פסוק ו:אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
תו״כ, פ״א, פ״ב, י: אש תמיד; תמיד אף בשבת… לא תכבה; אף במסעות. מה עושים לה, כופים עליה פסכתר דברי ר׳ יהודה, ר׳ שמעון אומר אף בשכת ומסעות מדשנים אותה, שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן.
הנה כ״כ דאף למ״ד דאינו נפסל, זה רק דלא נפסל אבל לאוכלו ג״כ אסור, דכ״כ דיוצא לא מקרי עד שיהא בחוץ, ולאכול אינו נאכל עד שיהא בפנים, וזה אין עליו לא שם פנים ולא שם חוץ, ועי׳ רש״י זבחים דף קי״ז ודף מ׳ גבי נפחתה תקרה של היכל לא הי׳ מזה, ומשמע דעכ״פ לא נפסל, ובדברי רבינו סוף הל׳ עבודת יוה״כ ובתוספ׳ קרבנות פי״ג הנותן כו׳ בשעה שגלל הרוח את היריעה, ובת״כ פ׳ צו ספ״א גבי בשעת מסעות אם מותר לכבות את האש, ובירוש׳ ספ״ד דיומא וע׳ זבחים ד׳ נ״ה ע״ב ודף ס״א דמ״מ יש עליו שם מזבח, ובת״כ פ׳ ויקרא פ״ד ספ״ד, וזה ר״ל הריב״ן הובא בתוס׳ יבמות ד׳ ז׳ ע״ב דמ״מ אין עליו שם דלפני ד׳ ע״ש בד״ה זה, וכעין הך דמנחות ד׳ מ״ח ע״א וכ״כ בזה.
פסוק יא:כל אשר יגע בהם יקדש.
שם, פ״ב, סוף פרק ג: כל אשר יגע בהם יקדש; יכול אעפ״י שלא בלע, ת״ל בהם משיבלע.
כבר כתבתי במ״א שיטת רבינו דס״ל בפיה״מ בערלה ספ״ב והל׳ מעה״ק פ״י דהקדש לא בטל כלל, לא מחמת דבר שיש לו מתירין, עיין פסחים דף כ״ז ע״ב ונדרים דף נ״ח דלא כשיטת התוס׳ שם, והגדר הוא משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא חולין קל״ט וליכא ביה גדר מעורב דעומד בפ״ע… ובאמת רבינו בפי׳ המשניות פ״ג דערלה משנה ג׳ ס״ל דהא דקיי״ל במוקדשים מקדשים בכ״ש הוא משום דכיון דעירב בכוונה ההקדש עם החולין אז נעשה כל הבגד כולו הקדש, וכן מחלק בירושלמי שם דזה רק בקדשים שאין להם מתירין דזה חמור ולא כמ״ש הראב״ד בהשגות בהל׳ בכורות פ״ג הל׳ י״ג ע״ש דגבי הקדש אי״צ כלל דבר חשוב, וגבי בכור דבעי דבר חשוב כמו גיזה שלימה שם ר״ל אבעל מום, וכן מדייק שם רבינו, ועיין בכורות דף כ״ה ע״ב, וכן ר״ל הך דסוף תמורה, ומה דמבואר בזבחים דף צ״ז דצריך שיתן טעם, זה רק בנתערב לא בכוונה, ועיין רש״י חולין דף צ״ח וצ״ט ג״כ כן, אך הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ צו מחלק בין טעם לממש ועיין נזיר דף ל״ז ע״ב, ובמאי דמבואר בתרומות פ״ט, ובדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ה הל׳ י״א, אך שם מיירי דבר שזרעו כלה, וכמו שמחלק בירושלמי שם, וכן ר״ל בהל׳ ביכורים פ״ד הל׳ ט״ו, ובירושלמי שם פ״ג דקודם ההנחה אז אף דבר שזרעו כלה אוסר בכ״ש דכבר חל עליהם גדר קדוה״ג, וכמ״ד בפ״ג דביכורים דהוי בגדר קדשי מקדש, ועיין בירושלמי פ״ב דערלה גבי ביצה של הקדש שנעשה אפרוח, ובראב״ד בתו״כ פ׳ ויקרא דביצת של קרבן עוף אף דמבואר במעילה דף י״ב ע״ב דלא נהנין ולא מועלין מ״מ אם נולד מהם אפרוח חל עליו קדוה״ג, וכ״כ בזה דזה ר״ל הך דתמורה דף ל״א ע״ב, ועיין רש״י מעילה דף י״א ע״ב גבי דישיון מזבח הפנימי דכיון דהתורה קבעה במקום תרומת הדשן וא״א שלא ידבק בה קצת נעשית כולה קודש ומועלין בה בזמן שהניחה והוי כמו הקדש בתחילה עיין שם, והך דמבואר ביבמות דף פ״א ע״ב, והובא בדברי רבינו סוף פ״ו מהל׳ פסוה״מ דלא בטילה, י״ל ג״כ מחמת זה הטעם, ואף דנקט שנתערבה דמשמע ממילא, והך דהל׳ מא״ס פט״ו הי״ג דכתב שם להיפך דבטילה, כבר כתבתי בזה בחיבורי בח״א.
פסוק יג:זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אותו עשירית האפה וגו׳.
שם פ״ג, פ״ג ברייתא ג: אחד כה״ג ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביא עשירית האיפה משלו, עבודתם פסולה.
רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״ה הט״ז פסק דאין מנחת חינוך מעכב, ועיין ביומא דף ה׳ ע״ב דאמר שם דמעכב עשירית האיפה, וכן בירושלמי שם, אך זה היה רק אז בזמן המילואים, ועיין בתוספ׳ סנהדרין פ״ז דמבואר שם דלא מעכב, ובתו״כ ובתוספ׳ חגיגה פ״ב דמבואר שם ג״כ דעבודתו כשירה.
