תנ"ך על הפרק
ויקרא ו
96
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
דינים נוספים של העולה, של המנחה ושל החטאת
מאמרים על הפרק
התמיד והעצים
לתורת הקרבנות יש שני תפקידים שונים.
תורת העולה
מדוע השתנה סדר הקרבנות בפרשת צו מסדר הקרבנות בפרשת ויקרא?
כמה סוגי קורבנות יש?
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
ובראש פרשת ויקרא איתא בתורת כהנים מבנין אב משני כתובים, לא הרי פרשת נרות כפרשת שלוח טמאים, ולא פרשת שלוח טמאים כפרשת הנרות, הצד השוה שבהן שכן ב"צו" ומיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצואה - הוא מיד ולדורות. והא דיליף בתורת כהנים מבנין אב, התם לא בעי למילף זירוז, ולפיכך מייתי ליה במה הצד מיד ולדורות, ואין צריך שום קרא. אבל בברייתא (קידושין כט. ) בעי למילף זירוז, יליף ליה מקראי. לכך הוצרך בתורת כהנים ללמוד משני מקראות לא ראי זה כראי זה. ומחדא ליכא למילף, דשלוח טמאים יש בו כרת. ומפרשת נרות נמי ליכא למילף, דמה לנרות דהוא עבודה באהל מועד. ורבינו ישעיה מפרש דמה לנרות דבעי כהונה (שמות כז, כא). ולפי זה נוכל למילף "צו" דהכא דהוא מיד ולדורות מנרות בלחוד, דגם עולה בעי כהונה:אמר רבי שמעון ביותר וכו'. ואם תאמר, הרי כאן אין חסרון כיס לכהן שיאמר לשון "צו", ויש לומר, דשפיר איכא חסרון כיס, משום דהיה העבודה מוטל על הכהן, והיה בשביל זה מבטל ממלאכתו. ולא חסרון כיס גמור בעינן, אלא כל היכי שיהיה גורם לו חסרון בממון קאמר שהוא חסרון כיס. ובתחלת ספרי (במדבר ה, ב) אמר רבי שמעון אין "צו" אלא חסרון כיס, "צו את בני ישראל ויקחו אליך" (להלן כד, ב) , "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וכו'" (במדבר ה, ב) , עד חוץ מן אחד "כי אתם באים אל ארץ כנען" (במדבר לד, ב) שנאמר לענין זירוז חילוק הארץ. והרי אין "וישלחו מן המחנה" חסרון כיס, אלא דזה נקרא חסרון כיס שלא היה בביתו לעשות מלאכתו, [הכא נמי] נקרא זה חסרון כיס מה שהיה צריך הכהן לבטל מלאכתו לעשות העולה. והא דכתיב (דברים ג, כח) "צו את יהושע וחזקהו ואמצהו", חסרון דגופא (ד)טפי צריך זירוז, שירא במלחמה:זה בא ללמד כו'. פירוש, דהא תורת העולה כבר נאמר בפרשת ויקרא (א, ג-יז), אלא בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כל הלילה, כדכתיב בסיפא דקרא "היא העולה על מוקדה כל הלילה":ללמד על הפסולין וכו'. דכל לשון "תורה" הוא רבוי, כלומר תורה אחת לכולם, ולמדנו דאף הפסולין אם עלו לא ירדו. וממיעוטא ד"היא העולה" למדנו דיש עולות אף על גב דעלו - ירדו, והיינו אותן שלא היו פסולן בקודש, כגון רובע ונרבע. ואף על גב דגם רובע ונרבע מצי להיות פסולן בקודש, כיון שפסולן אין תולה בקודש, שאין פסול בשביל הקדושה, לא נקרא זה פסול שלהן בקודש. ואין לומר מקרא ממעט רובע ונרבע לפני הקדש, ומרבה רובע ונרבע אחר הקדש, דרובע ונרבע לפני הקדש לא קדוש, כדאיתא בתחלת ויקרא (רש"י א, ב):תורה אחת לכל העולין. הרמב"ן הקשה על זה, דאין ה"תורה" הזאת רבוי לכל העולין, רק לכל העולות, דהא הנסכים אם עלו ירדו (זבחים פג. ) . והרא"ם תירץ דהנסכים הם גם כןבכלל 'עולות', וראיה לזה דקאמר בברייתא אחר כך (תו"כ כאן) 'יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו, תלמוד לומר "העולה", מה עולה מיוחדת וכו'', ואם לא היו נסכים בכלל 'עולות', למה הוצרך למילף מן "העולה" 'מה עולה מיוחדת וכו'':
הביא ראיה של כלום, דאף על גב דבלשון "עולת" לא הוי נסכים, מכל מקום ב'מה מצינו' יש למילף כל הקרבנות. דאם לא כן, כיון דבקרא כתיב "עולה" מהיכן למדנו שאר קרבנות, אלא ב'מה מצינו', וגם הנסכים יש למילף במה מצינו. ולפירוש רש"י, אם "עולה" לשון עליה הוא, היאך נאמר (תו"כ כאן) 'מה עולה מיוחדת כו'', והלא "עולה" פירושו לשון עלייה, ולא הוי [איירי] קרא דוקא בעולה. אלא על כרחך דבקרא כתיב "עולה", וילפינן במה מצינו לכל הקרבנות:
ויש לומר, דרש"י סבירא ליה דפירוש הכתוב "זאת תורת העולה" כאילו כתב "זאת תורת העולה" - שנקראת "עולה" על שהיא עולה לגבוה והיא כולה כליל (לעיל א, ט) , וכתיב "זאת תורת העולה" לרבות כל העולים אף על גב שאינם כליל. והשתא הוי שפיר דקאמר 'יכול אף נסכים', שהרי הנסכים גם כן עולים, תלמוד לומר "העולה", שהרי "העולה" כתיב בקרא, ודומיא ד"העולה" יש לנו לרבות כל העולין:והרים את הדשן. פירוש, מדכתיב "והרים", ולא כתיב 'והסיר את הדשן', כי הרמה משמע מקצת, כמו "והרמות ממנו מכס" (במדבר לא, כח) , לכך קאמר שהיה חותה מלא המחתה, כלומר מקצתה. ולא היה צריך מלא המחתה, דהרי ביומא בפרק בראשונה (כד. ) מסיק שם נאמר כאן "והרים", ונאמר להלן (פסוק ח) "והרים ממנו בקומצו", מה להלן בקומץ אף כאן קומץ, וסגי בקומץ, אלא דנקט 'מלא המחתה', דעד מלא המחתה היה מרים, ופחות מקומץ לא:מן המאכלות הפנימיות. פירוש, כי שם היה העולה נשרף, וכתיב "את הדשן אשר תאכל האש את העולה", ולא יקח הדשן שבחוץ, כי אותו הדשן נעשה מן העצים:ונותנין במזרחה של כבש. דכתיב בפרשת ויקרא (ר' לעיל א, טז) "והשליך אותו אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן", אם כן במזרח היה נותן את הדשן (כ"ה ברא"ם):הדשן אשר תאכל האש את העולה ועשתה דשן וכו'. פירוש, הא דפתח ב"דשן" וסיים "אשר תאכל האש את העולה", הכי פירושו, כי האש אכלה את העולה ועשתה דשן, מאותו דשן ירים:אין זה חובה כו'. פירוש, שאין לומר דהא דכתיב "ולבש בגדים אחרים" היינו בגדים אחרים ממש, שאינם ראוים לעבודה, שודאי אם פירושו בגדים אחרים ממש שאינם ראוים לעבודה - אז נוכל לומר "ופשט את בגדיו" הוא חובה, דהתורה אסרה הוצאת הדשן בבגדים של קודש, אבל בפרק בראשונה (יומא כג ע"ב) אמרו דאין "ולבש בגדים אחרים" הוא בגדים אחרים ממש שאינם ראוים לעבודה, שכן אמרו "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" שומע אני כדרך יום הכפורים פושט ולובש, תלמוד לומר "בגדיו" "בגדים", מה בגדים שהוא פושט ראויין הן למלאכת המזבח, אף בגדים שהוא לובש ראויים למלאכת המזבח, אם כן למה נאמר "אחרים", פחותים מהם. והשתא שלמדנו דראויים הם בגדים שלבש לעבודה, לא נוכל לומר דמצוה הזאת ד"פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" שהוא כמו ביום הכפורים, דכתיב (ר' להלן טז, כג-כד) "ופשט ולבש", הבגדים שפשט לא היו ראויים למלאכה שעושה אחר כך. אלא כאן הבגדים האחרים ראויים גם כן למלאכת המזבח, ולא קאמר "אחרים" אלא פחותים מהם. ומזה הוציא רש"י דאין זה חובה, דכיון דשניהם היו בגדי קודש ראוים למלאכת המזבח, אלא שהתורה לימדנו שבבגדים שבישל בהם אל ימזוג בהם כוס לרבו. ואין לומר דהוא חובה, דלא מצאנו בכהאי גוונא חובה, אלא לא הוי רק משום דרך ארץ. כך הוא סברת רש"י:
והרמב"ן הקשה על זה, מנא ליה לומר שלא יהא חובה, דהוא דרך כבוד למעלה והוא חובה, ויראה, דרש"י דייק דודאי דרך ארץ הוא, דהא מתחלה היה עובד ואחר כך מוציא את הדשן, ואם כן מאי שייך בזה כבוד, דהא אפשר להוציא הדשן בבגדים ששימש לרבו, ולא ישמש אחר כך, בשלמא אי לא הוי רק דרך ארץ - קאמר קרא שפיר, שכל זה דרך ארץ שיהיה פושט את בגדיו, שלא יהיה מלכלך אותם בהוצאות הדשן, כדי שימזוג כוס לרבו אחר כך בבגדים נאים, דליכא למימר להוציא הדשן בבגדים אלו ואחר כך לא ישמש עוד בהם, דכל שכן דאין זה לעשות, אבל אם נפרש הכתוב מצוה, לא שייך מצוה בזה שיהיה פושט הבגדים וילבש בגדים אחרים, שהרי המצוה הוא שלא יעבוד בבגדים שבישל הקדירה, ולמה לא יעשה זה, שהרי אפשר לו בגדים אחרים כאשר יחזור וישמש במזבח, ואין כבוד בזה שהוא לובש בגדים אחרים, רק הכבוד הוא שלא ישמש אחר כך באותן בגדים שהוציא הדשן, אבל הפשט הבגדים לא הוי מצוה כלל, שאם ירצה להוציא באותן בגדים שעבד - ושוב לא יעבוד בהם - יכול לעשות, ואם כן למה אמרה תורה "ופשט את בגדיו" מילתא דלא הוי מצוה, אלא על כרחך קרא לא איירי אלא בדרך ארץ. ועוד, מדקאמר "ולבש בגדים אחרים" פחותים (רש"י כאן), שמע מינה דדרך ארץ למדך התורה, דאי לאו דרך ארץ אלא חובה, למה כתב "אחרים" - פחותים, דמשום דרך כבוד סגי שלא ישמש באותן בגדים שבישל, אבל מדהצריך הכתוב פחותים, שמע מינה דלא הוי רק דרך ארץ:
ואם תאמר, ומי דחקו לרש"י לומר מה שהיה פושט בגדים משום בגדים שבישל בהן קדירה אל ימזוג בהן כוס לרבו, שמא טעמא (שיפשוט) [שילבוש] בגדים פחותים שלא יתלכלך החשובים, יש לומר, כיון דלא כתיב רק "בגדים אחרים", משמע פחותים מן הראשונים, אם כן אי אפשר לומר מה שפושט הוא בשביל שלא יתלכלכו הראשונים, דאם כן כאשר היה לובש שוים מאה - יכול ללבוש פחותים מהם שוים חמישים, דלא אמר הכתוב רק "אחרים" פחותים מהם, כל שהוא פחות. ואם מתחלה לעבודה היה לובש בגדים חמשים, יפשוט אותם וילבש פחותים. והשתא ממה נפשך, אם בגדים של חמשים אינם חשובים, גם כן להא מלתא אם היה לובש תחלה בגדים חמשים - יהיו נקראים אינם חשובים, ויוציא בהן את הדשן, ואם כן לא ידענו מה נקרא חשוב, אלא עיקר הפשטה זאת הוא בשביל שאל ישמש לרבו בבגדים שבישל בהן הקדירה, רק שאמרה תורה כיון שעל כל פנים יפשיט הבגדים בשביל שאין לשמש לרבו בבגדים שבישל, יש לו ללבוש הפחותים להוצאת הדשן, והחושבים אל העבודה, שלא יתלכלכו. ועוד, כיון שהוצאת הדשן עבודה [היא], היה גנאי ללבוש בגדים פחותים אליה, אלא שזה דרך כבוד משום קדירה שבישל בה אל ימזוג כו':
ומכל מקום קשיא על דברי רש"י, שמא מצוה היא שלא ישמש בבגדים שבישל קדירה לרבו, ואין זה דרך ארץ, רק דבר זה הוא דרך ארץ, כיון שעל כל פנים אינו רשאי לשמש בבגדים שבישל קדירה לרבו - יפשיט את החשובים וילבש פחותים, וזה הוי דרך ארץ, ויש לתרץ, כיון דעל כרחך דרך ארץ [קאמר] קרא, יש לנו לומר שהכל הוא דרך ארץ:הצבור בתפוח. לא אותה ששם אצל המזבח, דאותה היה נבלע במקומה, כמו שכתב רש"י בפרשת ויקרא (א, טז) . ועוד, דכתיב "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", דמשמע מיד כשעשה זאת - ששם הדשן אצל המזבח - "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", ואם הכתוב דיבר באותו דשן שהיה אצל המזבח, אם כן יוציא אותה מיד מן המזבח אל מחוץ למחנה, ולמה מצריך הכתוב תחלה להשים אותה אצל המזבח ואחר כך יוציא אותה אל מחוץ למחנה. אלא לא איירי באותו דשן שאצל המזבח כלל, אלא בדשן הצבור על גבי מזבח כמין תפוח, דאחר שהרים הדשן מעל המזבח, ודשן רבה על המזבח, מוציא הדשן שעל המזבח אל מחוץ למחנה:במנין המערכות. בפרק טרף בקלפי (יומא סוף מג ע"ב) , שהיה צריך עוד מערכה אצל המערכה הגדולה, שממנה היה חותה גחלים להקטיר קטורת על מזבח הפנימית. ופליגי תנאי התם, שיש אומרים דצריך עוד מערכה לקיום האש, והם שני גזרי עצים, שאם לא היה האש על המערכה הגדולה מתגבר - היה מקיים מן מערכה זאת. ויש שמוסיפין עוד אחת לאיברים ופדרים שלא נתאכלו, שהיה עוד אחת, כדאיתא התם (יומא מה. ):עולת תמיד היא תקדים. דכתיב "וערך עליה העולה", מוכח העולה ראשונה על המערכה, ובעולת תמיד מיירי, כדאמר רבא בפרק תמיד נשחט (פסחים נח ע"ב) "העולה" - עולה ראשונה. כלומר, מדכתיב "העולה" בה"א הידיעה, היא העולה הראשונה שבפרשת קרבנות, והוא עולת תמיד, כדכתיב (ר' במדבר כח, ב) "צו את קרבני לחמי וגו'":אם יביאו שם שלמים. דאם לא כן, "וערך עליה חלבי השלמים", שמא לא יהיו שם שלמים, בשלמא "וערך עליה העולה" היה שם עולת תמיד הקבוע, אבל "והקטיר עליה חלבי השלמים", שמא לא יהיה שם שלמים, לכך פירושו לפי פשוטו 'אם יהיו שם שלמים'. ורז"ל (פסחים סוף נח ע"ב) דרשו בו, דאם לא כן, למה לי למכתב "וערך עליה חלבי שלמים", פשיטא שיערוך עליה חלבי שלמים אם יהיו שם שלמים, ומאי בא להגיד בזה, ולכך דרשו "וערך עליה חלבי השלמים" 'עליה השלם כל הקרבנות':אש שנאמר בו תמיד כו'. וקשיא, דלעיל (רש"י פסוק ה) דרשינן לענין המערכות, ויש לומר, דבפרק טרף בקלפי (יומא מה ע"ב) לא דרש "אש [תמיד תוקד על] המזבח" למערכה, רק להדליק המנורה מן המזבח החיצון, ולכך צריך לומר ד"אש תמיד תוקד על המזבח" (פסוקנו) דקאמר לעיל (רש"י פסוק ה) שכולן נדרשו במסכת יומא (מה. ) שנחלקו רז"ל במנין המערכות - לא קאי על (אש המזבח תוקד בו) ["אש תמיד תוקד על המזבח"], דאותו הכל מודים דאתי דאש של מנורה יהא ממזבח החיצון, רק ו"האש על המזבח תוקד" (פסוק ה) בהא פליגי, אבל "אש תמיד תוקד על המזבח" (פסוקנו) אתא לאש מנורה דיהא על מזבח החיצון, כך נדרש שם:עובר בשני לאוין. דשני פעמים (פסוקים ה, ו) "לא תכבה" כתיב:תורה אחת לכולן וכו'. דאין לומר ריבויא ד"תורה" אתא על שאר ד' מנחות, דלא נכתב לעיל דבעי לבונה רק מנחת סולת (לעיל ב, ב) , דזה אינו, דהא קרא דהכא בכל מנחה איירי, ואם כן בלא ייתורא ד"תורה" יש ללמוד לכל המנחות, וכך פירש בסמוך (רש"י פסוק ח) 'לפי שלא פירש אלא באחת מן המנחות לכך הוצרך לכלול כולן', ולפיכך "תורת המנחה" לא אתיא אלא למנחת כהן:היא הגשה. לא הקרבה על המזבח, דהא "אל פני המזבח" כתיב, ואין זה הקרבה על המזבח:בקרן דרומית מערבית. כדיליף בסמוך דכתיב "לפני ה'" דהוא צד מערב, וכתיב "אל פני המזבח" דהוא צד דרום, דהוא פני המזבח (רש"י כאן), ואם כן אי אפשר לומר אלא הגשה בקרן דרומית מערבית, והשתא מקויים תרווייהו (סוטה יד ע"ב):שלא יעשה מדה וכו'. דאם לא כן, 'והרים קמצו ממנו' מיבעיא ליה, מאי "בקמצו", אלא שרוצה לומר דוקא בקמצו ולא בכלי, ואי הוי כתב 'והרים קמצו' הוי משמע כפי מדת קמצו ירים סולת הימנו:מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה. בסוטה פרק היה מביא (יד ע"ב) , דאם לא כן, למה לי "מסולת המנחה ומשמנה", הרי פשיטא כיון דיצק השמן על כל המנחה (רש"י לעיל ב, א), הוא קומץ מסלתה ומשמנה. אבל לעיל בפרשת ויקרא (ב, ב) דרשינן (תו"כ שם) "מסלתה ומשמנה" דאם עלה בידו קורט של לבונה או גרגר מלח פסול, אבל כאן לא כתיב "מסלתה ומשמנה" אלא למדרש ממקום שנתרבה שמנה, דכאן לא כתיב "מלא קמצו", אלא "והרים ממנו בקמצו", ופירושו שלא יעשה מדה לקומץ (רש"י כאן), ולא איירי קרא בשיעור שיהיה מלא קמצו, לכך אין לפרש שאם עלה בידו גרגיר מלח וכו'. אבל לעיל דכתיב (ב, ב) "מלא קמצו מסלתה ומשמנה", פירושו שיהיה הקומץ מסולת המנחה ומשמנה, למעוטי אם עלה בידו גרגיר מלח. ומה שהוצרך לכתוב כאן "מסלתה", מכיון דהוצרך למיכתב "משמנה" - הוצרך למכתב "מסלתה", דהא אינו קומץ משמנה בלבד, אלא ממקום שנתרבה שמנה בסולת, וכך פירושו, וקמץ מסלת המנחה, והסולת שקומץ צריך שיהיה שם רבוי שמן:שמלקט לבונתה אחר קמיצתה. אבל בשעת קמיצה צריך שיהא עליה הלבונה, דכתיב "והרים ממנו בקמצו מסולת המנחה ומשמנה", ואחר כך כתיב "ואת כל הלבונה והקטיר". וגם אין לומר דקרא אתיא שיקמוץ גם מן הלבונה, דלעיל כתיב (ב, ב) "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה", ופירושו 'לבד כל הלבונה יהיה הקומץ מלא' כדלעיל (רש"י שם) , אם כן פירושו כאן דלאחר הקמיצה מלקט כל הלבונה:ולפי שלא פירש כו'. פירוש, שלא פירש דצריך לבונה ולאחר שקמץ מלקט את הלבונה ומקטירה רק באחת מהן, הוצרך לכלול כולם דבעי לבונה. דאם לא כן, והלא כבר כתיב בפרשת ויקרא (לעיל ב, ב):ואיזהו בחצר אוהל מועד. דאין לפרש "במקום קדוש" שהוא "בחצר אוהל מועד", לאפוקי המקום שאינו קודש בחצר אוהל מועד, דכל אהל מועד קודש, ואם כן על כרחך פירושו "במקום קדוש" ואיזהו "בחצר אהל מועד". והא דלא כתיב "בחצר אהל מועד" לחוד, בתורת כהנים יליף לה, דאי כתב "בחצר אוהל מועד" [לחוד], הווה אמינא דווקא בחצר אהל מועד גופיה, אבל הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש מנא לן, תלמוד לומר "במקום קדוש", דאף הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש בכלל "במקום קדוש". ואי כתב "במקום קדוש" [לחוד], הווה אמינא אפילו במחנה לוייה נמי מותר, דגם זה מקרי "מקום קדוש" שאין זבין וזבות נכנסין לשם (פסחים סז. ) , לכך כתיב "בחצר אהל מועד":אף השיריים וכו'. ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות סוף נה. ) פריך והאי "לא תאפה" להכי הוא דאתא, והא מבעיא ליה לכדתניא "לא תאפה חלקם", מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר (לעיל ב, יא) "לא תעשה חמץ", לפי שנאמר "לא תעשה חמץ", יכול לא יהיה חייב אלא אחת, תלמוד לומר "לא תאפה", אפייה בכלל היתה, ולמה יצאתה, להקיש אליה; מה אפייה שהוא מעשה יחיד, פירש רש"י 'מעשה חשוב בפני עצמו', וחייב עליה בפני עצמו, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחיד לחייב עליה בפני עצמו. ואם כן להכי הוא דאתא, ומתרץ (מנחות ריש נה ע"ב) דאם כן דלהכי הוא דאתי - "חלקם" למה לי, אלא ללמוד על השיריים. ולשריים לחוד לא אתא, דאם כןלכתוב 'לא תעשה חמץ חלקם', מאי "לא תאפה", שמע מינה תרתי:לרבות בעלי מומים כו'. אבל לרבות טמא בשעת