אספקלריה המאירה, נבואה, מוסר וקרבנות

עבודת הקרבנות תופסת בתורה מקום נכבד, הן מבחינה כמותית, פרשיות רבות מוקדשות לפרטיה, הן מבחינת משקלה הרוחני כיסוד בעבודת ה' ובבקשת קרבתו. ביטוי החוזר בתורה פעמים רבות ביחס לקרבנות הוא "ריח ניחוח" והוא מציין את נחת-הרוח האלוקית, שהיא תוצאתה של עבודת הקרבנות, "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני" (ספרי שלח א). הקרבן הוא זה שהביא להתפייסות האלוקית עם האדם לאחר המבול: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה"(בראשית ח כא). בהמשך פרשיות ספר בראשית מוזכרים המזבחות שבנו אבות האומה כמוקד של קריאה בשם ה' (בראשית יב ח; בראשית כו כה; ועוד), היינו של הפצת האמונה בו (רמב"ן בראשית יב ח). לאחר מתן תורה מצוּוים אנו על בניית המשכן. מחצית מחומש שמות וכמעט כל חומש ויקרא מוקדשים לבנייתו ולסדרי העבודה בו כאשר במרכזם נמצאים הקרבנות, הן כאלו המבטאים את הרצון לקרבת ה' ולביטוי רחשי-הנפש של עבודתו כמו תודה, עולה ושלמים, הן כאלו שפעולתם היא כפרה על חטאים. "שאלו לתורה: 'חוטא, מה עונשו?' אמרה להם: 'יביא אשם ויתכפר לו' "(פסיקתא דרב כהנא כד ז). גם המועדים מתאפיינים בקרבנות המוספים המיוחדים להם. אף התשובה – שהכפרה מותנית בה – מוזכרת רק בהבלעה, אגב הסמיכה על הקרבן הכוללת את חובת הוידוי.

בהתייחסויות המופיעות בספרי הנביאים לעבודת הקרבנות מושם, לעומת זאת, דגש רב על שלילתה של עבודת קרבנות פסולה, כזו שאיננה כוללת תשובה וחרטה אמתיות הכרוכות גם בהטבת ההתנהגות המוסרית של המקריב:

"למה לי רב זבחיכם? יאמר ה'. שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי"(ישעיה א יא). "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי"(ירמיה ז כב-כג). "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה'?! הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים"(שמואל א טו כב). במה אקדם ה' אִכַּף לא-להי מרום? האקדמנו בעולות?! ...הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?! ...הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"(מיכה ו ו-ח). "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת א-להים מעולות"(הושע ו ו).

בפרקנו מופיעים מספר פסוקים המבטאים אף הם התייחסות כזאת לקרבנות: "לא על זבחיך אוכיחך... לא אקח מביתך פר... כי לי כל חיתו יער... אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה: האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?!"(תהילים נ ח-יג) אמנם בצמוד אליהם נמצא גם פסוק הקורא במפורש לעבוד את עבודת הקרבנות: "זבח לא-להים תודה ושלם לעליון נדריך"(תהילים נ יד).

מרן הראי"ה קוק זצ"ל מסביר את הפער בין מקומם המרכזי של הקרבנות בתורה ובין ריבוי ההתייחסויות בנביאים לעבודת קרבנות פסולה, וכן את השניוּת לכאורה בהתייחסות לקרבנות במזמורנו. הוא תולה זאת במדרגות הנבואה השונות של התורה, הנביאים והכתובים:

הנבואה של התורה, נבואת אספקלריא המאירה, מַֹשְקפת היא על המקור, מהיכן נובע הוא הצדק והמוסר העליון, וכיוון שהיא מוצאת אותו [את מקום התגלותו במציאות המוחשית] במצוות המעשיות, שעל פי תוכנן הא-להי [שהיות והן מבטאות תוכן א-להי] הן משפיעות על המציאות בכללה ועל האדם המקיימן, את האופי של קדושת הצדק המוחלט, היא שָֹמה לְעיקר את המצווה הא-להית, את העבודה ואת השמירה. והקרבנות עומדים במעלה עליונה, בתור מקור החינוך לדבקות הא-להית, שהמעשים הטובים נובעים ממנה. 
והנבואה הנבואית, זו של האספקלריא שאינה מאירה, מבטת לא אל המקור [של הצדק והמוסר העליון, כדלעיל], כי אם אל הסתעפויותיו המעשיות. על כן מרוממת היא את [שמה דגש על] המוסר המעשי, את הצדק והמשפט, ממעל לחוק והעבודה, 'הנה שְמוע מִזֶבַח טוב'.
ובאמת, כשאספקלריא המאירה מַשפעת איזו הופעה, אפילו קלושה, מֵאורהּ הגדול, סרים הם הצללים שמכסים את הזוהר של הופעת השורש, והַזְקִיקה של הדבקות הא-להית נוצרת מִתכוּנַת העבודה והמצווה, וממילא בא אחר כן המוסר בתור מסובב מוכרח מִסיבתו העליונה [עבודת הקרבנות יוצרת דבקות בה', שהיא דבקות במקור המוסר, הנובע ממנה כתוצאה הכרחית]. 
אבל כשהיא [השפעת האספקלריה המאירה] מתעלמת [נעלמת], הקדרוּת מתגברת, ובאים ההסברים של הדמיון הגס [הפרשנות של המקריבים בנויה על דמיון גס על פיה ההקרבה היא פעולה מאגית, המנותקת מהמוסר ובכל אופן תְרַצה את הבורא], ומאבדים את כל הזוהר של העבודה.
(שמונה קבצים א, שצ. בשינויי כתיב ופיסוק)

זהו ההסבר להבדל שבין ההתייחסות לעבודת הקרבנות בתורה, נבואת אספקלריה המאירה, שלאורה ההשלכה המוסרית של הדבקות בה' מובנת מאליה, ובין התייחסותם של הנביאים השמה דגש על ההתנהלות המוסרית בפועל וּמַתְנָה בה את ערכם של הקרבנות.

עד שרוח הקודש [בה נכתבו הכתובים] מוכרחת להיות נזקקת לטהר את המושגים [שבהבנה שטחית עלולים לראות את השוני במיקוד שבין התורה לנביאים כסתירה], ואומרת, "אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" [במבט הנבואי]. וחוזרת אחר כך אל השורש [אל מבטה של התורה, נבואת אספקלריה המאירה] ואומרת, "זְבַח לאלהים תודה, ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני".
(המשך דברי הרב בשמונה קבצים בשינויי כתיב ופיסוק)

את תמציתו של מבט מאחד זה של הכתובים, המכיל את שתי ההתייחסויות לעבודת הקרבנות, מוצא הראי"ה בפסוק החותם את הפרק, הכולל הן התייחסות חיובית לקרבן, הן דגש על התנהגות מוסרית:

עד שחותמת את פשרתה העדינה, הכוללת רוח השלום שבין אספקלריא המאירה לאספקלריא שאינה מאירה, את היסוד המאחד את הנבואה עם התורה: "זובח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלהים".
(המשך דברי הרב בשמונה קבצים בשינויי כתיב ופיסוק)

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"