א לַמְנַצֵּ֥חַ אֶל־שֹׁשַׁנִּ֑ים עֵד֖וּת לְאָסָ֣ף מִזְמֽוֹר׃ ב רֹ֘עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל ׀ הַאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה׃ ג לִפְנֵ֤י אֶפְרַ֨יִם ׀ וּבִנְיָ֘מִ֤ן וּמְנַשֶּׁ֗ה עוֹרְרָ֥ה אֶת־גְּבֽוּרָתֶ֑ךָ וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ׃ ד אֱלֹהִ֥ים הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃ ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֣ים צְבָא֑וֹת עַד־מָתַ֥י עָ֝שַׁ֗נְתָּ בִּתְפִלַּ֥ת עַמֶּֽךָ׃ ו הֶ֭אֱכַלְתָּם לֶ֣חֶם דִּמְעָ֑ה וַ֝תַּשְׁקֵ֗מוֹ בִּדְמָע֥וֹת שָׁלִֽישׁ׃ ז תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭דוֹן לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ וְ֝אֹיְבֵ֗ינוּ יִלְעֲגוּ־לָֽמוֹ׃ ח אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃ ט גֶּ֭פֶן מִמִּצְרַ֣יִם תַּסִּ֑יעַ תְּגָרֵ֥שׁ גּ֝וֹיִ֗ם וַתִּטָּעֶֽהָ׃ י פִּנִּ֥יתָ לְפָנֶ֑יהָ וַתַּשְׁרֵ֥שׁ שָׁ֝רָשֶׁ֗יהָ וַתְּמַלֵּא־אָֽרֶץ׃ יא כָּסּ֣וּ הָרִ֣ים צִלָּ֑הּ וַ֝עֲנָפֶ֗יהָ אַֽרְזֵי־אֵֽל׃ יב תְּשַׁלַּ֣ח קְצִירֶ֣הָ עַד־יָ֑ם וְאֶל־נָ֝הָ֗ר יֽוֹנְקוֹתֶֽיהָ׃ יג לָ֭מָּה פָּרַ֣צְתָּ גְדֵרֶ֑יהָ וְ֝אָר֗וּהָ כָּל־עֹ֥בְרֵי דָֽרֶךְ׃ יד יְכַרְסְמֶ֣נָּֽה חֲזִ֣יר מִיָּ֑עַר וְזִ֖יז שָׂדַ֣י יִרְעֶֽנָּה׃ טו אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֮ שֽׁ֫וּב־נָ֥א הַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וּ֝פְקֹ֗ד גֶּ֣פֶן זֹֽאת׃ טז וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר־נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל־בֵּ֝֗ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ׃ יז שְׂרֻפָ֣ה בָאֵ֣שׁ כְּסוּחָ֑ה מִגַּעֲרַ֖ת פָּנֶ֣יךָ יֹאבֵֽדוּ׃ יח תְּֽהִי־יָ֭דְךָ עַל־אִ֣ישׁ יְמִינֶ֑ךָ עַל־בֶּן־אָ֝דָ֗ם אִמַּ֥צְתָּ לָּֽךְ׃ יט וְלֹא־נָס֥וֹג מִמֶּ֑ךָּ תְּ֝חַיֵּ֗נוּ וּבְשִׁמְךָ֥ נִקְרָֽא׃ כ יְה֘וָ֤ה אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ הָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ, הממונה על המקהלה או הנגנים אֶל שֹׁשַׁנִּים, שם כלי נגינה, או: לחן לשיר מסוים, עֵדוּת, שיר זיכרון לְאָסָף מִזְמוֹר.
פסוק ב:
רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן את יוֹסֵף. במזמור זוכה יוסף למקום בולט ונכבד, אך נראה כי 'יוסף' כאן הוא כינוי לעם ישראל כולו, כמו יעקב או ישראל. יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, ה' הרוכב על הכרובים במשכן ובמקדש, הוֹפִיעָה והתגלה.
פסוק ג:
לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה, שלושת שבטי רחל, שאף על פי שלא היה ביניהם קשר חזק בתולדות העם, הם מופיעים כאן כיחידה אחת, עוֹרְרָה, הפעל והראה אֶת גְּבוּרָתֶךָ, וּלְכָה, לֵך נא לִישֻׁעָתָה, להושיע לָּנוּ.
פסוק ד:
אֱלֹהִים, הֲשִׁיבֵנוּ אליך, הֱיה עמנו ואל תדחה אותנו עוד, וְהָאֵר פָּנֶיךָ אלינו, וְאז נִוָּשֵׁעָה.
פסוק ה:
ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת, עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ, יחרה אפך בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ, תדחה את עמך בכעס רב,
פסוק ו:
הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה, הלחם שלהם ספוג בדמעות, וַתַּשְׁקֵמוֹ, והשקית אותם בִּדְמָעוֹת בשָׁלִישׁ, כלי מידה מסוים. חיי העם מלאים צער ויגון, כאילו הם אוכלים לחם טבול בדמעות ושותים את דמעותיהם.
פסוק ז:
עד מתי תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן, ריב לִשְׁכֵנֵינוּ, הם אינם פוסקים לריב אתנו, וְגם כאשר אין אנו מטרה להתנפלות ממשית, אֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ, להם – לישראל, או: לו – לאלוקים.
פסוק ח:
שוב המשורר מבקש: אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
פסוק ט:
עתה יתאר את תולדות ישראל, ומדמה את ישראל לגפן: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, בהוצאת ישראל ממצרים, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם מכנען וַתִּטָּעֶהָ בארץ.
פסוק י:
פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ מקום לגדול. והגפן-העם התערתה בארץ, וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ, הכתה שורשים וגדלה וַתְּמַלֵּא אָרֶץ, ואף התפשטה לכל העברים –
פסוק יא:
כָּסּוּ, התכסו הָרִים בצִלָּהּ. הגפן גבהה עד מאוד, וַעֲנָפֶיהָ גדלו כאַרְזֵי אֵל, ארזים אדירים.
פסוק יב:
תְּשַׁלַּח את קְצִירֶהָ, ענפיה החדשים עַד יָם ממערב, וְאֶל נָהָר הפרת ממזרח, שילחה את יוֹנְקוֹתֶיהָ, נצריה, ענפיה הרכים המסתעפים משורשיה.
פסוק יג:
כל זה היה בימי גדולתו של עם ישראל, אבל עכשיו המצב שונה. לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ, וכיוון שכל ההגנות שיש לגפן הזאת נפרצו – וְאָרוּהָ, קטפו את פרותיה כדי לאכלם כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ?!
פסוק יד:
יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר הבא מִיָּעַר, וְזִיז שָׂדַי, מין עוף גדול, או: מינים של עוף יִרְעֶנָּה, יתפרנס ממנה.
פסוק טו:
והוא חוזר ומבקש: אֱלֹהִים צְבָאוֹת, שׁוּב נָא, הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד, זכור לטובה וטפל בגֶּפֶן זֹאת
פסוק טז:
ובכַנָּה, נֶטע, שתיל אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ, וְהבט עַל בֵּן, ענף או: ישראל, אשר אִמַּצְתָּה, החזקת, חיבקת לָּךְ.
פסוק יז:
הרי עכשיו הגפן שְׂרֻפָה בָאֵשׁ ואף כְּסוּחָה, מקוצצת, כרותה, מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ ישראל בצרתם.
פסוק יח:
ובמקום זאת, תְּהִי, תימצא, תתמוך יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ, האיש הנאמן לך, מי שאתה מחזיק בו בימינך לאות כבוד וחיבה, עַל בֶּן אָדָם שאִמַּצְתָּ לָּךְ
פסוק יט:
וְלֹא נָסוֹג, התרחק מִמֶּךָּ. תְּחַיֵּינוּ בכל תפארתנו, כמו בעבר, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.
פסוק כ:
המזמור מסתיים בחזרה על הפזמון: ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת, הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.