זריקת דם ליכא למימר, דהא כתיב אחר כך (פסוק יט) "הכהן המחטא", ולמדנו מכאן דצריך שיהא ראוי לחטוי, וכהן הטמא בשעת זריקת דם אינו ראוי לחיטוי (רש"י שם). ואם תאמר, בעלי מום אינו ראוי לחטוי, ולמה חולק, כבר רביה רחמנא מ"כל זכר בבני אהרן". ובפרק טבול יום (זבחים צט. ) פריך ומה ראית, ומתרץ בגמרא (שם) דבעל מום יש לרבות טפי משום דאוכל, אבל טבול יום אינו אוכל. ומקשה אדרבא, טבול יום יש לרבוייא דלאורתא הוא חוזר אף לעבודה, ומתרץ השתא מיהא לא חזי. רב יוסף אמר מכדי "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" אוקימנא שרוצה לומר 'יחלקנה', לכתוב 'יחלקנה', מאי "יאכלנה", אלא הראוי לאכילה - חולק, שאינו ראוי לאכילה - אינו חולק:כל אשר יגע [ויבלעו ממנה] וכו'. בתורת כהנים "כל אשר יגע בהם יקדש", יכול אף על פי שלא בלע, תלמוד לומר "בהם", עד שיבלע מהם :אף ההדיוטות וכו'. בתורת כהנים. דאין לומר "ובניו" דקרא רוצה לומר בניו שהם כהנים גדולים, דהא קרא כתיב אחר כך "והכהן המשיח תחתיו", אם כן כהן גדול אמור, ומה אני מקיים "ובניו", דאף בניו הם מביאים ביום שנתחנך (מנחות נא ע"ב). ואין לומר דאף הם מביאים לעולם, דהא כתיב (פסוק טו) "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ולא כהן הדיוט, אלא כהן גדול בכל יום, וכהן הדיוט ביום שנתחנך לעבודה. ובתורת כהנים יליף דכהן הדיוט אינו מביא בכל יום - דכתיב "זה" מיעוט הוא, אלא כהן הדיוט ביום שנתחנך, דהא "ביום המשח" כתיב. והאי "ביום המשח" לא כתיב רק בשביל כהן הדיוט, ללמוד כמו שמביא כהן גדול ביום משיחתו כך מביא כהן הדיוט ביום שנתחנך לעבודה, דאם לא כן, לא הוי למכתב "ביום המשח", רק 'מנחת תמיד יעשה אותו', דהא כהן גדול ביום המשח ואחר כך שוה, שלעולם מביא אותו, אלא כדי ללמוד על כהן הדיוט אתא. ובפרק התכלת (מנחות נא ע"ב) קאמר, יכול אהרן ובניו יביאו קרבן אחד, וקאמר תלמוד לומר "אשר יקריבו", ולא הוי למכתב רק 'זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו', אלא ללמד קרבן אהרן בפני עצמו, וקרבן בניו בפני עצמו:אפיות הרבה אחר חליטתה כו'. דבפרק התכלת (מנחות נ ע"ב) יליף ליה דאופה תחלה ואחר כך מטגן, דכתיב "תופיני" - 'אפיה נאה', והיינו על כרחך שאופה תחלה, דאי מטגנה ואחר כך אופה, לא היה זה אפיה נאה, דהיה משחיר מפני השמן והמחבת (רש"י שם). ומה שפירש רש"י "תופיני" אפיות הרבה, הוא לפי פשוטו, רק שדרשו דאופה תחלה, דאם לא כן, לא לכתוב "תופיני", דהא בקרא כתיב שאופה אותה ומטגנה, ולמה הוצרך זה, ולכך דרשו 'תאפה נאה':מלמד שטעון פתיתה. והא דתנן בפרק אלו המנחות נקמצות (מנחות עה ע"ב) מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל, מנחת כהן קופל אחד לשנים ושנים לארבע ואינו מבדיל, פירש רש"י (שם) קופל כדי לקיים מצות פתיתה. מנחת כהן משיח לא היה מקפלה, משמע דאין כאן מצות פתיתה כלל, הא התם בגמרא (שם) קאמר דווקא דלא היה קופלה לארבע, אבל אחד לשנים היה קופל, והא דאמר כאן 'מלמד שטעונה פתיתה', היינו שהיה קופלה לשנים, וזהו מצות פתיתה דידיה:
אבל קשיא, דרבי שמעון קאמר (שם) מנחת כהן ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה שאין בהם קמיצה, והרי כתיב כאן "מנחת פתים", ותירץ הרא"ם דאף רבי שמעון מודה שהיה מקפלה לשנים, ולא פליג רבי שמעון רק אמנחת כהנים, דבעי לתנא קמא [קופלה] לארבע, וקאמר רבי שמעון דאין בהם פתיתה, [ולכך קופלה] רק לשנים, דגבי מנחת כהן משיח ומנחת כהנים לא כתיב (לעיל ב, ו) "פתות אותה פתים", לכך לא בעי [קופלה] לארבע. ואין להקשות דהא רבי שמעון קאמר שאין בהם פתיתה מפני שלא היתה נקמצת, ומאחר שטעמיה דרבי שמעון דלא היה בה קמיצה, אם כן קפול נמי לא בעי, דאין זה קשיא, דטעמיה דרבי שמעון דכיון דאין צריך קמיצה למה יהיה מרבה בפתיתה, כי רבוי פתיתה כדי לקמוץ, אבל פתיתה בעי, דהא "פתים" כתיב בה:המשיח מבניו תחתיו. רוצה לומר, כי "מבניו" קאי על "המשיח", ויש להיות דבוק "מבניו" אל תיבת "משיח", אבל "תחתיו" קאי על האב, ואין לחלק תיבת "מבניו" מן "המשיח", כיון דשניהם מדברים מן כהן המשיח:וכן כל מנחת נדבה וכו'. ופירוש, אל תאמר מדגלי רחמנא כאן דמנחת כהן משיח כולה כולה כליל (פסוק טו) שמע מינה מנחת כהן של נדבה אינה כולה כליל, דזה אינו, דודאי כולה כליל, כדכתיב גבי מנחת כהן "כליל תהיה", ופירושו דהיא נקטרת כולה. ואף על גב דלא כתיב בהדיא "כליל תקטר" גבי מנחת כהן כדכתיב כאן (פסוק טו) "כליל תקטר", מכל מקום פירושו גם כן שכליל תהיה, שהיא שוה כולה לגבוה:העובד עבודתה וכו'. דאין לפרש הכהן המחטא דוקא יאכל אותה, כדפירש רש"י בסמוך (כאן, ובפסוק כב), דהא כתיב (ר' פסוק כב) "כל זכר בבני אהרן יאכל אותה", ואם לא הותר רק לכהן העובד - פשיטא, אין בנות עובדות (קידושין לו. ) , כך פירש רש"י. והא דלא הביא ראיה דכל המשמרה הם אוכלים חטאת וחולקים בחטאת, דכתיב בפרשת שופטים (דברים יח, ח) "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות", ומשם למדנו דכל המשמר אוכלים חטאת, כדפירש רש"י שם 'חלק כחלק יאכלו - מלמד שחולקים בעורות ובשר שעירי חטאת', דמשם אין ראיה, דהווה אמינא דהאי "יאכלנה" דכתיב שם רוצה לומר יחלקנה, שהכתוב מדבר שם במחלוקת הכהנים, דכתיב "חלק כחלק יאכלו", ובודאי התם איירי לענין חלוקה, ופירושו יחלקנה, וכאן של הכהן המחטא - יאכלנה, ולכך הביא ראיה מן הכתוב (פסוק כב) "כל זכר בבני אהרן יאכלנה", שאין לומר שם גם כן פירושו 'כל זכר יחלקנה', דהא כתיב קרא "כל זכר בכהנים יאכל אותה קודש קדשים היא", ומדכתיב "קדש קדשים היא" שמע מינה שנתן טעם לאכילתה, שלכך יאכל אותה כל זכר ולא נקיבות, שהיא קודש קדשים, וזה לא שייך בחלוקה, ולכך מייתי שפיר ראיה מן "כל זכר". ומכל מקום בודאי סמך אקרא ד"חלק כחלק יאכלו", דאם לא כן, מנא לן לפרש "כהן המחטא" בראוי לחטוי, שמא שזרק דמה ממש, ו"יאכלנה" רוצה לומר יחלקנה, שמי שעובד עבודתה יחלקנה, אלא בודאי הכי פירושו; 'הראוי לעבודה - יצא טמא וכו'', דאין לומר שעבד עבודתה, דהא בודאי אינו, דאין כהן העובד חולק בלבד, דכתיב "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו", אלא בראוי לחטוי. ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילה, והא דכתיב "חלק כחלק יאכלו" היינו 'יחלוק' [ד]זה נקרא אכילה, ואינו, דהא "כל זכר וכו'":
ואם תאמר, מנא לן דבא למעט מי שהיה טמא בשעת זריקה, שמא בא למעט קטן שאינו חולק, שאינו ראוי לגמרי לעבודה, ואין זה קשיא, שזה לא הוי למכתב "הכהן המחטא" רק 'העובד', דהא קטן אין ראוי לשום עבודה כלל:
ואף על גב דלעיל (רש"י פסוק יא) מרבינן דבעל מום אוכל בקדשים אף על גב דאינו ראוי לעבודה, כבר רבייה קרא (פסוק יא) "כל זכר בבני אהרן יאכלנו" אפילו בעל מום. ובפרק טבול יום (זבחים צט. ) פריך ומה ראית לרבות בעל מום ולהוציא טבול יום, אימא איפכא - מרבה אני טבול יום ומוציא בעל מום, וקאמר מסתברא לרבות בעל מום שכן ראוי לאכילה, אבל טבול יום אינו ראוי לאכילה עכשיו. וקאמר - אדרבא, טבול יום יש לרבות, דלאורתא חזי אפילו לעבודה, ומתרץ השתא מיהא לא חזי. ורב יוסף משני התם, מכדי האי "יאכלנה" יחלקנה מוקמינא ליה, לכתוב 'יחלקנה', אלא הכי קאמר, ראוי לאכילה - חולק, אינו ראוי לאכילה - אינו חולק:יצא טמא בשעת זריקת דם. הא דנקט טמא בשעת זריקת דם, מפני שהיא עבודה אחרונה, והוא רבותא טפי, שאפילו היה טהור בשעת שחיטה וקבלה והולכה - וטמא בשעת זריקה - אינו חולק. ואם הוא טמא בשעת קבלה והולכה, כל שכן שהוא טמא בשעת זריקה שהיא אחריהם. ולא שרוצה לומר דלא בעינן רק שיהא טהור בשעת זריקת הדם [שאז] חולק בקדשים, אף על גב דהיה טמא בשעת הקטר חלבים, דהא גבי שלמים פירש (רש"י להלן ז, לג) 'מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלבים וכו'', אלא מפני שכאן כתיב "המחטא", ומשמעותה העושה אותה חטאת, וזהו זריקה, שהכפרה בו תלויה, ואין הקטר חלבים מעכבים הכפרה. לפיכך פירש (רש"י כאן) משמעות הכתוב. אבל לקמן דכתיב (ז, לג) "המקריב דם השלמים ואת החלב", משמע דבעינן ראוי להקטרת החלב, ופירש שם לפי משמעות הכתוב. וזהו כמו אבא שאול (זבחים קב ע"ב) דסבירא ליה כך, עיין לקמן (ז, לג, אות ל):ואם הוזה כו'. פירוש, דאין מזין בכונה על הבגד, רק שבא מעצמו שלא בכונה, ולא נקרא זה פועל, ולכך צריך לפרש 'ואם הוזה'. וגם כתב 'אם הוזה' במקום "אשר", ד"אשר" משמע לשון ודאי, ואין כאן ודאי רק ספק, לכך צריך לפרש "אשר" דהכא הוי כמו 'אם'. ומה שכתב 'אותו מקום דם הבגד וכו'', ולא פירש 'אותו בגד', מפני שהיה כפל לשון, שכבר כתב "ואשר יזה מדמה על הבגד", ולא הוצרך לומר עוד "אשר יזה עליה", לכך פירושו "ואשר יזה מדמה על הבגד" 'אותו מקום אשר יהא נזה'. ומה שהוצרך לומר '[אותו] מקום הדם הבגד אשר יזה', ולא כתב 'אותו מקום [דם] אשר יהא נזה', מפני "עליה" שהוא לשון נקיבה, ולא יפול לשון נקיבה על המקום, רק על הבגד, כמו "בגדי עשו החמודות" (ר' בראשית כז, טו) , ופירוש הכתוב "אשר יזה עליה" היינו מקום הדם, שהוא גם כן בגד - כי חלק בגד נקרא בגד - "תכבס":נעשה נותר וכו'. ואף על גב דלא שייך נותר אם בישל בו חטאת בו ביום, ולא נעשה נותר אלא בלינת לילה, וכבר הוא נותן טעם לפגם, דלינת לילה פוגמת (תוספות ע"ז עו. ) , ואפילו אם נשתמש בו בלילה, דלא נעשה (נותר) [פגום], קשיא, לשהותו עד שיהא נותן טעם לפגם, יראה דפירוש הכתוב "ישבר" כלומר שאין לו תקנה בהגעלה, ולא אמרה [תורה] לשהותו ויהיה נותן טעם לפגם, ונותן טעם לפגם מותר (ע"ז לו. ), משום דאין אדם רוצה לפגום את מאכלו שיאכל דברים פגומים, ולפיכך אמר "ישבר", ואם בישל בו בלילה, ליכא למימר לשהותו עד שיתן טעם לפגם, דאין דרך בני אדם לפגום את מאכלו, כך יראה. והרא"ם תירץ, כיון דלא נעשה פגום אלא בעמוד השחר, ולא קדמה פגימה לנותר, הוי כמו נותן טעם לשבח, ואסור. ואין זה טעם וסברא למה יהיה זה נותן טעם לשבח, וכי עדיף מן נבילה גמורה שהיא נותן טעם לשבח, ואם נעשה פגום מותר, הכי נמי נימא הכי, לכך נראה כמו שאמרנו למעלה: