א לַמְנַצֵּ֥חַ אֶל־שֹׁשַׁנִּ֑ים עֵד֖וּת לְאָסָ֣ף מִזְמֽוֹר׃ ב רֹ֘עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל ׀ הַאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה׃ ג לִפְנֵ֤י אֶפְרַ֨יִם ׀ וּבִנְיָ֘מִ֤ן וּמְנַשֶּׁ֗ה עוֹרְרָ֥ה אֶת־גְּבֽוּרָתֶ֑ךָ וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ׃ ד אֱלֹהִ֥ים הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃ ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֣ים צְבָא֑וֹת עַד־מָתַ֥י עָ֝שַׁ֗נְתָּ בִּתְפִלַּ֥ת עַמֶּֽךָ׃ ו הֶ֭אֱכַלְתָּם לֶ֣חֶם דִּמְעָ֑ה וַ֝תַּשְׁקֵ֗מוֹ בִּדְמָע֥וֹת שָׁלִֽישׁ׃ ז תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭דוֹן לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ וְ֝אֹיְבֵ֗ינוּ יִלְעֲגוּ־לָֽמוֹ׃ ח אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃ ט גֶּ֭פֶן מִמִּצְרַ֣יִם תַּסִּ֑יעַ תְּגָרֵ֥שׁ גּ֝וֹיִ֗ם וַתִּטָּעֶֽהָ׃ י פִּנִּ֥יתָ לְפָנֶ֑יהָ וַתַּשְׁרֵ֥שׁ שָׁ֝רָשֶׁ֗יהָ וַתְּמַלֵּא־אָֽרֶץ׃ יא כָּסּ֣וּ הָרִ֣ים צִלָּ֑הּ וַ֝עֲנָפֶ֗יהָ אַֽרְזֵי־אֵֽל׃ יב תְּשַׁלַּ֣ח קְצִירֶ֣הָ עַד־יָ֑ם וְאֶל־נָ֝הָ֗ר יֽוֹנְקוֹתֶֽיהָ׃ יג לָ֭מָּה פָּרַ֣צְתָּ גְדֵרֶ֑יהָ וְ֝אָר֗וּהָ כָּל־עֹ֥בְרֵי דָֽרֶךְ׃ יד יְכַרְסְמֶ֣נָּֽה חֲזִ֣יר מִיָּ֑עַר וְזִ֖יז שָׂדַ֣י יִרְעֶֽנָּה׃ טו אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֮ שֽׁ֫וּב־נָ֥א הַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וּ֝פְקֹ֗ד גֶּ֣פֶן זֹֽאת׃ טז וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר־נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל־בֵּ֝֗ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ׃ יז שְׂרֻפָ֣ה בָאֵ֣שׁ כְּסוּחָ֑ה מִגַּעֲרַ֖ת פָּנֶ֣יךָ יֹאבֵֽדוּ׃ יח תְּֽהִי־יָ֭דְךָ עַל־אִ֣ישׁ יְמִינֶ֑ךָ עַל־בֶּן־אָ֝דָ֗ם אִמַּ֥צְתָּ לָּֽךְ׃ יט וְלֹא־נָס֥וֹג מִמֶּ֑ךָּ תְּ֝חַיֵּ֗נוּ וּבְשִׁמְךָ֥ נִקְרָֽא׃ כ יְה֘וָ֤ה אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ הָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
רועה. אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו:
פסוק ב:
נוהג. אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו:
פסוק ב:
יושב. אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה:
פסוק ג:
לפני אפרים וגו׳‎. ר״‎ל לצורך גאולתם עורר את גבורתך וגו׳‎:
פסוק ג:
ולכה. כמו ולך כן הוא ע״‎פ המסורה ור״‎ל עליך:
פסוק ד:
השיבנו. אליך:
פסוק ד:
והאר. הראה לנו פנים מאירות ושוחקות ונהיה נושעים:
פסוק ה:
עשנת. כעסת למאס תפלת עמך:
פסוק ו:
לחם דמעה. במקום הלחם האכלתם דמעה כי דמעת הבכי מונע תאות האכילה וכאלו משביע כדבר מאכל:
פסוק ו:
ותשקמו. השקית אותם בדמעות מלוא שליש ר״‎ל הדמעות הרוו צמאונם:
פסוק ז:
מדון. בעלי דין ומריבה:
פסוק ט:
גפן. ישראל הנמשל לגפן הלוא אותם הוסעת והוצאת ממצרים:
פסוק ט:
תגרש. מא״‎י גרשת שבעה עממין ונטעת אותם במקומם:
פסוק י:
פנית לפניה. את העובדי כוכבים ההם ושרשת שרשיה של ישראל ותמלא את הארץ ממנה:
פסוק יא:
צלה. של עדת ישראל:
פסוק יא:
וענפיה. של העדה ההיא היו ארזים חזקים ר״‎ל משלו על כל הארץ וגדלו למעלה:
פסוק יב:
תשלח. פשטה ענפיה עד ים פלשתים והוא האורך:
פסוק יב:
ואל נהר. זה נהר פרת והוא הרוחב:
פסוק יג:
למה. עתה למה תחשב לאויב ופרצת גדריה וכל עוברי דרך מלקטים פריה ר״‎ל למה נתתם להפקר לכל:
פסוק יד:
יכרסמנה. הנמשל לחזיר מיער למה יכרית ויכלה אותה:
פסוק יד:
וזיז. החיות הזזים בשדה כ״‎א ירעה בה ויאכל פריה:
פסוק טו:
שוב נא. שוב עתה אלינו:
פסוק טו:
פקוד. השגיח על הגפן הזאת:
פסוק טז:
וכנה. מקום מושב הגפן אשר ימינך נטעה בה את הגפן והיא א״‎י:
פסוק טז:
ועל בן. ר״‎ל תן השגחתך על א״‎י ועל הבן אשר חזקת לך והוא ישראל:
פסוק יז:
שרופה באש. הלא הגפן ההיא שרופה היא באש וכרותה ממקומה והמה הולכים ואבודים מגערת כעסך:
פסוק יח:
תהי ידך. מעתה תהיה ידך להגן על איש שהושעת בימינך:
פסוק יח:
ועל בן וגו׳‎. הוא כפל ענין במ״‎ש כי היא היא ועל ישראל יאמר:
פסוק יט:
ולא נסוג. לא נשוב אחור ממך:
פסוק יט:
תחיינו. ר״‎ל הוציאנו מן הגלות ונקרא אז בשמך להודות לך: