רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס ע"כ מה שכתב רש"י זה כאן יותר מבכל המקומות שכתוב בהן לשון צו וגם רבותינו ז"ל בת"כ שקבעו זה על זה הפסוק יותר מבשאר מקומות ועוד שאין כאן כל כך חסרון כיס לכהנים בהקרבת העולה אדרבה שהרי הם נהנים מן העור נ"ל משום דק' לרש"י גם לרבותינו ז"ל שהרי מה שכתוב בפרשה זו אינו אלא תשלום דיני העולה שהתחיל בה למעלה בפרשת ויקרא ולמה התחיל למעלה בפרשת ויקרא לומר בלשון דבר ואמרת אליהם אדם כי יקריב וגו' וכאן אמר לשון צו לכך מפרש ואמר דצו הוא לשון זירוז כו' והכי פירושו למעלה דמיירי הכתוב באדם שמתנדב מנדבת לבו להביא קרבן עולה אינו נופל לומר עליו לשון זירוז שאין שייך לזרז האדם שינדב נדבה אבל בפרשה זו דמיירי בתקרובת העולה שתהא נשרפת כולה כליל והעור הוא לכהנים ואין לבעל בה שום הנאה בא הכתוב וזירז את הכהנים שלא יתעצלו בה ושיהיו זהירים וזריזים להקריבם תכף שיביאנה הבעל אל פתח אוהל מועד ולא יטריחוהו לעכב שם שמא ע"י זה שיטריחו הכהנים את הבעלים ויעכבוהו שם יבא לידי חרטה על נדבתו ויאמרו הרי בקרבן זה אין לנו שום הנאה בו רק לש"י ועתה מצערים אותנו הכהנים בעיכוב רב אלו היינו יודעים לא היינו מתנדבים שהרי אינה חובת כפרה עלינו אלא נדבה ואין לנו הנאה בה רק חסרון כיס וע"י כן יתחרטו ויהיה זה קרוב להבאת חולין בעזרה שיפקע קדושתה על ידי החרטה לכך זירז הכתוב את הכהנים מאד וסיים בה אמר רבי שמעון ביותר צריך הכ' לזרז במקום שיש חסרון כיס לבעלים בעולת נדבה מה שאין בשאר קרבנות חטאות ואשמות שיש שם לבעלי' הנאה בכפרת עונותיהם וכן בשלמים יש להם הנאה שאוכלים מהם כמבואר מדינם לכן יהיו הכהנים זהירים וזריזים ולא עצלים בהקרבתה נ"ל:
פסוק ג:
רש"י מדו בד היא הכתונת כו' וכתב עליו הרא"ם וז"ל פי' הכתונת הנזכרת בבגדי כהונה שהוא החלוק הסמוך לבשרו כי על בשרו הכתוב אחריו דבק עם המכנסים בלבד היה ראוי להיות ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו אלא מדחזר וכתב ילבש ש"מ אתרוויהו קאי עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דאדרבה אפכא מסתברא שאם היה כתוב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו על כרחך הוי על בשרו קאי אתרוויהו דמדמלת ולבש הוי קאי אתרוויהו הוה גם כן מלת על בשרו קאי אתרוויהו דהא על בשרו על ולבש דלעיל מיניה קאי כאלו כתיב ולבש על בשרו מדו ומכנסי וגו' וזהו פשוט אבל עכשיו כתב לבישה בפני עצמו גבי ומכנסי בד על כרחך ולבש הראשון לא קאי אלא על מדו וקאי מדו בפני עצמו ומכנסי בד קאי ג"כ בפני עצמו משמע ועלי' לבדו קאי מילת על בשרו שכתב אחריו ולא על מדו בד הכתוב לפני פניו ונ"ל דנפל הרא"ם בדוחק זה משום דהוה ק' לו על רש"י שפי' מדו היא הכתונת ולמה לא פרשו כמו שתרגם אונקלוס לבושין שכוונתו לומר שמדו יכלול כל בגדי כהונה כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד וס"ל להרא"ם שבמלת (ראייה) לשמדו היא הכתונת הדין עם אונקלוס שהרי כן מצינו בספר שמואל סי' י"ז מעל למדיו וכן מדיו קרועים שפירושו שם על כל בגדים שהיו עליו לכך כתב הרא"ם דס"ל לרש"י דמדחזר וכתב הכתוב ילבש גבי מכנסי בד קאי על בשרו אתרוויהו וא"כ ע"כ ס"ל מדו היא הכתונת הסמוך לבשרו זהו הנ"ל דעתו של הרא"ם אבל צלל במים אדירים וגו' דנ"ל שאין כאן קושיא על רש"י כלל דס"ל לרש"י שאם היה כאן מדו כולל כל בגדי כהונה היה לו לומר מדיו לשון רבים כמו שאמר בשמואל למה אמר מדו שהוא לשון יחיד דמשמע בגד אחד ילבש וקאמר רש"י שר"ל הכתונת ועוד נ"ל דס"ל לרש"י שיש חילוק בין מדיו למדו דהתם המ"ם בפת"ח והכא בחירי"ק וס"ל לרש"י דהכא דבחירי"ק פירושו לשון מדות כלומר שתהא כמדתו וזה אינו נופל אלא על הכתונת הסמוך לבשרו לא על שאר בגדיו נ"ל:
פסוק ד:
רש"י ולבש בגדים אחרים פחותים מהם ע"כ פי' שהרי למדו חז"ל בברייתא מדכתיב בגדיו בגדים דהוקשו האחרים שלובש לאלו שפושט מה אלו שפושט בגדי קדש הם אף אלו שלובש בגדי קדש הם לפיכך ע"כ בפחותים מיירי דאי בחשובים כאלו למה יפשוט את אלו כדי שלא ילכלך אותם משום בגדים שבישל בהם קדרה לרבו כו' יוציא את הדשן באלו וילכלך אותם ואח"כ לעבודה אחרת ילביש את אלו האחרים אם הם חשובים כאלו שהרי אלו ישארו נקיים אלא בפחותים מיירי כדי שלא ילכלך את אלו ויוכל אח"כ לחזור ולעבוד עבודה על המזבח באלו שהדעת נותן שיעבוד לפני הש"י על המזבח בחשובין שבבגדיו שיש לו דהוצאות הדשן אע"ג דגם היא עבודה כיון שצריכה בגדי קדש אינה חשובה כ"כ כעבודה שעובדים במזבח:
פסוק ח:
רש"י והרים ממנו בקמצו שלא יעשה מדה לקומץ ע"כ פי' שלא יעשה כלי שמחזיק מלא קומצו וימדוד בו אלא בקומצו ממש וכתב הרא"ם דאל"כ מלא קומצו מבעי ליה דומיא דוקמץ משם מלא קומצו עכ"ל והרג"א כתב דאל"כ והרים קמצו מבעי ליה מאי בקמצו אלא שרצה לומר דוקא בקמצו ולא בכלי ואי הוי כתב והרים קמצו הוי משמע כפי מדת קמצו ירים סולת הימנו עכ"ל ואין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דלא דייק רש"י שלא יעשה מדה לקומץ אלא מהכא דאי הוי כתיב למעלה בפרשת ויקרא קמצו ולא כתיב מלא ה"א אפי' שיעור קומץ חסר ואפי' בראשי אצבעותיו סגי ואע"ג שהוא כלי שמחזיק שיעור קמצו לכך כתב מלא שיהא מלא ואי כתיב מלא ולא כתיב בקמצו דהכא ה"א אפילו מבורץ ומבצבץ לכך כתב בקמצו דהכא לומר שלא יקמוץ אלא שיעור מה שמחזיק התוך של קומצו ולא מבורץ ומבצבץ ובי"ת דבקמצו פירושו ב' התוך כמו שפי' רש"י לעיל בפרשת ויקרא אלא שק' לרש"י כאן דה"ל למכתב בקומץ מאי בקמצו בוי"ו האחרונה ומתרץ דצריכה למעט שלא יעשה מדה לקומץ דאי לא הוה כתב אלא בקומץ ה"א לעולם שיכול לעשות כלי למדת הקומץ דמאי דכתיב למעלה קמצו בוי"ו אחרונה פירושו שיהא הכלי שיעור קומצו של הכהן המקריב וכתב מלא שלא יקח סולת באותו הכלי חסר ואי כתיב מלא קומצו דלעיל לבדו ה"א שיקח אותו הכלי שהוא כשיעור הקומץ מלא וגדוש לכך כתב כאן בקומץ בב' התוך לומר שלא יקח אלא מה שמחזיק התוך ולא מלא וגדוש אבל לעולם הכל בכלי לכך כתב כאן בקמצו בוי"ו למעט ולומר שלא יעשה מדה לקומץ והכי משמע ג"כ בגמ' פ' הוציאו לו את הכף נ"ל:
פסוק כא:
רש"י ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר כו' פי' שהרי מה שנבלע בכלי ישאר עד הבקר וכתיב לא יניח ממנו עד בקר כתב הרא"ם וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והרי לא נעשית בליעתן נותר אלא בבוקר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר ובבוקר כבר עברה עליהן הלילה ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם ומותר י"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת כל זמן שלא עברה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא ואין הטעם נפגם אלא בעלות עמוד השחר וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאיסור נותר ולא איסור נותר קדמה לפגימה הוי להו כמו נותנים טעם לשבח וצריכין שבירה ומריקה וא"ת שהלנהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותנים טעם לפגם ולא להוי בשבירה ומריקה י"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם שביר' ומריקה תו לא פקע אפי' לאחר מכאן עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל הרא"ם תירץ כיון דלא נעשה פגום אלא בעמוד השחר ולא קדמה פגימה לנותר הוי כמו נותן טעם לשבח ואסור ואין זה טעם וסברא דלמה יהיה זה נותן טעם לשבח וכי עדיף מן נבילה גמורה שהוא נותן טעם לשבח ואם נעשה פגום מותר ה"נ נימא הכי עכ"ל וחשב הוא לתת טעם וסברא לדין זה ולא סבירא לי מטעמא רבה כמו שאבאר וזה דודאי סברת הרא"ם סברא נכונה היא מאד דלא דמי זה כלל לנבילה דבנבילה חל עליה איסור בעוד שהיה בה טעם של שבח ואחר כך כשנפגם הטע' התירתו התורה כדילפינן מדכתיב לא תאכלו כל נבילה לגוי אשר בשעריך תתננה ואכלה ודרשינן מיניה נבילה הראויה לגר לאכילה קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לאכילה אינה קרויה נבילה שאסרה התורה ולכך מותרת באכילה דהואיל שנפגמה בטעמה התירת' התורה והוא בנין אב לכל איסור שנאסר ואח"כ נותן טעם לפגם שמותר מן התורה אבל הכא איסור הנותר והפגימה באין כאחד ואפ"ה אוסרתו התורה והצריכה שבירת הכלי משום דכתיב והנותר ממנו באש תשרף ש"מ דאוסרת התורה הכא אפי' טעם לפגם ואע"ג שיש לומר אפכא ואדרבה ק"ו הוא מה במקום שהיה חל האיסור תחלה פקע ע"י פגימה כשלא היה האיסור חל תחלה ובא הפגימה ק"ו שלא יהא האיסור חל על הפגימה ס"ל לרש"י דלכך אמרה תורה כלי חרס ישבר לאפוקי האי ק"ו ונאמר דאיסור נותר דוחה הפגימה כשחלין בבת אחת וכיון שאסרה התורה הכא אפי' טעם לפגם אם ישהנו עד למחר לא יחזור להתיר אע"ג שיפגום יותר דאין חילוק בן פגימ' לפגימה לפיכך ישבר הכלי שלא יבא לו עוד זמן תקנה והתירא והנה הרג"א כת' טעם שאמר' התור' דישבר הכלי ולא אמרה לשהותו הוא משום דאין אדם רוצה לפגם את מאכלו שיאכל דברים פגומים ולפיכך אמר ישבר דאין דרך בני אדם לפגם את מאכלם עכ"ל ראה כמה חלוש ופגום טעמו זה דלפי דבריו משמע דאם נשתהה הכלי עד בקר אחר ובשלו בו לא נאסר התבשיל שבו כיון שנפגם טעמו בבקר אחר וזה לא נשתמע בשום מקום שיתירו טעם נותר הפגום ועוד לפי דבריו משמע שדרך בני אדם דלא לבשל בכלי שבלע שום טעם פעם אחת ועבר עליו לינה אחת דאין אדם רוצה לפגם מאכלו ולוקחין כלים חדשים בכל יום וזה אין נוהגין אפי' בחצרות המלכים וטירותם וכ"ת משום חבת מעלת הקדש החמיר בו למה א"כ לא אמרה התורה דישבר הכלי אלא בכלי שבשלו בו חטאת שאינו נאכל אלא ליום ולילה אחד ומיד כעלות השחר נאסר משום נותר דכתיב לא יניח ממנו עד בוקר היה לו לכתוב אפילו בנדר ונדבה שזמן אכילתם שני ימים ולילה אחת דכלי שבשלו בו מה שאכלו ביום הראשון ישברוהו ולא יבשלו בו מה שיותירו בראשון ויאכלוהו ביום השני שלא יפגם טעמו מטעם שבכלי הפגום ומשום חבת הקדש ועוד שהרי מצינו בכמה מקומות שחסה התורה מאד על ממונן של ישראל והיאך נאמר שמטעם חלוש כזה תצוה התורה לשבר את הכלי חנם אלא טעם זה טעם פגום הוא נ"ל: