א הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב יֹֽאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ג יֹֽאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ד יֹֽאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ה מִֽן־הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ ו יְהוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ ז יְהוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ח ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ י כָּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יא סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יב סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יג דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ יד עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה׃ טו ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הוָה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ טז יְמִ֣ין יְ֭הוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הוָה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יז לֹֽא אָמ֥וּת כִּי־אֶֽחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יח יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ יט פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָֽבֹא־בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ כ זֶֽה־הַשַּׁ֥עַר לַיהוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃ כא א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה׃ כב אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ כג מֵאֵ֣ת יְ֭הוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ כד זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ כה אָנָּ֣א יְ֭הוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃ כו בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה בֵּ֝רַֽכְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהוָֽה׃ כז אֵ֤ל ׀ יְהוָה֮ וַיָּ֪אֶר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כח אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ כט הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
הודו, מצוה שכל גוים יודו לה' מצד טובו וחסדו:
פסוק ב:
(ב-ד) יאמר, וביחוד יודוהו ישראל שעמהם עשה טובה פרטית יותר, ובית אהרן שהם קבלו יותר טובות פרטיות, וכן יראי ה', כל אחד לפי רוב הטובה שקבל התחייב בהודאה יתירה, וכמ"ש החובת הלבבות שבני ישראל שקבלו טובות פרטיות נתחייבו בתרי"ג מצות, ובני אהרן נתחייבו בכ"ד מתנות כהונה נגד כ"ד מצות כהונה, ומשפחת בית דוד שהפלם בטובות יותר גדולות אמר בית דוד דינו לבקר משפט, והמלך מחויב להיות לו ס"ת יתר על ס"ת שהניחו לו אבותיו וקרא בו כל ימי חייו ויתר מצות המלך, וע"כ צוה שכל אחד לפי מעלתו יוסיף הודאה על טוב ה' וחסדו הפרטי שעשה עמו ביחוד:
פסוק ה:
מן המצר, עתה יתחיל לספר הענין בפרטות, אני קראתי יה מן המצר שאז היה חולה ונוטה למות, וה' ענני במרחב, שאז כבר עברה הסכנה וזה היה לו לאות שיצילהו גם מיד מלך אשור, כמ"ש ומכף מלך אשור אצילך, לז"א מזה ידעתי כי ה' לי, ולכן לא אירא שאם היה עונהו במצר היה מתירא פן הגם שיקל ענשו לא יושיעהו לגמרי, אבל אחר שענני במרחב, ידעתי שכמו שנתקבלה התפלה על החולי ונעשה לי נס כן יעשה לי נס על סנחריב, ולכן לא אירא, ואמר בזה שתי מדרגות, א. שיגין ה' עליו להצילו מן האויב, שעז"א לא אירא מה יעשה לי אדם, ב. שעוד יעזרהו שינצח הוא את האויב כמ"ש עזרם ומגנם הוא, וע"ז מוסיף ה' לי בעוזרי, שמלבד ההגנה יעזר לי לנצח את האויב, וא"כ חוץ ממה שלא יוכל לעשות לי רעה עוד אני אראה נקמה בשונאי:
פסוק ח:
(ח-ט) טוב, מזה מבואר כי טוב לחסות בה, ור"ל הבוטח באדם הוא בוטח בו ועדיין לא ימצא בו מחסה, שהחסיון מורה שכבר חוסה בצלו, אבל הבטחון בה' הוא חסיון, כי בבטחונו כבר ימצא בו מחסה ועז, ועז"א שטוב לחסות בה' מבטוח באדם, אחר שבאדם הוא רק בטחון לא מחסה, ובאר שהבטחון באדם אינו טוב מצד שני דברים, א. מפני שיש ספק אם יעשה בקשתו וזה באדם דעלמא, ואף אם בוטח בנדיבים שהנדיב דרכו להתנדב ולעזור, בכ"ז טוב לחסות בה' גם מן הבטחון בנדיבים, מפני טעם השני שהגם שהנדיב יתנדב לעזרו יוכל להיות שלא יהיה בכחו לעזור:
פסוק י:
כל גוים סבבוני, ר"ל אני רואה שמה שסבבוני כל הגוים, היה בשם ה' ובפקודתו, כדי שאמילם ואכריתם, ר"ל שה' סבב שכל גוים אלה יבואו לצור על ירושלים כדי שיפלו שם, כמ"ש כאשר דמיתי כן היתה לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו:
פסוק יא:
סבוני, והגם שסבבוני כמה פעמים, כי סנחריב בא שלש פעמים על ארץ יהודה, ועז"א סבוני גם סבבוני שנית, גם זה היה בשם ה' כדי שאמילם:
פסוק יב:
סבוני, וגם בפעם השלישית שסבוני כדבורים העוקצים, ודעכו כאש הבוער בקוצים כן נשרפו כולם וזה היה בשם ה' כדי שאמילם:
פסוק יג:
(יג-יד) דחה, והגם שכבר התחילו לדחות אותי לנפול, שמצד הטבע הייתי מוכרח כי לא היה לי בעצמי כח לעמוד בפניהם, בכ"ז הלא ה' עזרני, והנה העזר הוא קטן מן הישועה, והעזר היה לבל אפול, אבל אחר שנתעורר עזי וזמרת של יה עי"כ היה לי לישועה שהוא גדול מן העזר, שהושיע לי גם להכרית את האויב:
פסוק טו:
קול, מצייר שהמלך הולך מביתו לבהמ"ק, ושומע קול רנה וישועה באהלי צדיקים, והוא עפמ"ש (בישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג והשמיע ה' את קולו, ובארתי שם שבעת החלו בירושלים לשיר את שיר החג, החל ה' ללכת להלחם עם מחנה אשור, ובעת שנתוסף הרנה על קרבן פסח בתופים ובמחולות, אז נלחם ה' עם אשור במלחמות תנופה והכרית את מחנהו, עפ"ז יאמר שנשמע קול ורנה וישועה באהלי צדיקים, בעת החל קול הרנה, בא ג"כ קול ישועה, כי כפי שהתחילו לרון ולהודות כן בא הישועה, ותחלה הודיעו כי ימין ה' עושה חיל, ר"ל שה' מאסף את חילו ומכין א"ע להלחם עם אשור, ואח"כ הודיעו שנית, כי ימין ה' רוממה, היינו שידו רוממה על האויב ושמתחיל להתגבר עליו, ואח"כ הודיעו כי ימין ה' עושה חיל, ר"ל שכבר התגבר בחילו והכרית את כל מחנהו:
פסוק יז:
לא אמות, מעתה ידעתי בטח שלא אמות, וזה משני טעמים, א. באשר ידעתי שמה שהחייני ה' מן החולי, הוא כדי שאחיה ואספר מעשי יה, וא"כ נשארתי בחיים כדי לספר מעשיו, ולא המתים יהללו יה, ב. מצד כי ע"י שיסר יסרני יה עי"כ למות לא נתנני, שתמורת המות יסרני ביסורים, וכבר נתכפרו עוני ע"י יסורים, וגם ר"ל שלא ימות מיתת הנפש אחר שיספר מעשה ה' ואחר שנתכפרו עונותיו ע"י היסורים שסבל:
פסוק יט:
פתחו, (המלך והצדיקים שהלכו עמו הגיעו לפני הבהמ"ק להודות ולהקריב זבחי תודה וקרבן היום), ומצוה אל השוערים שיפתחו לו שערי צדק שהמה שערי בהמ"ק שיבא בם להודות לה', וקראם שערי צדק כי אחר שבא ישועתו ע"י היסורים נהג ה' עמו במדת צדק כפי המעשה, לא במדת חסד:
פסוק כ:
זה השער לה', שהיה להמלך שער מיוחד שבו היה נכנס לבהמ"ק (כמ"ש ביחזקאל סי' מ"ד ומ"ו), ואמר שעתה צדיקים יבואו בו שהרשה להם ליכנס עמו בשער ההוא:
פסוק כא:
אודך, (מתחיל להודות בפתח השער מבפנים), אני נותן הודאה על שעניתני ביסורים, כי ע"י כן ותהי לי לישועה, כמ"ש אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני:
פסוק כב:
אבן, המלכות תצויר כבנין כמ"ש כ"פ, והמלך הוא יסוד הבנין כמ"ש הנני יסד בציון אבן (ישעיהו כ״ח:ט״ז), שנאמר על חזקיה, והבונים מאסו בו אז, כי עמדו אז שבנא וסייעתו לחלוק על מלכותו, ובכ"ז היתה לראש פנה, וזה לא היה בדרך הטבע, רק מאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו, כי היה עפ"י נס ופלא, ולכן זה היום עשה ה', הוא מיוחס לה', ובו נגילה ונשמחה, בה' נשמח לא בהתשועה עצמה כי עקר השמחה היא מה שנודע לנו שה' עמנו ושנתן ליראיו נס להתנוסס:
פסוק כה:
אנא, (מתפללים כולם) א. שיושיעם ה' מני צר, ב. שיצליחם בכל מעשיהם מעתה ועד עולם:
פסוק כו:
ברוך, (עתה יוצאים כהני המקדש מבית ה' לקבל פני המלך), הם מברכים את המלך בברכת כהנים, ובאשר בברכת כהנים אמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, אומרים ברוך הבא בשם ה', שכבר שם שם ה' על ב"י ובשמו באו למקדשו, לכן ברכנוכם מבית ה', שהברכה יוצאת מביתו מאת השוכן בו, והוא יברך (וזה נגד יברכך ה' וישמרך):
פסוק כז:
אל, באשר יצאו לקראתו באבוקות של אור, כמ"ש על כן באורים כבדו ה', משיב אל ה' ויאר לנו, (וזה נגד יאר ה' פניו אליך), והמלך מצוה את הכהנים אסרו חג, שיאסרו הקרבן שהביא ויובילוהו עד קרנות המזבח להקריבו, וה' ישא פניהם לקבל קרבנם, כמ"ש הקריבהו נא לפחתך הישא פניך, שקבלת הקרבן הוא נשיאת פנים (וזה נגד ישא ה' פניו):
פסוק כח:
אלי אתה ואודך, הוא הודאה על הטובה, וארוממך להגיד שבחיך הכוללים, ומצוה לכולם הודו לה':