פסוק א:הודו לה׳ כי טוב. כוונת המזמור ככוונת המזמור שלפניו לגמרי לספר בנפלאות סדרי המציאות והראות כח מעשיו לעמו ולעורר הלבבות להודות לפניו ולשבחו ולרוממו ואמ׳ תחלה בדרך כלל הודו לה׳ כי טוב שהוא סבת המציאות והמשכו ועל המציאות אמר שהוא טוב ועל המשך המציאות אמ׳ כי לעולם חסדו.
פסוק ב:ולאלהי האלהים ר״ל אלהי המלאכים שהם המנהיגים הגדולים בכל צבא השמים במצותו ית׳
פסוק ג:והאדונים הם הגלגלים שהם מנהיגי השפלים במצוותו ית׳ ג״כ
פסוק ד:ואמ׳ דרך כלל לעושה נפלאות וגו׳ רומז על חידוש המציאות יש מאין ואומ׳ לבדו שלא היה שם לא מלאך ולא גלגל ולא שום דבר ורמז זה על בריאות המלאכים.
פסוק ה:ואח״כ הזכיר סדר המציאות והזכיר בריאת הגלגלים ואמ׳ לעושה השמים בתבונה ולדעתי רמז בתבונה שעשאם חיים משכילים לדעת חכמי תורתנו ונכלל במלת השמים הרקיע שנתהווה ביום שני
פסוק ו:רוקע הארץ על המים רומז להקוות המים והראות היבשה ורוקע נקוד פתח במקום צרי והוא בינוני מלשון התפשטותו על המים שעל הארץ נראית כגבוהה על המים עד שהשמים שבים גבוהים כמו שהתבאר באמרו כונס כנד מי הים (תה׳ לג).
פסוק ז:לעושה אורים גדולים שהם צורך להמשיך המציאות כי תלית המאורות היו סבה להראות הארץ,
פסוק ח:והשמש תועלתו מפורסמת להאיר ולהחם האויר ולעזר הצמיחה. והירח ג״כ להאיר להולכי חשכה במדברות ודרך ים וגם לצורך הצמיחה כדכתיב גרש ירחים (דברים לג יד) וכן שיש לאור ולחשך סבות למציאות
פסוק ט:וכן שיש לירח כח מיוחד על המים וכן לכל כוכב כח אם בצמחים אם באבנים אם במתכות וכן האורות סבת החום והקור שהם קיום העולם.
פסוק י:ואחר זה הזכיר נפלאות שעשה לעמו והזכיר יציאת מצרים ופרט מכת בכורים להיותם יוצאים על ידה.
פסוק יב:ביד חזקה ובזרוע נטויה רמז על שאר המופתים
פסוק יג:והזכיר אח״כ בפרט קריעת הים ואמ׳ לגוזר ים סוף לגזרים שקרעו לי״ב קרעים וכל א׳ מהשבטים עבר בגזר אחד כדי שלא יכנסו בערבוביא כך דרשו ז״ל אלא שלפי הפשט אמ׳ לגזרים כי נבקע הים מצד רוחב הים בדופן השמאלי של א׳ ונכנסו שם ואח״כ נבקע מצד ארכו בגנה של א׳ ואח״כ לרחבו בדופן הימיני של א׳ ונמצא שבאותו צד עצמו שנכנסו באותו צד יצאו שממדבר איתם נכנסו לים וכשיצאו ממנו למדבר איתם יצאו ולא שעברו כל הים לרחבו שלא נקרע הים כדי להעבירם לגמרי דרך רחבו אלא שיכנסו המצרים אחריהם ויטבעו וא״כ אף כשנאמר שלא עבר כל שבט בגזר שלו ראוי לאמר לגזרים וכ״ש למה שפי׳ רבותינו ז״ל שהיו בו י״ב גזרים על הדרך שפירשנו במס׳ אבות.
פסוק יד:והעביר ישראל בתוכו כלו׳ עד שיעור ידוע מן הים לא שעברו את כלו כמו שביארנו.
פסוק טו:ונער פרעה כמי שהיה בכנף בגדו ומשליכם.
פסוק טז:ואח״כ הזכיר למוליך עמו במדבר ציה וסבבם בענני כבוד ובספוק צרכיהם דרך פלא.
פסוק יז:והכה מלכים גדולים ר״ל חזקים שהחלישם ואח״כ הרגם
פסוק יח:והוא אמרו ויהרוג ואע״פ שלא נזכר מהם בתורה שהרגום ואיפשר שהיו מהם ולא נזכר.
פסוק יט:ופרט סיחון ועוג לרוב חזקם ושהיו נלחמים עמהם קודם לאחרים.
פסוק כא:ונתן ארצם לנחלה כמו שביארנו למעלה
פסוק כב:וכפל הענין נחלה לישראל עבדו ולא הזכיר ממלכות כנען כי סמך על מה שהזכיר. וי״מ כי ארץ סיחון ועוג היתה חסד מאת האל שבעבר הירדן לא ניתן לאברהם אבינו אלא ארץ שבעה עממין ושלשה שהם מואב ואדום ועמון הם קני וקניזי וקדמוני והם עשרה ובארץ סיחון ועוג הוא שאמ׳ לשון חסד אבל ארץ כנען כבר ניתנה לאברהם.
פסוק כד:שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו רמז על גלות בבל או על זה הגלות וכל זה עבר במקום עתיד כי כן דרך הנבואות תמיד להורות כח ההבטחה שהוא כאילו נעשה וכן אמרו בדרש לזרעך נתתי, אתן אין כתיב כאן אלא נתתי, מכאן שמאמרו של הקב״ה מעשה
פסוק כה:ואמ׳ דרך כלל שכל הנבראים מכל עם יהללוהו כי הוא ממציא מזון לכל וממשיך מציאותם.
פסוק כו:והודו לאל השמים ר״ל לאל שהוא היחיד המושל על כל אלהים, וגבוה על כל גבוהים.
