מדוע השתנה סדר הקרבנות בפרשת צו מסדר הקרבנות בפרשת ויקרא?

בפרשת ויקרא סדר הקרבנות הוא: עולה, מנחה, שלמים, ואחר כך חטאת ואשם. לעומת זאת בפרשת צו (פרקים ו-ז) סדר הקרבנות הוא: עולה, מנחה, חטאת, אשם, ורק בסוף שלמים. נשאלת השאלה: מדוע שינתה התורה את סדר הקרבנות בפרשת צו מפרשתנו?

כתב על כך הרמב"ן (ויקרא ו, יח):

היה הציווי בסדר ויקרא: עולה ומנחה וזבח השלמים, והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה, ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה: 'קדש קדשים היא כחטאת וכאשם' (ו, י), ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים.

ועדיין יש לשאול: מדוע דווקא בפרשת ויקרא העדיפה התורה ללמדנו קודם את קרבנות הנדבה, ואילו בפרשת צו העדיפה התורה ללמד קודם את הקרבנות שהם קדשי קדשים?

על כך ניתן לענות על פי מה שכתב הרמב"ן עצמו בתחילת פרשת צו (ויקרא ו, ב): "אמר הכתוב בפרשת ויקרא (א, ב): 'דבר אל בני ישראל', כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר: 'צו את אהרן', כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם".

כוונת הרמב"ן היא שמבחינת המביא את הקרבן חשוב להדגיש יותר האם הוא מביא קרבן חובה או קרבן נדבה. מה שאין כן הכהן המקריב, חשוב לו יותר מהי דרגת קדושת הקרבן, כיון שקדשי קדשים שחיטתן בצפון, ואילו קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה.

סדר הקרבנות בפרק ה' בזבחים

סדר הקרבנות במסכת זבחים פרק ה הוא כך:

משנה א: פַּר וְשָעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים
משנה ב: פָּרִים הַנִּשְרָפִים וּשְעִירִים הַנִּשְרָפִים
משנה ג: חַטּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד. אֵלּוּ הֵן חַטּאות הַצִּבּוּר: שְעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת.
משנה ד: הָעוֹלָה
משנה ה: זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת
משנה ו: הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר
משנה ז: שְׁלָמִים
משנה ח: הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵר וְהַפֶּסַח

נשאלת השאלה: מדוע נקט התנא בסדר השונה הן מפרשת ויקרא והן מפרשת צו?

יש לישב שהתנא נקט כסדר הקדושה של הקרבנות: פרק ה' מסודר בדיוק לפי סדר הקדושה הכתוב בפרק י בזבחים (מ"ב ומ"ג):

כָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ:
דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה.
אֵבָרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים.
חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְסוֹד.
אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה, וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִים לֶחֶם.
שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.
הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵר, מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכּהֲנִים.

יש לציין שהמשנה כאן לא התיחסה לקרבן הפסח, וזאת מפני שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים, ואז אסור להקריב שום קרבן אחר ("תפארת ישראל" למשנה שם אות יד).

נמצאנו למדים שאברי העולה קודמים לאימורי החטאת, אך דם החטאת קודם לדם העולה, ולכן יש מקום להקדים את העולה לחטאת, וכך נקטה התורה גם בפרשת ויקרא (אך שם מתוך שהתורה רצתה לפתוח בקרבנות נדבה, כמו שהתבאר בפרק הקודם), וגם בפרשת צו, ויש מקום להקדים את החטאת לעולה, וכך נקטה המשנה.

על פי זה ניתן להסביר גם מדוע הקדימה המשנה את הפר והשעיר של יום הכפורים, הכתובים בתורה רק בפרשת אחרי מות, לפרים הנשרפים וחטאות היחיד שנזכרו בפרשתנו: פר ושעיר של יום הכפורים דמם נכנס לפני ולפנים, ואילו פרים הנשרפים דמם נכנס לפנים, וחטאות היחיד דמם מוזה על המזבח החיצון, וממילא פר ושעיר של יום הכפורים קדושים יותר מפרים הנשרפים, ולכן הם נכתבו לפניהם.

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נזכה להקריב קרבנותינו.