פסוק א:למנצח אל שושנים עדות. כבר ביארנו במלת שושנים שהוא כלי ניגון נבחר מאד ועדות י״מ עדי כמו את הנזר ואת העדות (מ״ב יא יב) וי״א שהוא כמו חק אולי שם לו חק לזמר זה המזמור וכן עדות ביהוסף שמו (מזמ׳ פא) כמו חק וזאת התעודה בישר׳ (רות ד ז) כמו חק והכל נאמ׳ על בחירת הכלי. וכוונת המזמור נאמרה על זה הגלות הארוך
פסוק ב:ואמ׳ רועה ישר׳ האזינה וקרא שם האומה על שם יוסף ובנימין ואפרים ומנשה מפני שכלל ישראל נקרא בשם יוסף מצד שיעקב אמר ויקרא בהם שמי (ברא׳ מח) ר״ל שתקרא כלל האומה על שמם כמו שנקראת על שמי ר״ל שנקראת ישר׳ ויעקב ואע״פ שבנימין אינו בכלל זה מצד שיוסף ובנימין היו בני אם אחת ומאותה שהיתה עקר הבית נחשבו כלם לענין זה ר״ל להקרא לפעמים כלל ישר׳ בשמם וכן אחר שנחלקה המלכות נקרא מלכות ישר׳ בשם יוסף או אפרים מצד שהמלך הראשון בישר׳ היה משבט אפרים והוא ירבעם שהיה אפרתי. ורועה ר״ל מנהיג. וזכר יושב הכרובים להיותם מקום נועד להדבקות כבוד השכינה עם בני אדם כדרך הנבואה והופיעה פי׳ שישגיח עלינו ושיעורר גבורתו עלינו
פסוק ג:לפני אפרים ר״ל ישר׳ ולכה לישועתה לנו ר״ל שתלך בזריזות לפנינו להושיענו. וי״מ ולכה כמו ולך כדרך ולכה איפה מה אעשה (ברא׳ כז לז) שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישע׳ ג ו) ולכה אין בשורה מוצאת (ש״ב יח כה) ואף בעל המסורה ראיתי שכלל את כולם במלת לכה איפה ואמ׳ ד׳ מלאים ומנה את אלה הנזכרים וא״כ פירושו עורר גבורתך כי גם לך חלק בישועתנו כי אין מיחד אלהותך זולתנו ע״ד משל בכל צרתם לא צר (ישע׳ סג) וכן עמו אנכי בצרה (תה׳ צא).
פסוק ד:וענין השיבנו פי׳ מן הגלות להשיבנו לעבודתך והאר פניך משל להראות פנים צוהלות ובגלות כאלו הפנים נזעמים והחזיר זה הפסוק ג׳ פעמים רמז לג׳ גליות כמי ששמח בראייתו ולא כמראה פנים זועמות לסבת היות לבד ורחוק מן הנראה.
פסוק ה:ואלהים צבאות חסר הנסמך ר״ל אלהים אלהי צבאות וכמוהו העם המלחמה (יהושע ח יא) הארון הברית (שם ג יד) ועוד. [עד] מתי עשנת בתפלת עמך עניינו עד מתי תהיה נחשבת לפניך התפלה כעשן כי הרצויה ידמוה אל הקטורת שריחה טוב כאמרו תכון תפלתי קטורת (תה׳ קמא) והזעומה אל העשן שריחו רע. וי״מ עד מתי עשנת ר״ל עד מתי תעשן בעל חמה עם כל תפלת עמך כלומ׳ שלא תתפייס בתפלתם והאף והחמה נדמה בלשון עשן לרוב חומו כמו שנדמה ג״כ לאש כאמרו אש קדחה באפי (ירמ׳ טו יד) וקצת חכמים כתבו כי הכעס הוא רתיחת דם הלב ואותה הרתיחה יעלה עשן ויצא דרך האף ולכן נקרא העשן ההוא אף ולרוב חומו יקרא חרי וחרון וחמה ולפעמים כי החום ההוא ירתיח הלחות ויותר לבעלי [המרה] הלבנה עד שיעלה קצף ולכן יקרא קצף.
פסוק ו:ולחם דמעה חסר בית כמו לחם בדמעה ובדמעות שליש הפוך ור״ל דמעות בשליש ושליש הוא מדה גדולה כמו וכל בשליש עפר הארץ (ישע׳ מ יב) כלומ׳ רוב דמעות וי״מ זה על גלות בבל שהוא שליש גלות מצרים והראשון עקר.
פסוק ז:תשימנו מדון לשכינינו ר״ל ריב ומלחמה שכל היום [מדיינים] בנו ואויבינו ילעגו למו כלומ׳ ילעגו עלינו וביניהם לרוב חולשתנו.
פסוק ט:והמשיל כנסת ישר׳ לגפן כי כרם ה׳ צבאות [בית ישר׳] (ישע׳ ה ז) גם נמשלו לגפן מפני שהוא פרי משובח והשפע האלהי נמשל לעסיס יטפו הרים עסיס (יואל ד יח) ועוד כי הוא נקל ללקוט לעוברי דרך כאמרו וארוה כל עוברי דרך וכן אז״ל מה הגפן הזאת בוצרים אותה והיא שותקת ודורכים אותה והיא שותקת ולבסוף היין משכר אף ישר׳ וטעם השתיקה שאין הבצירה והדריכה [נותנות] קול כשאר הפירות. ואמ׳ דרך קינה הגפן אשר תסיע ממצרים בכבוד וגרשת גוים בעבורה ותטעה באהליהם ושפינית לפניהם הדרך והוא משל על שלא עמד איש בפניהם ושהשרשת שרשיה בעומק עד שמלאה כל הארץ ושנתכסו הרים בצלה ושענפיה היו גבוהים כארזים הגבוהים
פסוק יב:וששלחת קציריה והם הענפים הקשים עד ים ר״ל עד ים פלשתים שהיא ארכה של ארץ ישר׳
פסוק יג:למה עתה פרצת גדריה עד שיארוה כל עוברי דרך ר״ל ילקטוה
פסוק יד:ושיכרסמנה ר״ל יכרתנה עניינו ישחיתנה וטעם [חזיר] מיער שהוא משחית יותר ובדברי רז״ל שדה שקרסמוה נבלים והכף והקוף ממוצא אחד. חזיר מיער ר״ל מלכי האומות הרשעים וכן זיז שדי ר״ל רמש השדה וזיז הוא לשון תנועה כענין רמש והוא משל על האומות הפחותות. ונמצא לפי הפי׳ מלת צלה חסר בית והראוי בה בצלה וארזי חסר כף והראוי בה כארזי אל וקרא הארזים הגבוהים ארזי אל ע״ד הררי אל (מזמו׳ לו). ורבותי׳ פירשו חזיר מיער על זרעו של עשו וכן דרשו ואת החזיר כי מפרים פרסה הוא מה החזיר מראה טלפיו לומ׳ ראו שאני טהור כך עשו בונין דימוסיות ממה שגזל וחמס ודנין את הגזלנים ואת החמסנים לומ׳ שהם דנין דין אמת ומעשה היה בשלטון אחד מהם שדן ביום אחד כשפנין ורצחנין ונואפים ואמ׳ לסנקליטון שלו שלשתן עשיתי בלילה הזה. ולפי זה יש ממשיכין לפרש זיז שדי על זרעו של ישמעאל שהם אומות פחותות ומ״מ בדרש פי׳ זיז עוף גדול שבשעה שפורש כנפיו מכסה גלגל חמה. ועי״ן של מיער תלויה לא ידענו הטעם אלא שבדרש אמרו זכו מיאור לא זכו מיער כלומ׳ זכו ישר׳ אע״פ שבגלות הם נעשה כחזיר שליאור והוא דג שנקרא כן ודג אין לו כח להזיק לא זכו נעשה חזיר מיער.
פסוק טו:ואמ׳ דרך תפלה א׳ צבאות וכו׳ ופקוד גפן זאת כלומ׳ השגח בה שלא תניחנה הפקר לכל
פסוק טז:וכנה פי׳ נטועה וי״מ כמו גנה ואותיות גכ״ק מתחלפות שהם ממוצא אחד. ועל בן אמצת לך פי׳ בן ענף כמו בן פורת יוסף (ברא׳ מט) ואמצת לך בברית.
פסוק יז:שרופה באש חוזר על הגפן שהיא עתה שרופה באש הצרות וכסוחה ר״ל כרותה ובדרש עקירה לא נאמ׳ אלא כסוחה שכל גפן הנכסחת ר״ל נזמרת סופה לעלות שגזעו מחליף. ויאבדו חוזר על כל העם שהם נמשלים לגפן כלומ׳ שאבדו מגערת פניך ר״ל בהסתלקות השגחתך
פסוק יח:וכן קרא ישר׳ איש ימינך כלומ׳ האיש שקניתו בימינך ובזרועך וכן בן אדם אמצת לך רומז על ישר׳ ומפני שבמשל של הגפן אמר בן במקום ענף אמ׳ עתה בן אדם שכבר אמצתו.
פסוק יט:ולא נסוג ממך ומעבודתך עד שיהי׳ ראוי כל כך להרחיקו אלא שבחסדך תחיינו ותוציאנו מהגלות כי הוא כמות ונקרא שמך לעולם ודרך המקרא לדבר כן על כלל העם בלשון יחיד פעם ובלשון רבים פעם. וי״מ נסוג עתיד מהבנין הקל למדברים בעדם כדי להלמו בקשר עם תחינו ועם בשמך נקרא.
פסוק כ:ואמ׳ אח״כ ה׳ א׳ צבאות השיבנו וכו׳ והנה נאמ׳ זה הפסוק בזה המזמור ג׳ פעמים ובראשון לא הזכיר בו אלא אזכרה אחת ר״ל א׳ השיבנו ובאמצעי שתים א׳ צבאות השיבנו ובשלישי ה׳ א׳ צבאות השיבנו ונראה שרמז שלשה גליות וכפי כפל הצרות כפל האזכרות ברוב תפלה ותחנה.
