א הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ב יֹֽאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ג יֹֽאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ד יֹֽאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ה מִֽן־הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ ו יְהוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ ז יְהוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ח ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ י כָּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יא סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יב סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ יג דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ יד עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה׃ טו ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הוָה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ טז יְמִ֣ין יְ֭הוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הוָה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יז לֹֽא אָמ֥וּת כִּי־אֶֽחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יח יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ יט פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָֽבֹא־בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ כ זֶֽה־הַשַּׁ֥עַר לַיהוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃ כא א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה׃ כב אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ כג מֵאֵ֣ת יְ֭הוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ כד זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ כה אָנָּ֣א יְ֭הוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝הוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃ כו בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה בֵּ֝רַֽכְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהוָֽה׃ כז אֵ֤ל ׀ יְהוָה֮ וַיָּ֪אֶר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כח אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ כט הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
הודו לה' כי טוב - תחסר מלת הוא. והטעם: כי טוב הוא.
פסוק א:
ויש אומרים: כי טוב - פועל עבר לשון יחיד, כדרך: מה טובו אהליך, לשון רבים פועל עבר.
פסוק ב:
יאמר - הפעול שהוא האמור: כי לעולם חסדו.
פסוק ג:
יאמרו - הזכיר קדושי ישראל בעבור גודל מעלתם, כי הם יותר חייבים להודות לשם ואחר כך כלל יאמרו יראי ה' בכל עם ועם.
פסוק ה:
מן המצר - מפעלי הכפל, כמו: מסב קלע.
פסוק ה:
במרחב - הפך מצר כי בזה ענני והזכיר השם פעמים, דרך צחות בלשון הקדש.
פסוק ו:
ה' - השם עמי ומה יוכל אדם לעשות לי. ורבי משה אמר: אחר שהשם לי לא אירא, מה שיעשה לי בן אדם.
פסוק ז:
ה' - אמר רבי משה: כאשר יהיה השם לבדו, כנגד כל עוזרי אני אראה בשונאי. והטעם איננו אומר כי השם יהיה אחד מעוזרי, רק הוא כנגד כל העוזרים כי בהיות השם עזרתה לי, אין לי צורך לעוזרים בלתו ואילו היו לי עוזרים רבים והשם איננו עזרי - לא יועילני. וזה הפירוש ארוך ואין צורך לו רק הטעם שהשם יעזור עוזריו ויראו בנקמתו בשונאיו, ובעבור שהזכיר שיש לו עוזרים אמר, כי לא יבטח בהם רק בשם לבדו, על כן: טוב לחסות בשם, כי בכל מקום יהיה לו מחסה. והטעם: אשר יחסה בו הוא ילחם לו.
פסוק ט:
טוב, בנדיבים - כמוהו שהם נכבדים מכל מבני אדם.
פסוק י:
כל - אם סבבוני כל גוים אני אכריתם בשם ה', אשר הוא חוסה בו.
פסוק י:
ומלת אמילם – כמו: ימולל ויבש, כמו אכינם יכונן ובאה זאת הלמ"ד קמוצה, כדרך: ילבשם הכהן. ורבי משה אמר: כי אמילם מגזרת אמלל על משקל פקידה. והוא רחוק.
פסוק יא:
סבוני - כמו: ה' עוזי ומעוזי פעם אחרי פעם.
פסוק יב:
סבוני, דועכו - כמו כבו, ידעך נרו.
פסוק יב:
כאש קוצים - איננו עומד כי מיד הוא נכבה.
פסוק יג:
דחה, לנפול - שלם, כמו לנדוח ידו.
פסוק יג:
וטעם וה' עזרני הוא – השם שהזכיר למעלה זה השם שהזכרתי עזרני.
פסוק יד:
עזי וזמרת יה - אמר רבי משה: כי רי"ש זמרת קמוץ והוא מוכרת בטעם כאילו הוא עזי וזמרתי וכמוהו אם אתן שנת לעיני שהוא כמו שנתי אף נחלת שפרה עלי נחלתי והתשובה כי הקמץ מצאנו בסמיכות, כמו: ה' מנת חלקי וכוסי ויכול להושיב כן ה' הוא מנתי וחלקי וכוסי, אם כן מה יעשה במלת ומנת המלך?! ואחרים אמרו: כי יו"ד עזי נוסף, העד שהוא קמץ חטוף ולא שורק, כמו ה' עזי ומעוזי והנה מה יעשה כי הנה כתוב: כי חקך הטריפני לחם חקי, ה' בעזך ישמח מלך, נהלת בעזך אין הפרש ביניהם. ועוד: מה טעם לוי"ו ויהי לי לישועה?! ואני אומר: אם אתן שנת לעיני סמוך אל עיני ובא הלמ"ד נוסף כמו לימין לבית ואין ספק כי לימין סמוך וככה מנת, גם אף נחלת, סמוך והנסמך חסר כמו: ושכורה ולא מיין ואין אנחנו חוששין שהוא נחלת בקמץ, וככה פירוש דקדוק עזי וזמרת יה סמוך. ומלת עזי תשרת אחרת כמו: יכפה אף וכן הוא עזי וזמרת עזי יה עזי כחי ותחלת כחי, כמו הוא השם, או עזי וזמרת יה עזי:
פסוק טו:
קול, וישועה - בעבור שהזכיר דחה דחיתני
פסוק טו:
וטעם באהלי צדיקים – שיהיו לבטח במות מבקשי רעתם אז יאמרו.
פסוק טז:
ימין ה' עושה חיל - לבדה לא בן אדם וטעם לזכור שלש פעמים, ימין ה', כי זה יהיה פעם אחרי פעם.
פסוק יז:
לא - אחר שימין השם עושה חיל ואני חוסה בו, לא אמות ביד אויב.
פסוק יח:
יסור - שם הפועל מהבנין הכבד, כמו: שאול ישאלו באבל.
פסוק יט:
פתחו - הוא שהצילו הוא חייב להודות לו וזה הוא הצדק.
פסוק כ:
זה - טעם השער הודות לו.
פסוק כא:
אודך כי עניתני - כנגד ענני במרחב יה.
פסוק כא:
ותהי לי לישועה - כנגד מן המצר.
פסוק כב:
אבן - דרך משל שהיו העמים מבזין אותו ובסוף התגבר עליהם, או ידבר ברוח הקדש על ישראל שהם בגלות.
פסוק כג:
מאת, זאת - האבן שהיתה לראש פנה לא היה כן בגבורתה רק מאת השם באה זאת הגבורה.
פסוק כג:
ומלת נפלאת – מגזרת עושה פלא ובא התי"ו תחת ה"א כמו ושבת לנשי' ושכורת ולא מיין וזה לאות כי על לשון ישראל ידבר, על כן בעינינו גם אחריו נגילה.
פסוק כד:
זה, עשה ה' - זאת שנפלאת בעינינו - כמו: אולי יעשה ה' לנו ככל נפלאותיו. ורבי משה אמר: כי הפעלים תחת שמות הפועל, כאילו אמר זה היום עשה ה' לגיל ולשמוח בו וכמוהו: אל תרבו תדברו נדעה נרדפה. ולפי דעתי: שכולם חסירי שי"ן וכן הם שנגילה ונשמחה בו אל תרבו שתדברו ונדעה שנרדפה.
פסוק כה:
אנא - פיוס לאמר לשם: אנא הושיעה הכהנים והצליחה האומרים לבאים בית השם בזבחים ברוך, או יהיה פעל הושיעה גם הצליחה הבא וזה משפט הכהנים לאמר ככה וזאת היא השמחה והגילה שהזכיר למעלה, והנה תהיה ה"א הבא תשרת אחורנית, כמו לאורח הבא על דרך: לאיש הבליעל, את יום השביעי וכן הטעם: אנא השם הושיעה עתה והצליחה עתה.
פסוק כו:
ברוך הבא בשם ה' - ומלת ברכנוכם דברי הכהנים לכל הבאים שהברכה תבא אליהם מבית השם ששם הכבוד, כי אתם מכבדים אותו בזבחים שתביאו.
פסוק כז:
אל - התקיף הוא השם שהאיר לנו כי בבקר יובאו הזבחים לא בלילה והכהנים אומרים לישראל אסרו חג הוא הכבש המוכן לזבוח כמו חגים ינקופו.
פסוק כז:
וטעם עד שיהיה קרוב אל קרנות המזבח, בעבור זריקת הדם.
פסוק כח:
אלי - זה יאמר הבא הוא המביא החג ואל תתמה בעבור שלא יזכיר בתחלה מי הם האומרים כי זאת דרך צחות בשירים, כמו: פשטתי את כתנתי ורבים ככה.
פסוק כט:
הודו - אחר שיאמר הבא אלי אתה אז יענו הכהנים והלוים הודו לה' זאת היא השמחה שהזכיר בתחלה נגילה ונשמחה בו לספר זה המעשה.