פסוק ב:צו את אהרן פירש״י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות זירוז מדכתיב בפרשת דברים ואצו את שופטיכם ואמרו רבותינו ז״ל כנגד מקל ורצועה תהא זירוז. מיד מדכתיב בפ׳ נשא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו׳ ושם כתיב ויעשו כן בני ישראל. ולדורות מדכתיב בפרשת שלח מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם. ולפי שבדין מערכה ובדין הרמת הדשן שייך בהן עצלות כתיב בהן לשון זירוז. ועוד פירש״י, אמר ר״ש ביותר צריך הכתוב לזרז מקום שיש בו חסרון כיס פי׳ אם לא עשה הענין כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד והרי הוא חסרון כיס.
פסוק ב:את אהרן ע״כ כתיב וזרקו בני אהרן וערכו בני אהרן. אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בור שנואה ומימיה שנואין כלומר אהרן שנאוי לפניך על מעשה העגל. תמן תנינן כל העצים כשרים למערכה חוץ מעצי זית וגפן [מפני שהשמן למנורה והיין לנסכים בא מהן], לעצים חלקת כבוד בשביל הפרי ולאהרן לא תחלוק כבוד בשביל הבנים מיד צו את אהרן.
פסוק ב:זאת תורת העלה עד עתה לא היינו יודעים מאימתי זמן עולת התמיד של שחר ועד מתי זמנה של עולת התמיד הערב לכך נאמר זאת תורת העולה המיוחדת שבעולות ואיזו זו עולת התמיד. וכן כל הקרבנות האמורין בפרשת ויקרא חוזר ואומר כאן כל דיניהם.
פסוק ב:היא העלה. אעפ״י שהיא נקטרת ביום כדכתיב ביום הקריבו את זבחו. למד עליה הכתוב שחלבה ואבריה כשרים כל הלילה.
פסוק ב:ואש המזבח מזבח הפנימי.
פסוק ב:תוקד בו תדליק מאש של מזבח החיצון כדאיתא בתו״כ מניין לאש של מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון תלמוד לומר ואש המזבח תוקד בו.
פסוק ב:בו ממנו, מצינו בי״ת במקום מ״ם כמו ומשחת בו. ביום המשח אותו, אש מחתה ומנורה מנין ודין הוא נאמר אש במזבח הפנימי ונאמר אש במחתה ומנורה מה אש מזבח הפנימי ממזבח החיצון אף אש מחתה ומנורה ממזבח החיצון.
פסוק ג:מדו בד וי״ו יתרה, כמו וי״ו דוחיתו ארץ, בנו בעור בנו צפור, ואל תתמה על המ״ם אם היא נקודה בחירק שהרי דוגמתו מצינו שיורד על פי מדותיו.
פסוק ג:מדו בד הם כתונת מצנפת ואבנט שכולם בד. והוציאם הכתוב בלשון יחיד, לפי שכולן כלבוש אחד שאינו לובשם זה בלא זה. ומכנסי בד כתב לעצמו כמו שמצינו בפרשת תצוה. אחר שפירש בגדי כהן גדול והדיוט חזר ופי׳ האבנט והמכנסים לשניהם, ובתורת כהנים מרבה להו לארבעה בגדים מיתורא דילבש דמצי למימר ולבש מדו בד ומכנסי בד על בשרו, או יהיו על בשרו מה ת״ל ילבש לרבות שנים בגדים אחרים.
פסוק ג:על בשרו כנוי לערוה כמו זב מבשרו זובה בבשרה.
פסוק ג:והרים את הדשן פשטיה דקרא כשרוצה להרים את הדשן מעל המזבח לובש בגדי כהונה שאין לעלות על המזבח בבגדי חול.
פסוק ג:את הדשן מן הדשן מלא קומץ.
פסוק ד:והוציא ולהוציא את הדשן. אין כהן כתוב כאן למד על בני מומין שהן כשרים להוציא את הדשן.
פסוק ד:אל מקום טהור הואיל ובאו ממקום קדושה אבל באבנים מנוגעות כתיב אל מקום טמא פי׳ במקום שאין דרך נושאי טהרות לבוא שם.
פסוק ה:והאש על המזבח אהדריה קרא לכדרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר מנין להצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח ת״ל והאש על המזבח וגו׳ הצתת האליתא להצית בהן אור מערכה גדולה. אליתא קסמין דקין הכי מתניא והכי פירש״י בפרק טרף בקלפי.
פסוק ה:וערך עליה מניין שיעשה את המערכה גדולה כדי לקבל את כל העולות ת״ל עליה, מניין לאמורי חטאת ואשם וקדשי קדשים וקדשים קלים ת״ל עליה חלבי השלמים. מניין לקומץ ולבונה ולמנחת כהנים ולמנחת כהן משיח ולמנחת נסכים, ת״ל והקטיר ללמד על כל ההקטרות שיהא עליה. יכול אף הקטורת תהא עליה ת״ל ובער עליה עשה הבערה א׳ לקטורת, עשה מערכה א׳ לקטורת.
פסוק ו:אש תמיד אף בשבת אף בטומאה.
פסוק ו:לא תכבה אף במסעות, כבוד שמים הוא שלא תהא כירתו בטלה, מה עושין לה כופין עליה פסכתר דברי רבי יהודה.
פסוק ז:אל פני המזבח ולא להיות טעונה הגשה כמו שפי׳ לעיל בפרשת ויקרא.
פסוק ח:והרים ממנו מן המנחה. כתב לשון זכר גבי נקבה דוגמא כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קדש, ועוד הרבה.
פסוק ט:והנותרת ממנה אהדריה קרא משום שאמר למעלה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו סד״א אף הנותרת כולה לגבוה סלקא לשם הכהנים תלמוד לומר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.
פסוק ט:מצות תאכל לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון תלמוד לומר מצות תאכל מצוה כיוצא בו יבמה יבא עליה מצוה.
פסוק י:חלקם נתתי אתה מאשי. נתינת טעם הוא ללא תאפה חמץ, כיון שהיא חלקם מאשי הרי הוא כדין אשי שנא׳ בהם כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולכך לא תאפה חמץ.
פסוק י:קדש קדשים היא. הרי הוא כאחד מן הקדשים,
פסוק י:כחטאת. מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו כן.
פסוק יא:כל זכר. פרשה זו נאמרה בפרשת ויקרא ונשנית כאן בשביל שלשה דברים, מצות תאכל, במקום קדוש, כל זכר יאכלנה.
פסוק יא:כל אשר. יבא ליגע בהם יקדש ויטהר עצמו קודם הנגיעה.
פסוק יג:ביום המשח אתו. בי״ת במקום מ״ם פי׳ מיום המשח אותו חייב הוא להקריב מנחה זו דוגמא ביום משחו אותם שפי׳ מיום משחו אותם וכן הנותר בבשר ובלחם שפי׳ מן הבשר ומן הלחם.
פסוק יג:מחציתה בבקר ומחציתה בערב. כיצד הוא עושה מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערבים נטמא חציו של בין הערבים או אבד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצא שני חצאים קרבים ושני חצאים אבודים.
פסוק יד:תעשה מרבכת אין לך רבוכה בתורה אלא זו ושל תודה ושל מלואים.
פסוק יד:תפיני כמו אופה ואינו אופה כל צרכיה אלא בשול נא.
פסוק טז: כליל תהיה. שאם יקמוץ ממנה כשלש אצבעות כמו משאר מנחות מה דורון יש בכך לפני הקב״ה ומה יפסיד אם יעשה מכל מאכליו מנחות ולא דמי לכל מנחות של ישראל שהרי הקומץ נקטר והשאר נאכל לכהנים שהם משרתיו של הקב״ה נמצא כולה דורון ואף לא דמי לחטאת ואשם של כהנים דהתם האימורין נקטרין והעור לאנשי משמר וכן הדין נותן שתהא נשרפת הואיל והיא מנחתו כמו שמצינו בשני פרים שלו שהקריב בח׳ ימי המלואים שנשרפו אע״פ שהיו חטאות חיצונות.
פסוק יח:במקום אשר תשחט העלה אהדריה קרא ע״י שלא פי׳ למעלה בכל החטאות ששחיטתן במקום שחיטת העולה.
פסוק כ:אשר יזה עליה תכבס ואין כל הבגד טעונה כבוס.
פסוק כ:תכבס לפי שהדם דם קדשי חטאת הנאכלת לפנים מן הקלעים ואם יזה מדמה על בגד ויצא חוץ לקלעים נפסל ביוצא.
פסוק כ:במקום קדש לרבות לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש.
פסוק כא:וכלי חרש, ישבר. כשם שהכבוס במקום קדוש כך השבירה טעונה מקום קדוש.
פסוק כא:בכלי נחשת. דבר הכתוב בהווה וה״ה לכל כלי מתכות.
פסוק כא:ומרק ושטף. בתוך זמן אכילתה פן יביא קדשים לידי נותר. יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן במ׳ סאה ת״ל במים - כל שהן.
