לתורת הקרבנות יש שני תפקידים שונים
פרשיות הקרבנות מחולקות לשנים: פרשת ויקרא ופרשת צו. שתיהן מפרטות את דיני העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. אלא שכל אחת מהן מפרטת חלק אחר בדיני הקרבן. בפרשת ויקרא נאמר מי מביא קרבן, מה הוא מביא לקרבנו, וכיצד מעלים אותו על המזבח. פרשת צו מספרת מה יעשה בקרבן אחרי שכבר הגיע אל המזבח וכפר על בעליו.
שני שלבים שונים לחלוטין יש בקרבן, ושני צוויים שונים. על אנשים שונים חלה חובה להקריב קרבן כדי להתכפר. כאשר דנים על החיוב הזה, הנושא הוא הכפרה על האיש. גם אדם שמביא קרבן לנדבה - הקרבן מכפר עליו. הכפרה נעשית ע"י מסירת הקרבן לה'. שחיטתו במקדש, זריקת דמו והקטרתו על המזבח עשו את הקרבן שיך לה' והאיש התכפר. מבחינתו הענין נגמר.
כעת נשאלת שאלה אחרת לחלוטין: איך מנהלים הכהנים את המקדש. מה עושים הכהנים בקרבנות שבמקדש. לתורה זו אין מקום בפרשת ויקרא העוסקת באדם המקריב. מקומן של תורות אלה הוא בפרשת צו.
לכן, פותחת פרשת ויקרא ב"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם", ואילו פרשת צו פותחת ב"צו את אהרן ואת בניו לאמר". פרשת ויקרא מלמדת את ישראל מי מביא קרבן ומה הוא מביא. פרשת צו מלמדת את הכהנים איך לנהוג בקרבנות לאחר שהוקרבו. (כמובן שתורת זבח השלמים אמורה גם אל העם כלו, אבל הפרשה ברובה עוסקת בדיני הכהנים. סוף תורת השלמים אמור אחרי הפסוק "דבר אל בני ישראל לאמר", ללמד את ישראל שגם מהשלמים הם עוד צריכים להקריב קרבן לה' ולתת אותו לכהן).
התורה מלמדת שמשקרב הקרבן, שוב אינו קרבנו של האדם. יחודה של ההקרבה הוא בכך שהאדם מבין שהוא מביא קרבן ושוב אינו שלו, הוא מסר אותו מסירה מוחלטת. כעת, אין זה ענינו מה יעשה בו. זהו חלק מנהול המקדש ע"י הכהנים. נמצא אפוא שפרשת ויקרא היא הפרשה של המקריב. פרשת צו היא הפרשה של המקדש.
לכן, פותחת פרשת ויקרא באדם המתנדב קרבן, ומונה את העולה, המנחה והשלמים. אח"כ עוברת הפרשה לעסוק באנשים שחטאו והתחיבו קרבן. לכן סדר הקרבנות בפרשת ויקרא הוא עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעמת זאת, פרשת צו עוסקת בנהול הקדשים אחר הקדשתם, לכן סדר הקרבנות שם הוא כסדר קדושתם: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים.
פרשת ויקרא מפרטת את סדרי ההקטרה על המזבח בקרבנות השונים. פרשת צו מתארת את מה שנעשה בקרבן אחרי הקטרתו. מלבד באשם. באשם אין מפרטת פרשת ויקרא אלא את החיוב להביאו לה'. סדרי הקטרתו נאמרו בפרשת צו. אפשר לבאר שטעם הדבר הוא כמו שכתבנו בשבוע שעבר: האשם הוא תשלום לה', עקרו - תשלום בהמה בכסף שקלים בערכך. בכך נעשית הכפרה. הקטרתו היא כבר חלק מתורת האשם, אחרי ששולם.
לפי זה אפשר לבאר שיש דבר דומה לכך גם בתודה. התודה היא סוג של שלמים. את סדרי הקטרתם למדנו כבר בפרשת ויקרא. אלא שפרשת צו מחדשת בתודה דין חדש ששיך לא רק למעשיה אחרי ההקרבה אלא לעצם ההבאה: הקרבת החלות. גם שלמים הם תשלום. לכן הם נקראים שלמים. מלשון תשלומים. הם תשלום לה'. בעקר שלמי תודה הם תשלום לה' על הטובה שגמל עמנו. הבאת הלחם אינה חלק מהשלמים, היא לא חלק מסדר התשלם לה' אלא חלק מסדרי אכילתו. לכן מקומה בפרשת צו.