פסוק ב:רש"י ד"ה צו את אהרן, אין "צו" אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ע"כ. מובאה זו מקורה ב"תורת כהנים". בגמרא (קידושין כט ע"א) מובאים דברי רבי ישמעאל, בדומה לתנא קמא שב"תורת כהנים": כל מקום שנאמר "צו", אינו אלא זירוז מיד ולדורות, והוא מוכיח זאת על־פי פסוקים. מכל מקום אין הגמרא שם מזכירה את דעת רבי שמעון כלל ועיקר.
פסוק ב:רא"ם, ויפה יותר בעל "דבק טוב", מן המפרשים המצויינים על רש"י לתורה, טוענים שאין רבי שמעון חולק על תנא קמא, כי אילו היה חולק, היה צריך להיאמר: 'רבי שמעון אומר' ולא "אמר רבי שמעון". לדעתם התקשה רבי שמעון בדברי תנא קמא משום שאנו חייבים בכל המצוות לעשותן בזריזות, ועל כן הוא אומר, שבמקום חסרון כיס צריך זירוז ביותר, כלומר הוא מוסיף על דברי תנא קמא שצריך גם חסרון כיס כדי להצדיק לשון "צו" ואינו חולק עליו.
פסוק ב:לפני שנים שאלתי את עצמי, איזה חסרון כיס יש כאן לכהן שאליו מופנה הציווי. אמנם הוא אינו זוכה בכל חלק מן העולה הקרבה כולה על המזבח, חוץ מעוֹרה, אך לכל היותר יש כאן העדר רווח, אבל לא חסרון כיס, דהיינו הפסד.
פסוק ב:אחר כך מצאתי שכבר רמב"ן שאל שאלה זו. את תשובתו הראשונה ראוי ללמוד בפנים, רצוי עם הערותיו של ר' חיים דב שעוועל (עיקרה - כאן לשם זירוז, ובמקומות אחרים יש שלשון צו היא משום חסרון כיס). תשובתו השנייה של רמב"ן היא: ויתכן שנאמר, שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים, בעבור "זה קרבן אהרן ובניו" (פסוק יג) הנמשך בצַואה זו וכו' (כלומר המילה "צו" מוסבת גם על 'מנחת כהן' האמורה בהמשך הציווי). ע"כ. גם לפי פירוש זה רבי שמעון מוסיף על דברי תנא קמא ולא חולק עליו. כלומר לא רק בגלל שהציווי על העולה נוהג מיד ולדורות נאמר כאן "צו", אלא גם מפני שיש בקרבן אהרן ובניו חסרון כיס, מכל מקום בספרי (במדבר ה, ב) מובאים דברי תנא קמא ורבי שמעון בצורת מחלוקת.
פסוק ב:אחר זה מצאתי שגם חזקוני נדרש לשאלה זו, והוא משיב חד וחלק, כדרכו: אם לא עשה העניין כמשפט, צריך לעשות אחר, והראשון בטל ואבד, והרי הוא חסרון כיס.
פסוק ב:מכיוון שכך, התעוררה סקרנותי והמשכתי לחפש, והרי מקצת ממה שמצאתי:
פסוק ב:ר"ש משאנץ כותב: גם כאן יש חסרון כיס, "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו", שיש כאן חסרון ממון בסיפוק עצים.
פסוק ב:רא"ם: אם אין חסרון כיס כאן, הרי יש צער גדול במעשה העולה - ביקידת האש כל הלילה עד הבוקר, ולבישת הבגדים והפשטתם שזה צער גדול, כי החסרון כיס לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל דבר המצער, שמפאת הצער ימנע, ולזה צריך לזרז.
פסוק ב:"גור אריה": אם אין כאן חסרון כיס, הרי יש חסרון ממון, והוא מפני שהיה הכהן בטל ממלאכתו בשעה שהיה עוסק בעולה, דלא חסרון כיס גמור בעינן אלא חסרון ממון, כגון חסרון הריוח יקרא גם כן חסרון כיס.
פסוק ב:"דבק טוב" (מובא ברש"י מהדורת רח"ד שעוועל): וחסרון כיס פירושו מה שבטל כהן ממלאכת ביתו.
פסוק ב:"לבוש": דחסרון כיס הוא לישראל, שאין להם הנאה מהעולה שכולה כליל, והזירוז לכהן שיקריב אותה מיד כדי שלא יתעצלו ישראל מלהביאה או יתחרטו.
פסוק ב:והנה החסרון כיס שיש כאן לכהן בהקרבת העולה הוא מפני שהכהן ירצה להקריב במקום העולה איזה קרבן משאר הקרבנות שיש לו זכות בבשרם, ומהעולה אינו זוכה אלא בעוֹר, כי כולה כליל. וזה חסרון כיס הוא אליו, שיתעצל ולא יקריבנו.
פסוק ב:הט"ז ב"דברי דוד" (מובא ברמב"ן מהדורת רח"ד שעוועל): שכל הקרבנות יש בהם הנאה לכהנים במה שמגיע לחלקם מן הקרבן, אם כן בוודאי יזדרזו כל אחד שלא להתעצל בעבודה, פן יקדמנו אחר, מה שאין כן בעולה שכולה כליל, הווה אמינא שיתעצל בה, וזהו חסרון כיס לכהן של אותו משמר, וזה מיקרי חסרון כיס, על דרך המבטל כיסו של חברו שפירושו, שמבטל ממנו הריוח שמגיע לו, על כן אמר כאן גבי עולה לשון זירוז.
פסוק ב:ומעין זה מובא ב"תורה תמימה": ויש בזה חסרון כיס לכהנים, שאינם זוכים מבשרה כמו משאר קרבנות, דעולה כולה כליל, ומתוך כך אפשר שיתרשלו בזה, ולכן ציוה על הזירוז.
פסוק ב:"משכיל לדוד": שכולה כליל והכהנים טרחי בה בלא הנאה, רק מן העור שהוא דבר מועט.
פסוק ב:"באר יצחק": ...צריך זירוז במה שיש בו חסרון כיס, שאם יהיה הפסול בקרבנות הציבור, יצטרך להביא אחרים תחתיהם מתרומת הלשכה, ואם יהיה הפסול בקרבנות יחיד, יצטרכו הבעלים להביא אחרים תחתיהם מכיסם, והתורה חסה על ממונן של ישראל.
פסוק ב:ויש עוד ועוד שנדרשו לשאלה ששאלתי. והנה אור החיים הק' על אתר מסכם את מרבית השיטות, ולבסוף מסיק כר"ש משאנץ, וכה דבריו: ...וחסרון כיס שאומר רבי שמעון, רבו בו הפירושים. יש אומרים: לאו דווקא חסרון כיס אלא הוא הדין ריבוי הצער. ויש אומרים, כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס. ויש אומרים: חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם. ויש אומרים: חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור. וכל הדברים רחוקים בעיני. ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז"ל: שלוש מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום אלא לקיים "אש תמיד תוקד" וגו'. על כן על פרט זה אמר חסרון כיס, פירוש - ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שווים ממון.
פסוק ב:היוצא לנו מזה, שיש להקשות קושיות ולמצוא תשובות, כלומר - ללמוד פרשת שבוע כולה עם רש"י, אך להתעכב לעתים בדיבור אחד לעומקו. (שבת הגדול תשס"ב, אכסניית נוער בית וגן. ושוב בבר־המצוה של חיים אלישב שי', פ' צו תשס"ד)
פסוק ב:רש"י ד"ה הִוא העֹלה, למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקודש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה. ע"כ. וקשה לי, שהרי כבר מיעט את אלה למעלה (א, ב ד"ה מן הבהמה). והנה כבר נשאלה שאלה זו בגמרא (נידה מא ע"א), ושם משיבים: "אצטריכו תרי קראי: חד לבהמת חולין וחד לבהמת קדשים". היינו: בהמת חולין שארע בה אחד מהפסולים הללו אין להקדישה, ואף בהמה שכבר הוקדשה וארע בה פסול זה, גם אם כבר העלוה למזבח - יש להורידה. ראה רא"ם. (פ' צו תשנ"א)
פסוק ג:רש"י ד"ה על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינתים. ע"כ. הניחא שהכהנים הלכו בלי ציצית, שהרי לא לבשו בגד בעל ד' כנפות, וציצית חובת גברא. אבל המעיל של הכהן הגדול, לפחות לפי הרמב"ם, שלמעיל לא היו בתי ידיים והיה נחלק לשתי כנפיים מסוף הגרון עד למטה (כלי המקדש ט, ג), למה פטור מציצית? ולא ראינו שיכתוב מישהו, כי עיגלו את פינותיו כמו שעושים ליטוואקים מקפידים בפראק! (פ' צו תש"ס) לשאלה זו נדרש בעל ה"מנחת חינוך" (מצוה צט אות ד) וכתב שקיימא לן "כסותך" (דברים כב, יב) - ולא של אחרים (חולין קלו ע"א). וכיון שהמעיל היה של הקדש (או קדושת דמים או קדושת הגוף) ממילא פטור מציצית.
פסוק ג:רש"י ד"ה והרים את הדשן, היה חותה... ונותנן במזרחו של כבש. ע"כ. זוהי 'תרומת הדשן' המתוארת בפרק א של מסכת תמיד (משנה ד): נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים הילך והילך, חתה מן המאוכלות הפנימיות, וירד. הגיע לרצפה, הפך פניו לצפון, הלך למזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנין מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. ע"כ. וכבר ראינו למעלה (רש"י א, טז), שדשן זה היה נבלע במקומו בדרך נס. וראה גם מה שכתבתי למעלה (ד, יב). (פ' צו תשנ"ד)
פסוק ד:ד"ה והוציא את הדשן, הצבור בתפוח וכו'. כאן מדובר על הדשן שהיה צבור במרכז המזבח בערימה כעין תפוח. דשן זה, כשהיה מתרבה, היו מפנים למקום הנקרא "שפך הדשן". ראה מה שכתבתי למעלה (ד, יב). (פ' צו תשנ"ד)
פסוק ה:רש"י ד"ה וערך עליה העֹלה, עולת תמיד, היא תקדים. ע"כ. כלומר הראשונה בסדר הקרבנות. והוא על־פי מאמרו של רבא (פסחים נח ע"ב) "העולה - עולה ראשונה". ושם רש"י מבאר יותר, וזו לשונו: מדלא כתיב 'וערך עליה עולה', אלא "העולה" - הכי קאמר: "וערך עליה מיד העולה" - החשובה, תחילה לכל העולות, והיינו עולת תמיד דפרשת קרבנות (בפרשת פינחס), דקרבן תמיד כתיב ברישא. ע"כ. (פ' צו תשמ"ט)
פסוק ו:רש"י ד"ה אש תמיד, אש שנאמר בה "תמיד", היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה "להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ), אף היא מעל המזבח החיצון תוקד. ע"כ. לא ידעתי על מה מוסבת תיבת "בה" השלישית, שהרי שם אין מוזכרת אש בכלל. ולכאורה צריך היה לומר שנאמר בהם, בנרות, שהרי גם במנורה לא דיבר שם הכתוב. (פ' צו תשמ"ט)
פסוק ו:שמא צריך להשלים, אחר "את הנרות" את המלים "של המנורה", ואז המילה "בה" במקומה, אלא שאין גירסה כזו אפילו בדפו"ר. (פ' צו תשנ"ו)
פסוק ז:רש"י ד"ה וזאת תורת המנחה, ...להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. ע"כ. קצת קשה, למה לא יזכיר גם את המלח. (פ' צו תשס"ג) וראה רא"ם שנקטו חז"ל דווקא שמן ולבונה, שכן היה עולה בדעתנו לומר, שמנחת כהן אינה טעונה שמן ולבונה, מפני שאינה נקמצת אלא נקטרת כליל, ובפרשת ויקרא הוזכרו שמן ולבונה בפרשיה שהוזכרה בה קמיצה ("ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה... וקמץ" - ב, א-ב), לכן צריך להשמיע שאף מנחת כהן טעונה שמן ולבונה. על כך הוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: רש"י לא מזכיר כאן מלח כיון שהוא מפרש את הפסוקים ובפסוקים כאן לא נזכר הצורך במלח, הגם שמבחינה הלכתית מנחת כהן צריכה מליחה.
פסוק ז:רש"י ד"ה הקרב אתה, היא הגשה בקרן דרומית מערבית. ד"ה לפני ה', הוא מערב וכו'. ד"ה אל פני המזבח, הוא הדרום וכו'. כלומר שני הביטויים האחרונים ("לפני ה'" ו"אל פני המזבח") הם המרכיבים את הסבר "הקרב אתה", ומוטב היה אפוא לכלול כל זה בדיבור אחד, ד"ה הקרב אתה וגו', מעין סידורו של ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. (פ' ויקרא תשנ"ט)
פסוק ח:"והרים ממנו בקמצו" וגו'. "ממנו" מוסב על "המנחה" שבפסוק ז, והיה צריך לומר: ממנה, כפי שנאמר בפסוק ט - "והנותרת ממנה". והשינוי אכן קצת קשה לי. וראה חזקוני ו"דעת מקרא" על אתר שמביאים דוגמאות נוספות לתופעה זו. (פ' צו תשס"ה)
פסוק י:"לא תאפה (המנחה) חמץ". לא המנחה הקרבה ולא שייריה הנאכלים. איסור זה מובן באשר לשיירים הנאכלים על ידי הכהנים, שכן מוסיפים להם מים ומכינים מהם עשר חלות מצות. אך קצת קשה, מהי סכנת החימוץ ביחס לחלק הנקרב, שהרי נתנו בו רק שמן ולא מים. (פ' צו תשנ"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אמנם אין מפורש בפסוקים שנותנים מים במנחות, אבל למדו חז"ל (מנחות נג ע"א) מן המילים "מצה תהיה" (ב, ה) - מכאן לכל המנחות שנילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו. וכך נפסק ברמב"ם (מעשה הקרבנות יב, כא): כל המנחות הנאפות נילושות בפושרין. ישנן רק שתי מנחות שאין נותנים בהן מים - מנחת סולת ומנחת נסכים.
פסוק י:רש"י ד"ה לא תאפה חמץ חלקם, אף השירים אסורים בחמץ (מנחות נה ע"א). ע"כ. לכאורה הגמרא־רש"י מנוגדים כאן לטעמי המקרא תכלית הניגוד. היה ראוי לאסוף את כל המקומות שבהם רש"י נדרש לטעמי המקרא וגם כאשר הוא מתנגד להם, אף בלי לציין זאת. (פ' צו תשס"ב) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זה מנוגד. אם אמרה תורה שלא תאפה חמץ וש"חלקה נתתי אותה", משמע שאף חלקם לא יאפה חמץ.
פסוק יא:רש"י ד"ה כל זכר, ...לרבות בעלי מומין למחלוקת. ע"כ. כלומר בעל מום, אף־על־פי שאסור לו להקריב, אוכל גם הוא את חלקו במנחות בזכות ולא בחסד של טהורי בית האב. (פ' צו תשנ"ח)
פסוק יג:"...מנחה תמיד". מוסב על "מנחת חביתין" הקרבה מדי יום על ידי הכהן הגדול, מיום מינויו ועד סוף ימיו (למעשה כהני בית אב של אותו היום הקריבוה בפועל, אלא שהכהן הגדול היה קונה מנחה זו מכספו, לכן נקראת על שמו. ראה יומא פ"ב, מ"ג; תמיד פ"ג, מ"א), ולא על מנחת חינוך הבאה על ידי כל כהן הדיוט קודם שמתחיל לעבוד במקדש בפעם הראשונה. ראה רא"ם. (פ' צו תשס"א)
פסוק יג:"...ביום המשח אתו" וגו'. "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אֹתה, חק עולם" וגו'. אין זו מצוה ליום חנוכת המשכן בלבד כי אם מצוה תמידית, "חק עולם", והבי"ת של "ביום" כמו מ"ם, דהיינו מן היום הזה ואילך, כמבואר ברא"ם על אתר. (פ' צו תשנ"ט)
פסוק יד:רש"י ד"ה תפיני, אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור ומטגנה במחבת. ע"כ. כלומר המנחה תגמר בטיגון על מחבת כאשר היא כבר חלוטה (מורבכת) ואפויה. יש כאן תהליך בן שלושה שלבים, ומן הראוי להבין לשם מה ומדוע הכנה משולשת שכזאת. (פ' צו תשס"ב) וראה רש"ר הירש על אתר שכתב: דרכי האפיה של המנחות הנפתתות, כלומר: הדרכים, שמכינים בהן מנחת מאפה תנור, מחבת ומרחשת. שלושת אופני ההכנה נתאחדו בחביתי כהן גדול: הם נאפים בתנור - כמאפה תנור; מטוגנים על מחבת - כמנחה על מחבת; והם נעשים מבצק רך - כמנחת מרחשת. נמצאת אומר: כל סוגי המנחות נצטרפו בחביתי כהן גדול.
פסוק יח:"...במקום אשר תִשחט העֹלה תִשחט החטאת". ולמה כן? "שלא לפרסם את החטאים" (ירושלמי יבמות פ"ח, ה"ג). ומעין זה בסוטה (לב ע"ב): אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. ע"כ. ומכל מקום, לא ידעתי, מה רווח לו למביא החטאת מפסוק "מצניע" זה, והרי מקום נתינת הדם גלוי הוא לכל? והנה זאת שאלת הגמרא שם בהמשך: והא איכא דמים - דם חטאת [ניתן] למעלה (מחוט הסיקרא שבמזבח) ודם עולה [ניתן] למטה (מהחוט)? ומשיבה הגמרא: לגבי עבודת הדם - רק הכהן הנותן את הדם על המזבח מבחין בדבר. ועיין עוד שם. וקצת קשה לי, שלהלן (ז, ב), בקשר לאשם, אין הערה כזו, אף כי ניסוח הכתוב דומה. (פ' צו תשנ"ט)
פסוק יט:רש"י ד"ה המחטא אֹתה, העובד עבודותיה וכו'. ד"ה המחטא אתה יאכלנה, הראוי לעבודה וכו'. כאן סוטה רש"י לכאורה ממנהגו לפרש תחילה את הענין ורק אחר כך את משמע המילה הטעונה פירוש. ואולי זה משום שבסדר הרגיל יקשה להבין את דרשת הגמרא שבדיבור השני. (פ' צו תשמ"ז)
פסוק יט:ולהלן (פסוק כב) על הפסוק "כל זכר בכהנים יאכל אֹתה" כותב רש"י: הא למדת ש"המחטא אתה" האמור למעלה, לא להוציא שאר כהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחיטוי. כלומר פסוק כב מוכיח שפסוקנו "הכהן המחטא אֹתה יאכלנה", אין פירושו שרק לכהן שהקריב את החטאת יש זכות לאכול מן החטאת, שהרי "כל זכר בכהנים יאכל אֹתה", אלא הכוונה היא שרק לכהן שיכול היה להקריב יש זכות לקבל חלק שווה, מכל מקום היתר אכילה יש לכל הכהנים הזכרים כשהם טהורים. (פ' צו תשנ"ד)
פסוק כב:רש"י ד"ה כל זכר וגו', הא למדת שהמחטא אותה, האמור למעלה, לא להוציא שאר הכהנים וכו'. כאמור רש"י חוזר כאן על דבריו לפסוק יט (ד"ה המחטא אתה) ומנמקם, ודומה שזה דבר נדיר. (פ' צו תשנ"א)
