השוואה בין פרקי הלל הגדול, קל"ה וקל"ו
הלל הגדול עשוי שני מזמורים סמוכים, פרק קל"ה ופרקנו. שני המזמורים עוסקים באותם המאורעות, ואף בלשונות דומים [ובגמרא (פסחים קיח.) נחלקו אם גם פרק קל"ה הוא חלק מהלל הגדול שצריך לאמרו בליל פסח]. אלא שבפרק קל"ה הדברים נזכרים כסיפור דברים, ואילו פרקנו עשוי בתבנית מיוחדת, הממשיכה את פתיחתו, "הוֹד֣וּ לַי-הוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב"(תהילים קלו א); שכל פסוק מתחיל ב"לְ" ומסתיים "כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃".
אכן מלבד ההבדלים בסגנונות, ומשקל השיר השונה, ישנם הבדלים נוספים בין שני המזמורים. ישנם מאורעות מסויימים שנזכרים רק באחד מהם [ויבואר בהמשך].
צריך להגדיר את מהות תוכנו המיוחד של כל אחד מהמזמורים ואת המבדיל ביניהם, שעבור זאת נשתנו האחד מרעהו בדברים הנ"ל.
והנראה בזה כי מצינו אצל שבחו של הקב"ה שני סוגים וכלשון הפייטן, "גדלו וטובו מלא עולם"(פיוט 'אל אדון'). יש הילול על רוב "גדלו", והיינו ההשתאות מגודל מעשיו העצומים ופעולותיו הנפלאים, ויש הילול על "טובו", והיינו ההתפעלות מרוב רחמיו וחסדיו על הנבראים, שהוא מעניק להם שפע וטובה.
פרק קל"ה הוא "הַ֥לְלוּ יָ֨הּ", דהיינו הילול על גודל מעשי ה' וכלשון הפסוקים שם, "כִּ֤י אֲנִ֣י יָ֭דַעְתִּי כִּי־גָד֣וֹל יְ-הוָ֑ה וַ֝אֲדֹנֵ֗ינוּ מִכָּל־אֱ-לֹהִֽים׃ כֹּ֤ל אֲשֶׁר־חָפֵ֥ץ יְ-הוָ֗ה עָ֫שָׂ֥ה"(תהילים קלה ה-ו). מהללים את ה' מצד גדלו ועוצם גבורת מעשיו.
לעומת פרק קל"ה, פרקנו הוא "הוֹד֣וּ לַי-הוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃"(תהילים קלה א), דהיינו שבח והודאה על רוב טובו וחסדו. חוזרים ומביעים שבח על אותם עניינים שכבר נזכרו בפרק הראשון. והיינו שאותם מעשים עצמם, מלבד שנתגלה בהם גודל גבורתו ותוקף חילו, גם מתבטא בהם ריבוי חַסְדּֽוֹ, "כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ".
זה הביאור בהבדל בתוכן ובסגנון שני המזמורים. בפרק קל"ה מתאר המשורר את המאורעות מהמבט של "כִּי־גָד֣וֹל יְ-הוָ֑ה", ואילו בפרקנו מתאר את הדברים מן המבט של "כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ".
בפרקנו מזכירים את הטובות של "לְרֹקַ֣ע הָ֭אָרֶץ עַל־הַמָּ֑יִם... לְ֭עֹשֵׂה אוֹרִ֣ים גְּדֹלִ֑ים"(תהילים קלו ו-ז), כי הם חסדי הבורא וטובותיו עם הנבראים. לעומת זאת בפרק הקודם מזכירים את בריאת "נְשִׂאִים֮... בְּרָקִ֣ים... ר֝וּחַ", שהם ענייני גבורה המראים את עוצם גדולת וגבורת הבורא. כמו כן מאורעות קריעת ים סוף, "לְגֹזֵ֣ר יַם־ס֭וּף לִגְזָרִ֑ים... וְהֶעֱבִ֣יר יִשְׂרָאֵ֣ל בְּתוֹכ֑וֹ... וְנִ֘עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף"(תהילים קלו יג-טו), נזכרים רק בפרקנו, כי כל זה שייך לחסדי ה' עם ישראל. אבל הם אינם נזכרים בפרק קל"ה, שכל עניינו גדולת ה', שבשעה שעוסקים בשבחו של מקום מצד גדלו אין מהללים על מפלת הרשעים כי אין כבוד ה' לייחד שמו על הרעה והנקמה, בחינת "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". ובשירה והילול על גדולת מעשי ה' ונפלאותיו ראוי לעסוק רק בחסדי המקום וטובותיו עם ברואיו "כי גבר עלינו חסדו", ולא על ענייני נקמה ומפלה באויבים. ורק כשעוסקים בחלק "הודו לה' כי טוב" ניתן להזכיר זאת מצד ההטבה והחסד שהיה בזה לישראל.