א מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ ב ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃ ג לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃ ד עֲ‍ֽלֵי־עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר׃ ה כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהוָ֣ה בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ ו מַה־גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ׃ ז אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת׃ ח בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד׃ ט וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהוָֽה׃ י כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ ׀ יְֽהוָ֗ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ יא וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן׃ יב וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי׃ יג צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃ יד שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ׃ טו ע֭וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ׃ טז לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עלתה (עַוְלָ֥תָה) בּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. זהו השיר שהושר במקדש ביום השבת, ואולם הוא עוסק ב'יום שכולו שבת' – באחרית הימים, בחשבון הגדול האחרון של העולם בכללו, שאז יועמדו הדברים באורם הנכון.
פסוק ב:
טוֹב לְהֹדוֹת לַה'. זוהי הבעת תודה ושבח על עצם היכולת להודות, וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ, עֶלְיוֹן.
פסוק ג:
הזמר לשם ה' איננו אחיד – חלקוֹ האחד הוא לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וחלקו האחר – לומר את אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. חלוקת מהלכו של העולם לפי זמני היממה נושאת משמעות סמלית: הזמן המאיר, שבו חסד ה' ניכר, וטובתו גלויה לעין, לעומת זמן החשכה, הסתר הפנים או הדכדוך, שבו האמונה היא המלווה את האדם.
פסוק ד:
את השירה הזו שרים עֲלֵי עָשׂוֹר, כלי נגינה בן עשרה מיתרים, וַעֲלֵי נָבֶל – שככל הנראה יש לו יותר מיתרים מאשר לכינור. עֲלֵי הִגָּיוֹן, נעימה, אולי סוג מסוים של מנגינה שמנגנים בְּכִנּוֹר.
פסוק ה:
ותוכנו של השיר: כִּי שִׂמַּחְתַּנִי, ה', בְּפָעֳלֶךָ, במה שבראת ועשית, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, העולם וכל אשר בו אֲרַנֵּן, אני שמח ושר.
פסוק ו:
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'. מכל הנראה לעינינו בעולם, בכמות ובאיכות, ומכל מה שביכולתנו להבין ולהסביר, אנו למדים על גדולת ה'. יתר על כן, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. יש מחשבות שהן עמוקות יותר ואינן נגלות לעין.
פסוק ז:
ומכיוון שמהלכיו של ה' כה עמוקים, אִישׁ בַּעַר, בור, חסר דעה לֹא יֵדָע את משמעות הדברים הללו, וּכְסִיל, טיפש לֹא יָבִין אֶת זֹאת.
פסוק ח:
למשל – בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, כשהם צומחים בכל מקום ובלי גבולות מוגדרים, וַיָּצִיצוּ, מופיעים כצמחים הצצים מן האדמה או פורחים כָּל פֹּעֲלֵי, עושי אָוֶן, רֶשע. הכסיל אינו רואה פתרון לקושיה זו; ואולם גידולם והצלחתם-לכאורה של הרשעים אינם אלא אמצעים לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. אכן, לשם השמדתם של עשבים שוטים, אפשר להשקות את האדמה ולחכות שאותם עשבים יעלו ויצמחו מעט, כדי שאפשר יהיה לחרוש את השדה ולהשמידם על מנת שלא יצמחו עוד. כך שגשוגם של רשעי העולם – מטרתו להביא להשמדתם המלאה, שאין אחריה תקומה.
פסוק ט:
וְאַתָּה מָרוֹם, עליון לְעֹלָם, ה'. אתה צופה בכל אלה, ויכול לתכנן את עלייתו המדומה של הרע ואת מפלתו.
פסוק י:
כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ, ה', כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ בסופו של דבר יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ זה מזה, וגם בינם לבין עצמם כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.
פסוק יא:
ולעומת זאת, וַתָּרֶם כִּרְאֵים, כקרני ראם את קַרְנִי, אותי, גידלת ונישאת אותי, שכן אני עובד אותך, בַּלֹּתִי, הרטבתי את עורי ושערי, או: נמשחתי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן, טרי. עליתי לגדולה.
פסוק יב:
ומתוך כך – וַתַּבֵּט עֵינִי בְּנפילת שׁוּרָי, אויבי; בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים, רשעים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי בנפילתם ובכישלונם.
פסוק יג:
ולעומת זאת, הצַדִּיק כַּתָּמָר המיתמר לגובה ובולט במדבר, יִפְרָח ויעשה פֵּרות. הגזע התמיר וקבוצת העלים סביב ראשו משווה לתמר תבנית פרח נאה. הצדיק יפרח לקראת הבשלת פריו. גם חוסנו והצלחתו יאדירו – כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, שממדיו עשויים להיות עצומים, יִשְׂגֶּה ויגדל.
פסוק יד:
הצדיקים מאריכים ימים, מתנשאים ומניבים כעצים הללו משום שהם שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', והם תחת חסותו; בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.
פסוק טו:
וגם אם מפעם לפעם הם יודעים קשיים, הרי עוֹד יְנוּבוּן, יעשו פרי בְּשֵׂיבָה. גם בזקנותם הם יישארו פוריים, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ, גם כאשר אחרים יבלו ויכלו מן העולם.
פסוק טז:
כל זה בא כדי לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה', ומשפטיו אמת גם אם אין הם גלויים לעין, וה' הוא צוּרִי, משענתי ותוקפי, וְלֹא עַוְלָתָה אין עוול בּוֹ. גם אם אינני רואה תמיד את כל אלה, עלי לחשוב על העתיד, עד אחרית הימים, כדי לדעת שהמשפט הכולל בעולם הוא אמת, שהרע ייעקר מן העולם, והטוב ימשיך להתקיים במלוא חיותו ורעננותו.