פסוק ב:צו את אהרן. אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:
פסוק ב:זאת תורת העלה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפלו פסולין, שאם עלו לא ירדו:
פסוק ב:הוא העלה. למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה:
פסוק ג:מדו בד. היא הכתנת ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו:
פסוק ג:על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים:
פסוק ג:והרים את הדשן. היה חותה מלא מחתה מן המאכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש:
פסוק ג:הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח:
פסוק ג:על המזבח. מצא אברים שעדין לא נתעכלו, מחזירן על המזבח, לאחר שחתה גחלים אלך ואלך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העלה על המזבח:
פסוק ד:ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן:
פסוק ד:והוציא את הדשן. הצבור בתפוח, כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:
פסוק ה:והאש על המזבח תוקד בו. רבה כאן יקידות הרבה על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כלן נדרשו במסכת יומא (מג ב) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם:
פסוק ה:וערך עליה העלה. עולת תמיד היא תקדים:
פסוק ה:חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים ורבותינו למדו מכאן עליה, על עולת הבקר השלם כל הקרבנות כלם. מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:
פסוק ו:אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד:
פסוק ו:לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין:
פסוק ז:וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכלן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת:
פסוק ז:הקרב אתה. היא הגשה בקרן מערבית דרומית:
פסוק ז:לפני ה'. הוא מערב שהוא לצד אהל מועד:
פסוק ז:אל פני המזבח. הוא הדרום, שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:
פסוק ח:והרים ממנו. מהמחבר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה:
פסוק ח:בקמצו. שלא יעשה מדה לקומץ:
פסוק ח:מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה:
פסוק ח:המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת:
פסוק ח:ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו ולפי שלא פרש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (ב, א. ג), הצרך לשנות פרשה זו, לכלול כל המנחות כמשפטן:
פסוק ט:במקום קדש. ואיזהו, בחצר אהל מועד:
פסוק י:לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ:
פסוק י:כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:
פסוק יא:כל זכר. אפלו בעל מום למה נאמר, אם לאכילה הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו', אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת:
פסוק יא:כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חלין שיגעו בה ויבלעו ממנה:
פסוק יא:יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, ואם כשרה יאכלו כחמר המנחה:
פסוק יג:זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' (פסוק טו):
פסוק יד:מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה:
פסוק יד:תפיני. אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת:
פסוק יד:מנחת פתים. מלמד שטעונה פתיתה:
פסוק טו:המשיח תחתיו מבניו. המשיח מבניו תחתיו:
פסוק טו:כליל תקטר. אין נקמצת להיות שיריה נאכלין אלא כלה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהיה:
פסוק טז:כליל. כלה שוה לגבוה:
פסוק יט:המחטא אתה. העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו:
פסוק יט:המחטא אתה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה (פסוק כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה:
פסוק כ:כל אשר יגע בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה:
פסוק כ:יקדש. להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחמר שבה:
פסוק כ:ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס בתוך העזרה:
פסוק כ:אשר יזה. יהא נזה, כמו (איוב טו כט) ולא יטה לארץ מנלם, יהא נטוי:
פסוק כא:ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים:
פסוק כא:ומרק. לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב יב) אישקורימינ"ט בלע"ז [נקוי]:
פסוק כא:ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם:
פסוק כב:כל זכר בכהנים יאכל אתה. הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחטוי:
פסוק כג:וכל חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה:
פסוק כג:וכל. לרבות שאר קדשים: