תורת העולה
נבדלה פרשת ויקרא מפרשת צו, שפרשת ויקרא באה ללמד מי מקריב ומה הוא מקריב. הבא להתרצות ולהתכפר, מה יקריב. במה יקרב ויתקרב לא-להיו. ואילו פרשת צו באה ללמד מה יֵעשה בקרבן אחרי שיקרב.
יש בקדשים חיוב הקרבה וחיוב בקרבן. יש מעשים רבים שיש מצוה לעשות כך בקרבן אך אינם חלק מהותי מההקרבה, והקרבן כשר ומרצה גם אם לא נעשו אותן מצוות. כגון שפיכת שיירי הדם והקטרת אמוריו ואבריו ואכילתו. שהרי האיש כבר התכפר בו. האיש התכפר בזריקת דמו והקרבן נעשה ברשות ה', המסירה לרשות ה' היא הכפרה, אלא שעתה חלות עליו המצוות של תורת אותו קרבן מה יעשה בו משנתן כבר. לכן צריך פסוק אחד שילמד על המצוה, ופסוק אחר שילמד על הקרבן והמתכפר.
רוב הקרבנות ינתנו לכהנים או לבעלים אחר ההקרבה, ובכך יפרנסו את העובדים לפני ה' ויאפשרו את המשך קיומה של העבודה. ואולם יש לבחון בענין את תורת העולה.
אנו מוצאים כבר בתנ"ך, הן בנביאים והן בתהלים, שהקרבנות אינם מזון ה' כמו שסברו הכסילים. כך אומר המשורר בתהלים: "אם ארעב לא אמר לך לי תבל ומלואה". המסר הזה מובע גם בפסוקים רבים אחרים. עם זאת כבר עסקו ראשונים רבים בשאלה למה במקומות שונים בתורה נקראים הקרבנות לחמי, לחם אלהיך וכו'. וכמדומני שתשובה לקושיתם בפרשתנו.
הכסיל הסובר שהקרבנות לחם אלהיו כפשוטו, תשובתו בפרשתנו. זאת תורת העולה: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. מה יעשה בקרבן זה אחר הקרבתו? המנחה והחטאת יאכלו לכהנים, ואילו העולה יוצא דשנה אל מחוץ למחנה. אינה לחם. אבל, אין זה סוף הפרשיה. שכן הפרשיה מוסיפה ואומרת: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". והיא תורת העולה. ובזה דומה העולה ללחם. כשאדם אוכל לחם, אין האכילה עקר הענין. עקר הענין הוא שע"י שהוא אוכל הוא חי ועוסק בתורה ובעניני הנשמה והקדושה. אלמלא יאכל - לא יוכל לעסוק בהם, אבל הם אינם עקר. כך העולה. אין הקרבתה עקר, אבל ע"י שהיא קרבה ונעשית דשן, תוקד אש תמיד על המזבח, והאש על המזבח רבוצה כארי ועדות היא לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל.