הודיית יחיד וציבור בבית ה'

הוֹד֣וּ לה' כִּי-ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: יֹֽאמַר-נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: יֹֽאמְרוּ-נָ֥א בֵֽית-אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: יֹֽאמְרוּ-נָ֭א יִרְאֵ֣י ה' כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:
(תהילים קיח א-ד)

בתור המשך מהפרק הקודם - בא לשחר את עם ישראל בכלל, ואת בית אהרן ויראי ה' בפרט, להודות לכל הפחות הם לה' על טובו ועל חסדו [כן משמעות "יֹֽאמַר-נָ֥א", "יֹֽאמְרוּ-נָ֥א"].

מִֽן-הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑-הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽ-הּ: ה' לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם: ה' לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי: ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בה' מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם: ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בה' מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים:
(תהילים קיח ה-ט)

מכאן והלאה מתחדשת ההופעה לפני הקהל של יחידים אשר חננם ה' נפלאותיו, ולפנינו פה במשך הפסוקים ה'-ט' סיפורו של אדם, שהציקוהו שונאיו מבני עמו מאוד, והוא לא חדל לקרוא אל ה' ולבטוח בו לבדו עד אשר הייתה לו הרווחה.

כָּל-גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם ה' כִּ֣י אֲמִילַֽם: סַבּ֥וּנִי גַם-סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם ה' כִּ֣י אֲמִילַֽם: סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם ה' כִּ֣י אֲמִילַֽם:
(תהילים קיח י-יב)

מכאן ועד פסוק י"ט סיפורו של גיבור חיל, שהבקיע אל תוך המלחמה והאויבים סביב שחו עליו, אבל הוא לא ניחת מפניהם ובקראו: "בְּשֵׁ֥ם ה' כִּ֣י אֲמִילַֽם!" גזר בחרבו על ימין ועל שמאל. "סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים" - הכוונה: אויביי הקיפוני כדבורים, אך פתאום קפצו אחורנית כאשר תעשינה הדבורים בבוא מוציא הדבש מהכוורת ובידו [כנהוג גם עתה בארץ ישראל] כלי אש המעלה עשן רב [בייחוד: להבת הקוצים, כדי להפיץ את הדבורים ולהרחיקן מעליו, ומלת "כְּאֵ֣שׁ" הוראתה: "כבאש", על דרך "ואצרוף כבור סיגיך" (ישעיהו א כה); לשון דוד ילין בפירושו לאיוב].

דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וה' עֲזָרָֽנִי:
(תהילים קיח יג)

כמעט שנפל ביד אויב וה' עזרו להצילו.

ק֤וֹל רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין ה' עֹ֣שָׂה חָֽיִל: יְמִ֣ין ה' רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין ה' עֹ֣שָׂה חָֽיִל:
(תהילים קיח טו-טז)

מעשה-גבורתו שימש אות-תשועה לצבא ישראל, ובאהליהם - "אָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים" עבר "ק֤וֹל רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה" לאמר: "יְמִ֥ין ה' עֹ֣שָׂה חָֽיִל".

יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑-הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי:
(תהילים קיח יח)

הוא אכן נפצע אבל נשאר בחיים ונחלץ מאויביו באורח פלא.

פִּתְחוּ-לִ֥י שַׁעֲרֵי-צֶ֑דֶק אָֽבֹא-בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽ-הּ:
(תהילים קיח יט)

בדרישה זו מתדפק פלוני אלמוני על "שַׁעֲרֵי-צֶ֑דֶק" - הם שערי הבית או החצר המיוחדים לצדיקים שזכו לנפלאות ה' לבוא בהם בתודה.

זֶֽה-הַשַּׁ֥עַר לה' צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ:
(תהילים קיח כ)

מבפנים עונים לו כי דרך זה השער לא יבואו אלא "צַ֝דִּיקִ֗ים".

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי-לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה: אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה:
(תהילים קיח כא-כב)

אחר אשר נתברר כי גם הוא מהצדיקים שזכו לנפלאות, מניחים לו להיכנס, והוא נכנס ופותח בקול רינה: "א֭וֹדְךָ..." - להודות לה' על שהקימהו על משפל המצב ו-"אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה".

מֵאֵ֣ת ה' הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ: זֶה-הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה ה' נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ:
(תהילים קיח כג-כד)

זאת הקריאה קורא כל הקהל בחום רגשותיו בקרבו.

אָנָּ֣א ה' הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א ה' הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא:
(תהילים קיח כה)

תפילה על תשועה והצלחה כללית של הכלל כולו.

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם ה' בֵּ֝רַֽכְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית ה':
(תהילים קיח כו)

לאחרונה נכנסים להודות יחיד וחבורה, והקהל מקבל פני היחיד בקריאה: "בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם ה'!", ופני החבורה בקריאה: "בֵּ֝רַֽכְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית ה'!".

אֵ֤-ל ה' וַיָּ֪אֶר לָ֥נוּ אִסְרוּ-חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד-קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ: אֵ-לִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝-לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ:
(תהילים קיח כז-כח)

החבורה פותחת: "אֵ֤-ל ה' וַיָּ֪אֶר לָ֥נוּ!", והקהל מפסיקה בקריאה: "אִסְרוּ-חַ֥ג..." - כלומר, "אִסְרוּ" קרבן ה"חַ֥ג" "בַּעֲבֹתִ֑ים עַד-קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ", כי כבר הגיעה שעת ההקרבה; מתוך כך גם היחיד מקצר ויורד ואינו מפליט מפיו אלא המילים: "אֵ-לִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝-לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ!".

הוֹד֣וּ לה' כִּי-ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:
(תהילים קיח כט)

החגיגה מסתיימת בקריאה השגורה אז בפי המון חוגג בקודש.