תפילה לישראל במצפה בימי שמואל על ישועה מיד הפלישתים

בספר שמואל מסופר כדברים האלה:

וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת-ה' לְבַדּֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל-ה': וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ-מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ לִפְנֵ֣י ה' וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לה' וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה: וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי-הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי-פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל-יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים: וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ אֶל-שְׁמוּאֵ֔ל אַל-תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל-ה' אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים: וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד וַיַּעֲלֵ֧הוּ עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לה' וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל-ה' בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ ה': וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם ה' בְּקוֹל-גָּ֠דוֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל-פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(שמואל א ז ד-י)

בעוד שמואל, כדבר הכתוב, זועק אל ה' בעד ישראל, העם מתפלל בדברי הפרק שלפנינו. מעידים על כך כמה סימנים: כינוי עם ישראל בשם יוסף; זעזועי התשובה החוזרים בכל משך הפרק; וכמה לשונות של הפרק, המקבילים, כאשר יבואר בהמשך, אל פרטי המאורע המובא בשמואל.

ואולי הכוונה בלשון "עדות", הנאמר בפתיחה בפסוק א', "לַמְנַצֵּ֥חַ אֶל-שֹׁשַׁנִּ֑ים עֵד֖וּת לְאָסָ֣ף מִזְמֽוֹר", לרשום כי אסף, המשורר בימי דוד, כתב פרק זה בתור עדות על נוסח תפילה מימים שהיו לפניו.

רֹ֘עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל הַאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה:
(תהילים פ ב)

"רֹ֘עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל" - כי לא היה להם בימים ההם מלך רֹ֘עֵ֤ה, שלא כמו שכתוב על דוד, "וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן: מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ"(תהילים עח עא). וה' לבדו הוא מלכם ורועם;

"נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף" - עד ימי דוד היו שבטי יוֹסֵ֑ף הנכבדים באומה; המשכן, משכן שילה, היה בחלקם, והאומה הייתה נקראת על שמם ["גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי-יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה"(תהילים עז טז), "עֵ֤דוּת בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ"(תהילים פא ו)].

לִפְנֵ֤י אֶפְרַ֨יִם וּבִנְיָ֘מִ֤ן וּמְנַשֶּׁ֗ה עוֹרְרָ֥ה אֶת-גְּבֽוּרָתֶ֑ךָ וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ:
(תהילים פ ג)

בני השבטים הללו עמדו כנראה במצפה במערכות הראשונות נגד הפלשתים ["בְּֽנֵי-אֶפְרַ֗יִם נוֹשְׁקֵ֥י רוֹמֵי-קָ֑שֶׁת הָ֝פְכ֗וּ בְּי֣וֹם קְרָֽב" (תהילים עח ט) - ביחס למלחמה עם פלישתים בימי עלי ושמואל].

אֱ-לֹהִ֥ים הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה:
(תהילים פ ד)

זה עתה התעוררו לשוב אל ה', והם תפילה כי יושיעם ה' כלפי פנים וכלפי חוץ; כלפי החטא וכלפי האויב.

הֶ֭אֱכַלְתָּם לֶ֣חֶם דִּמְעָ֑ה וַ֝תַּשְׁקֵ֗מוֹ בִּדְמָע֥וֹת שָׁלִֽישׁ:
(תהילים פ ו)

אולי באו לרמז על עינוי נפשם בצום ועל הוידוי בבכי ["וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לי-הוה"(שמואל א ז ו)].

תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭דוֹן לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ וְ֝אֹיְבֵ֗ינוּ יִלְעֲגוּ-לָֽמוֹ:
(תהילים פ ז)

"תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭דוֹן לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ" - כי בדבר שמואל נקבצו המצפתה לפני ה', מה שגרם, כמפורש בכתוב, שהפלשתים עלו עליהם למלחמה ["וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי-הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי-פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל-יִשְׂרָאֵ֑ל"(שמואל א ז ז)].

אֱ-לֹהִ֣ים צְבָאוֹת֮ שֽׁ֫וּב-נָ֥א הַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וּ֝פְקֹ֗ד גֶּ֣פֶן זֹֽאת: וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר-נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל-בֵּ֝֗ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ: שְׂרֻפָ֣ה בָאֵ֣שׁ כְּסוּחָ֑ה מִגַּעֲרַ֖ת פָּנֶ֣יךָ יֹאבֵֽדוּ:
(תהילים פ טו-יז)

"וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר-נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ" - נראה, כי "כַנָּה" הוא העץ אשר הגפן סומכת עליו ומתכוננת על ידו, ובלשון "נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ", הכוונה, שתקעת אותה בארץ. ואגב שהשתמש בלשון זה לעיל ביחס לגפן, משתמש בו גם ביחס לכַנָּה.

"וְעַל-בֵּ֝֗ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ" - חוזר אל "הַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם" - שתביט על בֵּ֝֗ן אִמַּצְתָּ לך.

"בֵּ֝֗ן" הוא פה בהוראת סעיף של עץ, ומלשון נקבה, כפי שיוצא מלשון "בן פורת יוסף"(בראשית מט כב) ]ר' אברהם אבן עזרא]. ובהתאם לזה בא הלשון: "שְׂרֻפָ֣ה בָאֵ֣שׁ כְּסוּחָ֑ה" - "כְּסוּחָ֑ה", הוראתה כרותת ענפים, ומרמז בלי ספק על היוצא מהכתוב ספר שמואל, כי הפלשתים קרעו לפני כן כמה ערים מישראל, ואולי גם שרפו ערים בָּאֵשׁ ["וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ-פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד-גַּ֔ת וְאֶ֨ת-גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים"(שמואל א ז יד)].

תְּֽהִי-יָ֭דְךָ עַל-אִ֣ישׁ יְמִינֶ֑ךָ עַל-בֶּן-אָ֝דָ֗ם אִמַּ֥צְתָּ לָּֽךְ:
(תהילים פ יח)

היות יד ה' עַל מישהו מורה על גילוי נבואי (כמו "ותהי עלי יד י-הוה"). כוונתם בתפילה זו על שמואל הזועק באותה שעה אל ה' בעד ישראל, כי ה' יעננו מתוך גילוי נבואי בהבטחת ישועתו, ו"אִ֣ישׁ יְמִינֶ֑ךָ עַל-בֶּן-אָ֝דָ֗ם אִמַּ֥צְתָּ לָּֽךְ" הוא בחינת שמואל הנאמן לנביא לה'. [והדגיש לומר "בֶּן-אָ֝דָ֗ם" כנגד הלשון המקביל בפסוק ט"ז: "וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר-נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל-בֵּ֝֗ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ" אשר שם בא "בן" בהוראת סעיף של עץ].

וְלֹא-נָס֥וֹג מִמֶּ֑ךָּ תְּ֝חַיֵּ֗נוּ וּבְשִׁמְךָ֥ נִקְרָֽא:
(תהילים פ יט)

מבטיחים, כי לא יפוגו מה' ולא יחזרו מתשובתם גם כי תהי להם הרווחה, כי אם גם תְּ֝חַיֵּ֗נוּ, וּבְשִׁמְךָ֥ נִקְרָֽא.

ה' אֱ-לֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ הָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה:
(תהילים פ כ)

חוזרים ומשלשים בקשתם להיות להם ה' לסיוע בתשובתם ולעזר מיד האויב. צא וראה עילוי הדבקות במשך התפילה: בראשונה בפסוק ד' לשונם הוא: "אֱ-לֹהִ֥ים הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה", בפעם השנית בפסוק ח׳: "אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה", ובשלישית, בסוף הפרק בפסוק זה: "ה' אֱ-לֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ הָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה".