבייי דלאורתא מיהת חזי אף לעבודה כגון הקטר חלבים השתא מיהת לא חזי רב יוסף אמר לרבות טבול יום לחלוקה לא מצית אמרת דמכדי הא אוקימנא מאי יאכלנה יחלקנה לכתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה שמע מיניה ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק:
כל אשר יגע וגו' קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה יקדש להיות כמוה שאם פסולה יפסלו ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה. כדתניא בת"כ כל אשר יגע בהם יקדש יכול אף על פי שלא בלע ת"ל בהם עד שיבלע יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחומר שבה פי' אם האוכל של חולין או של קדשים קלין שנגע במנחה ובלע ממנה נדון כמוה ממש שאם היתה פסולה גם האוכל הנוגע בה פסול דהיינו במקום נגיעתו ולא כולו כדתניא בת"כ יכול אפילו נגע במקצתו יהא כולו פסול תלמוד לומר כל אשר יגע יקדש הנוגע פסול הא כיצד נוטל מקום הבליעת ואם היתה כשרה גם האוכל הנוגע בה כשר אלא שנדון כחומר שבה דהיינו שיאכל לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות דמנחה קדש קדשים היא ואינה נאכלת אלא ליום ולילה כחטאת וכאשם שהם נאכלין ליום ולילה כדנפקא לן מקרא דבשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ודרז"ל יש כאן רבוים הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזר וחגיגת י"ד שיהו כולם נאכלים ליום ולילה כדתניא בת"כ וכתבה רש"י בפסוק ובשר זבח תודת שלמיו:
זה קרבן אהרן ובניו אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהם מתחנכין לעבודה אבל כהן גדול בכל יום שנאמר מנחה תמיד והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו'. כדתניא בת"כ ומייתי לה בפרק התכלת זה קרבן אהרן ובניו יכול יהא אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת"ל אשר יקריבו ליי' אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו הכהנים הדיוטות אתה אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים בניו אלו הדיוטות והכי פירושא יכול הא דכתיב זה קרבן אהרן ובניו פירושו שישתתפו בניו עמו במנחת חביתין ויביאו עשרון אחד בין כלן ת"ל קרא יתירא אשר יקריבו לרבות שכהן גדול מביא לעצמו ובניו מביאין לעצמן אלא שכהן גדול מביא לעצמו בכל יום תמיד עשירית האיפה כדכתיב מנחה תמיד וכתיב בתריה והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חק עולם ובניו שהם כהנים הדיוטות מביאין לעצמן כל אחד עשירית האיפה ביום שמתחנך לעבודה דוקא ולא יום אח' או אינו בניו אלא כהנים גדולים אבל כהן הדיוט אינו מביא מנחה זו אף ביום חנוכו לעבידה ופי' אהרן ובניו אהרן ובניו הבאים אחריו להיות כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כ"ג אמור פירוש הרי הכהן הגדול הבא אחריו מבניו אמור הא מה אני מקיים ובניו אלו כהנים הדיוטות ומה שאמר שנאמר מנחה תמיד והכהן המשיח תחתיו מבניו פירוש שמנחת תמיד דבק עם הכהן המשיח הבא אחריו לא עם בניו כי הם אינם מביאים מנחה זו אלא ביום חנוכן לעבודה בלבד ויהיה פירושו זה קרבן אהרן ובניו הכהנים ההדיוטות עשירית האיפה סלת והמנחה הזאת תהיה תמיד ופירש ואמר והכהן המשיח הוא אשר יעשה אותה תמיד ומזה למדו שבניו הכהנים ההדיוטות לא יעשו אותה תמיד רק ביום חנוכן לעבודה הדומה ליום המשח הכהן הגדול כי ביום המשח אותו שב אל אהרן הנזכר לעיל ומפני שיום חנוך הכהנים ההדיוטות לעבודה דומה ליום המשח הכהן הגדול שגם הוא חנוך לעבודה אלא שחנוך הכהנים ההדיוטות הוא לסתם עבודה וחנוך הכהן הגדול הוא לעבודת כהונה גדולה לפיכך כתב ביום המשח בבי"ת לכלול גם חנוך הכהנים ההדיוטות שיביאו גם הם זאת המנחה ביום חנוכן ולולא זה היה ראוי להיות מיום המשח אותו כי פירושו מאז מתחיל חיוב המנחה הזאת לכ"ג עד עולם כדתניא בת"כ ביום המשח אותו מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד לעולם או אינו אומר אלא ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק ת"ל מנחת תמיד הא מה אני מקיים ביום המשח אותו מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד לעולם:
מורבכת חלוטה ברותחין כל צרכה. בעודה בצק ואחר חליטתה אופה אותה בתנור כדכתיב בה תופיני מלשון אפיה ואחר כך חוזר ומטגנה במחבת כדכתיב בה על מחבת בשמן חעשה חלוטה ברותחין תחלה כל צרכה כדכתיב מורבכת תביאנה שפירושו לחם חלוט ברותחין כל צרכו כדתניא בת"כ תעשה מורבכת מלמד שהיא נעשתה ברותחין כל צרכה ואחר כך אופה אותה בתנור כדכתיב בה תופיני אחר מורבכ' תביאנה שפירושו אפיה בתנור ואחר כך מטגנה במחבת כדכתיב בה על מחבת בשמן תעשה ואף על גב דקרא דעל מחבת הוא קודם הרביכה והאפיה מכל מקום מדכתיב בה לשון תופיני שפירושו תאפה נא כדתניא בת"כ אליבא דת"ק ופירוש נא חיה כמו אל תאכלו ממנו נא למדנו שכשיאפנה בתנור תהא נא ולא מטוגנת אם כן הטגון הוא אחר האפיה וכיון שהאפיה אחר החליטה כדכתיב מורבכת תביאנה ואחר כך תופיני למדנו שהחלוטה קודמת לאפיה והאפיה קודמת לטגון ואם תאמר כיון דמלשון תופיני שפירושו תאפה נא משמע שאין הטגון קודם האפיה תידוק מינה נמי שאין החלוטה קודם האפיה י"ל שהחלוטה אינה מוציאה מידי חיה שכל זמן שלא נאפה בתנור או נטגן בשמן עדיין חיה מקריא ושם נא עליה כדפירש רבינו ישעיה הראשון ז"ל:
תופיני אפויה אפיות הרבה שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת. גם פה נהג רש"י כמנהגו להניח מדרשי רז"ל וללכת אחר פשוטו של מקרא מפני שאין המדרש הזה מתיישב אחר פשוטו של מקרא שהרי בת"כ נחלקו רז"ל בפי' המלה הזאת דתני' תופיני תופינה נא רבי אומר תופינה רכה רבי דוסא אומר תופינה נאה ורש"י ז"ל פי' דלא כמאן וכן מצאתי לרבי' ישעיה הראשון בפירוש ת"כ שאחר מדרשי רז"ל בפי' המלה הזאת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כתב ופשט המלה הוא כדפירש המורה בפרשת תופיני אפויה אפיות הרבה כו' וכך פירשה גם הרד"ק ז"ל בשרש אפה אבל רבינו הלל ז"ל גורס במקום רכה רבה ואמר כלומר תאפנה הרבה אפיות דאית ליה נא ואית ליה נאה דלכתחלה תאפנה נאה בלא שמן ולא כל צרכה והדר מטגנה בשמן ועדיין היא נא והדר חוזר ואופה כל צרכה והוא דומה קצת לפרש"י ולפי זה אין פירושו של רש"י לפי פשוטו של מקרא אלא אליבא דרבי:
מנחת פתים מלמד שטעונה פתיתה. אף על גב דמקרא מלא הוא אמר זה לאפוקי מדרבי שמעון דאמר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה וקרא דמנחה הא לרבות כל המנחות לפתיתה דתנא בת"כ מוקי לה במנחות של ישראל שיש בהן קמיצה שהן מנחת מאפה ומנחת מרחשת דלא כתיבא בהו פתיתה לא למנחת כהנים ולא למנחת כהן משיח שאין בהן קמיצה אך קשה ור"ש היכי מוקי קרא דתופיני מנחת פתים דמשמע שטעונה פתיתה וכבר הקשה זה גם רבינו ישעיה הראשון ז"ל בת"כ וליכא למימר דאין בהן פתיתה דקאמר ר' שמעון היינו שאינו מבדיל הפתיתין לגמרי כמו במנחות ישראל שיש בהן קמיצה אבל לעולם כופל האחד לשנים והיינו מנחות פתים דכתיבא בקרא דאם כן היינו ת"ק דתניא פתות יכול שתים ת"ל פתים יכול יעשנה כפרורין תלמוד לומר אותה אותה לפתים ואין פתים לפתים מכאן אמרו מנחות ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל מנחות כהנים כופל א' לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל מנחת כהן משיח מכפלה רבי שמעון אומר מנחות כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה ושמא י"ל דאין בה פתיתה דקאמר ר"ש היינו שלא יכפל האחד לשנים וב' לארבעה דומיא דמנחות ישראל דכתיב בהו פתות ופתים ופליג את"ק דאמר מנחות כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ובא רבי שמעון ואמר שבין מנחות כהנים בין מנחת כהן משיח איני כופל אלא האחד לשנים ולא שנים לד' דהכא לא כתיבא בה אלא פתים לחודיה ומנחות כהנים דיינינן להו כמנחות כהן משיח מכיון שכלן אין בהן קמיצה ומה שכתב במנחת מחבת מנחה היא ודרז"ל לרבות כל המנחות לפתיתה שכופל האחד לשנים ושנים לד' דומיא דמנחת מחבת דכתיב בה פתות ופתים מוקי לה למנחות ישראל שהן מנחת מאפה ומנחת מרחשת ולפי זה לא ידעתי כונת רש"י ז"ל שאמר מלמד שטעונה פתיתה דהא אין לפרשו לא לענין הבדלה ולא לענין כופל אחד לשנים ושנים לד' ואם כן רש"י דלא כמאן שהרי במנחת כהן משיח כ"ע מודו דאינו מבדיל ולא כופל א' לשנים ושנים לארבעה כדקתני בברייתא בהדיא ושמא י"ל שמפני שלא נכתב בפירוש שיעשה המנחה הזאת פתים כמו שכתוב במנחת מחבת פתות אותה פתים אמר דמדקרייה רחמנא מנחת פתים למדנו שטעונה פתיתה ושוב אין צריך לכתוב בה שיפתות אותה:
המשיח תחתיו מבניו המשיח תחתיו. כי תחתיו לא יאמר אלא על איש במקום איש זה תחת זה ולכן מלת תחתיו דבקה עם מבניו שמורה על איש לא עם המשיח אלא שהוא מהופך מבניו תחתיו:
כליל תקטר אינה נקמצת להיות שיריה נאכלים אלא כולה כליל. הוצרך לפרש זה אע"פ שנראה כמבואר מן הכתוב כדי שלא יחשוב חושב שגם זו נקמצת היא ושירי' נאכלים כשאר מנחות של ישראל ויהיה פי' כליל כל המנחות ופירש תקטר הקומץ שלהן כאלו אמר שכל המנחות יוקטר הקומץ שלהן לפיכך פי' שמלת כליל שבה אל המנחה הזאת כאלו אמר כולה תקטר ואמר כולה כליל במקום כליל תקטר מפני שפירש כליל עולה כמו וכליל על מזבחך שפירושו העולה הנשרפת כולה תהיה על מזבחך ובאמרו כולה כליל כאמרו כולה תקטר וכן כתוב אחר זה וכל מנחת כהן כליל תהיה שפירושו תקטר כולה ולא יהיו לה שיריים כלל כאילו אמר כל מנחת כהן כליל תקטר:
וכן מנחת כהן של נדבה. תקן בזה שני עניינים הא' שהוסיף מלת וכן כי לולא זה נראה שמנחת כהן מתחלפת ממנחת כהן משיח וזה לא יתכן שהרי גם זו כליל היא כמנחת כהן משיח גם הוסיף של נדבה כי לולא זה משמע אבל כל שאר מנחת כהן היא באופן אחר ואין הדבר כן שהרי שניהם כללי ואין בין זו לזו אלא שהעליונה חובה וזו נדבה:
כליל תהיה כולה שוה לגבוה. כי פי' כליל כולה ומפני שאינו כתוב פה מלת תקטר כמו בעליונה ואינו מובן מזה אם כולה לשריפה או כולה לאכילה פי' כולה לגבוה דהיינו לשריפה ומה שלא אמר תהיה לגבוה לבד והיה די שיובן מזה שהיא לשריפה אבל אמר תהיה שוה לגבוה הוא מפני שהמובן ממלת כולה הוא שתהיה שוה כולה על אופן אחד ומאמר לגבוה אינו מובן אלא ממלת וכן מנחת כהן שפי' שגם היא תהיה כולה לגבוה כמו העליונה שאם היה אומר תהיה לגבוה היה נראה שמלת לגבוה חסרה מן המקרא א"נ מדכתיב בתריה לא תאכל:
המחטא אותה עובד עבודתי' שהיא נעשת חטאת על ידו המחטא אותה יאכלנה הראוי לעבודה יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר. הא דפי' קרא דהמחטא הראוי לחטוי ולא מחטא ממש ופירש קרא דיאכלנה יחלקנה שאינו חולק בבשר ולא יאכלנה ממש הוא ממה ששנינו בריש פרק טבול יום טבול יום ומחוסר כפורים אין חולקים בקדשים לאכול בער' אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק בקדשים לאכול בער' ואמר' בגמרא מה"מ אמר ריש לקיש אמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה המחטא אוכל שאינו מחטא אינו אוכל וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ראוי לחטוי קאמינא הרי קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל אלא מאי יאכלנה יחלקנה ראו לחטוי חולק ושאינו ראוי לחטוי אינו חולק הרי ב"מ שאינו ראוי לחטוי וחול' וב"מ רחמנא רבייה כל זכר לרבית ב"מ ואימא לרבות טבול יום מסתברא ב"מ ה"ל לרבויי שכן אוכל אדרב' טבול יום ה"ל לרבויי דלאורת' חזי השתא מיהת לא חזי פי' הא דפירשנו יאכלנה והמחטא הראוי לחטוי ולא כמשמעה הוא משום דאי יאכלנה יאכלנה ממש קאמר א"כ קטן דאינו ראוי לחטוי כדנפקא לן בשלהי הכל שוחטין מקרא דאיש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו דמשמע איש הוא דבעי מומא לאפסולי הא קטן אפילו תם לא יקרב להקריב לא ליכול ואנן ק"ל דאכיל כדאמרינן במנחות ובקידושין ובת"כ איש כאחיו איש חולק ואפי' ב"מ ואין קטן חולק אפי' תם ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל ועוד כל זכר בכהנים יאכל אותה כת' אף הקטנים במשמע אלא עכ"ל דפי' יאכלנה יחלקנה וכן עכ"ל דהמחטא הראוי לחטוי קאמר דאי מחטא ממש א"כ משמר' כולה דאין מחטאין לא ליכול והתורה אמרה כל זכר בכהנים ואכל אותה אלמא בין אותם שהתעסקו בעבודתה בין אותם שלא התעסקו בעבודתה כולן אוכלין אלא עכ"ל דהאי המחטא הראוי לחטוי קאמר ומה שכתב רש"י פה יצא טמא בשעת זריקת דמים ולא קאמר יצא טמא בשעת עבודה כדכתב גבי המחטא אותה יאכלנה הראוי לעבודה וכדמשמע מקרא דהמחטא שפירושו העובד עבודתיה שהיא נעשית חטא על ידו כדפיר' הוא עצמו הוא מדתנן בסיפא דמתני' דטבול יום אפי' טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר אע"ג דברישא דמתני' קתני כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר ולפיכך נקט גם רש"י ז"ל בלישנא דמתני' ברישא לעבודה ובסיפא בשעת זריקת דמים ומתני' בריש' עבודה ובסיפא זריקת דמים נ"ל שהטעם בזה משום דתחלת העבודות היא הזריקה ומי שהיה טמא בשעת זריקת דמים הוא טמא בכל עבודתיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה הזאת והעקר בידינו אינו חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים והיינו טעמא דאנקלוס שתרג' המחטא דמכפר בדמים דהיינו זריקת הדמים וא"ת כיון דמשום דזריקת דמים הוא תחלת העבודות תלה העבודה בזריקת דמים ותרגם אותו זריקת דמים הוה ליה לרש"י ז"ל לפרושי קרא דהמחטא בזריקת דמים שהרי מקראו' הרבה יש שהם מתפרשים מלשון זריקה כמו תחטאני באזוב ואטהר וחטאו ביום השלישי הוא יתחטא בו י"ל דלישנא דהמחטא אותה א"א להתפרש זריקת דמים משום דאותה שב אל החטאת לא אל דמה והמתרגם שתרגמו כן הוא מפני שהוא שומר הטעמים לא המלת אך קשה מדברי רש"י עצמו שפי' אותו בריש פרק טבול יום מחטא זורק את הדם:
כל אשר יגע בבשרה יקדש כל דבר כו' עד תאכל כחומר שבה. פירשתיו בפסוק כל אשר יגע בהם יקדש:
ואשר יזה מדמה על הבגד ואם הוזה מדמה על הבגד דאותו מקום הדם שבבגד תכב' בתוך העזרה. הוצרך לפרש יזה הוזה מפני שיזה מורה על הפועל ההזאה ומכוון הכתוב הוא על הפעול מהזאה שהוא מקום הבגד המוזה שיכובס גם הוצרך לפרש אשר אם מפני שאמר מורה על הדבר והדב' פה אם שיהיה מורה על מקום הבגד המוזה ואם שיהיה מורה על הדם המוזה עליו ואם הוא מורה על המקום המוזה מן הבגד היה ראוי להיות ואשר יוזה מדמה מהבגד לא על הבגד ולהיותו מורה על הדם המוזה על הבגד לא יתכן מפני שהמקבל הכבוס הוא הבגד לא הדם המוזה על הבגד ועוד שמלת אשר מורה על הודאי אשר כבר היה או אשר ודאי יהיה וההזאה על הבגד אינה בודאי כי אם בספק ולכן מחוייב בהכרח שיהיה פי' אשר אם המורה על הספק אחר כן פי' אשר יזה עליה תכבס אותו מקום הדם שבבגד אשר יזה עליה תכבס פי' אותו מקום הדם שבבגד הנזכר במאמר אשר יזה מדמה על הבגד אשר הדם מוזה עליה תכבס לא את האיש אשר יזה עליה כפי המובן מלשון הכתוב כי המקבל הכבוס הוא הבגד לא המזה ומה שהוצרך לפרש אשר יזה מדמה אשר יהא נזה כמו לא ינזה הוא מפני שכבר אמר לעיל ואשר יזה מדמה על הבגד שפירושו ואם הוזה מה צורך שיחזור עוד לומר פעם שנית אשר יזה עליה אבל אם יהיה פירושו אשר הוא נזה עליה אין זה הכפל:
תכבס בתוך העזרה. שהוא חצר אהל מועד כדכתיב במקום קדוש בחצר אהל מועד:
ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר. לאחר יום ולילה הבא אחריו דהיינו בעמוד השחר דלמחר כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ודרז"ל והביאו שם רש"י ז"ל יש כאן רבויים הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שיהו נאכלין ליום ולילה וכתיב לא יניח ממנו עד בקר וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והלא לא נעשית בליעתן נותר אלא בבקר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר ובבקר כבר עברה עליהן הלילה ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם ומותר וליכא למימר דמיירי באותם שבשלו בהם בלילה לינת לילה אינה פוגמת אלא כולה לא מקצתה דקרא סתמא קאמר אפילו בלא בשל בהן בלילה י"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת בין בשלו בה בלילה בין לא בשלו בה כל זמן שלא עברה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאסור נותר הוו להו כמו נותנין טעם לשבח וצריכים שבירה ומריקה וא"ת לשהינהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוו נותנין טעם לפגם ולא להוו בשבירה ומריקה י"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכאן כמו שכתב הסמ"ג בהלכות חמץ ומצה:
וכל חטאת וגו' שאם הכניס מדם חטא' החיצונה לפנים פסולה. זהו אליבא דרבנן דס"ל דהאי קרא בחטאות חצוניות שעבר והכניס מדמן קא מיירי ובא ללמד שמאחר שזריקת דמו במזבח החיצון והוא הכניס דמו כולו או אפילו מקצתו כדכתיב מדמה לפנים נפסלו בכך וטעונות שרפה וקרא דהן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה לא אתא למילף שאם עבר והכניס דם חטאת חיצונה בפנים שתהיה פסולה דמהכא הוא דנפקא לן אלא שספר הכתוב דברי משה במה ששאלו ומה שהשיבו לו כדתניא בת"כ ומייתי לה רש"י ז"ל בפסוק הן לא הובא כמו שכתוב בפרשת אחרי מות ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש ואם תאמר מנ"ל לרבנן לפרושי קרא דוכל חטאת אשר יובא בחטאת חיצונה שהכניס דמה לפנים דילמא בחטאות פנימיות קמיירי ובא ללמד שמפני שזריקת דמה לפנים הן בשריפה ולא באכילה י"ל דבהא לא צריך קרא דבהדיא כתיב בחטאות הפנימיות שהן בשרפה כדכתיב ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן וכתיב ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון ואם כן עכ"ל דבחטאות חיצוניות שהכניס דמן לפנים קמיירי לומר שנפסלו בכך והן בשרפה ולא כרבי יוסי הגלילי דאמר אין כל הענין הזה מדבר אלא בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ליתן עליה לא תעשה על אכילתן וללמד שפסוליהן נשרפין בבית הבירה דללמד על הפנימיות שהן בשרפה לא צריכא קרא דבהדיא כתיב בהו בפר כהן משיח ושרף אותו על עצים באש ובפר העלם דבר של צבור כתיב ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון אלא עכ"ל שאין הענין הזה מדבר אלא ליתן לא תעשה על אכילת החטאות הפנימיות וללמד על הפנימיות שנפסלו ביוצא או בטומאה שאינן נשרפות בבית הדשן שהיא חוץ לג' מחנות כמצותן אלא כשאר פסולי כל הקדשים שנשרפים בבית הבירה שהיא בתוך העזרה כדתניא בקדש באש תשרף מלמד ששריפתה בפנים אבל חטאות חיצונה שנכנס דמה לפנים שהוא בשרפה מקרא דהן לא הובא את דמה הוא דילפינן לה:
