פסוק א:מזמור לאסף. כוונת המזמור להוכיח בני דורו ולהתרותם מאשר יקרה אתהם באחרית הימים כאמרו בנבואת יואל (ד ב) בימים ההמה ובעת ההיא אשיב את שבות יהודה וירושלם וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם. ואל אלהים פירושו שופט כל השופטים במדת הדין ואמ׳ ה׳ להורות על חיוב מציאותו לעולמים מאין התחלה או גבול וזמן ואמ׳ דבר ויקרא ארץ לשון עבר כי כל מה שייעדוהו הנבואות הוא נאמ׳ בלשון עבר אע״פ שהוא עתיד כלומ׳ שכך נגזר לפניו. והודיע ענין הזמן ההוא שיקראו כל יושבי הארץ ממזרח ועד מערב ר״ל שיעיר לבם לבוא כלם להלחם על ירושלם עם גוג ומגוג כמאמר יחזקאל (לט ב) והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך על הרי ישר׳.
פסוק ב:ואמ׳ שההערה הזאת תהיה מציון שהיא מכלל יופי וממנה הופיע האל להעיר זאת ההערה כמאמ׳ יואל (ד טז) וה׳ מציון ישאג ומירושלם יתן קולו
פסוק ג:ואמ׳ שיבא אלהינו לנקום נקמתנו מן הגוים ואל יחרש עוד אבל יבא עליהם בחזק אש לפניו שתאכל כל אשר תמצא וסביביו נשערה מאד ברוח סערה סוערת עליהם.
פסוק ד:יקרא אל השמים מעל כלומ׳ לקחת דין עמו מן האומות כענין ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור (מ״ב יט לה) וכן מן השמים נלחמו (שופטים ה כ) וכן בנבואת יואל (ד יא) שמה הנחת ה׳ גבוריך. או בא על דרך יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעי׳ כד כא) על דרך ובאלהיהם אעשה שפטים (שמות יב יב) כלומ׳ שאוציאם ממדריגתם שלא הגיע מהם שום הצלחה לתחתונים המתנגדים ואל הארץ כלומ׳ ואל כל יושבי הארץ מפרשים בה שמים וארץ ממש ורומז לדעתם קצת אמונות מקובלות בענין יום הדין ואומרים כי תנועת השמים והיסודות ותולדות השמים והארץ יבטלו ביום הדין כמו שכתבנו דעתם בחיבור הגדול בקונדריס כתב הדת אשר חברנו בפרק חלק. ורבותי׳ דרשו על ענין זה בהגדות אל השמים מעל רמז אל הנשמה ואל הארץ מתחת רמז לגוף כלומ׳ שיקומו נשמה וגוף לדין זה בהויתם הראשונה אלה לחיי העולם הבא וכו׳.
פסוק ה:ואמ׳ אספו לי חסידי וכו׳ קרא כל ישראל חסידי ואמ׳ מעורר לב האמות כאלו הוא יצוה להם שיביאום לירושלם כדרך האמור בישעי׳ (יח ז) יובל שי לה׳ צבאות עם ממושך ומורט וכן והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ (שם סו כ) וקראם כורתי בריתי עלי זבח על שכשקבלו התורה כרת משה עמהם ברית בדם הזבחים כדכתי׳ וישם באגנות ויזרוק על העם (שמות כד). ובדרש עלי זבח זו ברית מילה.
פסוק ו:ואמ׳ ויגידו שמים צדקו ונראה לי צדק העם ר״ל ישראל כי הנבואות יזכירו העם פעם לשון יחיד ופעם לשון רבים כלומ׳ שיפורסם צדקם לכל ויודע בהם כי אלהים שופט הוא סלה בהלקח נקמתם מהם. וו׳ ויגידו פתוחה בגעיא כלומ׳ כאלו נעשה. ואחרי שיקח נקמתם מן הגוים יצרף את ישראל ויוכיחם ויבער מהם את הרעים וכאמרו בנבואת צפניה (ג יא־יג) אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל יחסו בשם ה׳ שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ובנבואת זכריה (יג ח וט) פי שנים יכרתו וכו׳ והבאתי את השלישית באש וכו׳ הוא יקרא בשמי ואני אענה [אותו] אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה׳ אלהי וכתו׳ (ישעי׳ ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם. והוא מתחיל להוכיחם שאחר הגאולה לימות המשיח תהיה יראת האל על בניהם ויגורו מיום הדין והחל להזהירם שבשוב המקדש על מכונו לא יבטחו בחטאיהם בהביא את הקרבנות לבד בזולת התשובה שזהו מה שהוכו בו מכה גדולה מקדם בהתיאש ממנה והיו בוטחים בהבאת הקרבנות והנביאים היו מזהירים אותם על זה תמיד כמאמר ישעיה (א יא) למה לי רוב זבחיכם וכו׳ ומלאכי (א י) מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם ושמואל הנה שמוע מזבח טוב (ש״א טו כב).
פסוק ז:ואמ׳ על זה שמעה וכו׳ ואעידה בך והוא לשון התראה מלשון העד העיד בנו האיש (ברא׳ מג ג) ואמ׳ אלהים אלהיך אנכי כלומ׳ אלהים ושופט לכל ואלהיך בפרט כענין רק אתכם ידעתי וכו׳ (עמוס ג ב).
פסוק ח:לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך ר״ל ולא עולותיך כלומ׳ אין לבי עליהם אם יבואו בלא וידוי ותשובה כי אם הייתי צריך לעולות
פסוק ט:לא אקח מביתך פר ממכלאותיך הם הגדרות שהבהמות נעצרות בהם כענין גזר ממכלה צאן (חבקוק ג יז)
פסוק י:ובהררי אלף כלומ׳ באלף הרים והיה ראוי בהרים אלף וכמוהו חלוני שקופים (מ״א ו ד) נטעי נעמנים (ישעי׳ יז י) או נפרש בהררי אלף מקומות.
פסוק יא:וזיז שדי נראה לי כמו מזיז כבודה (ישעי׳ סו יא) כמו שוד כלומ׳ מבחר התבואות והוא רמז על המנחות וזולתי פירשו בדרך אחרת ואין נראה לי.
פסוק יב:אם ארעב כלומ׳ אם הייתי ראוי לכך.
פסוק יג:ואבירים פירושו פרים גדולים.
פסוק יד:זבח לאלהים תודה ר״ל שתתודה על מעשיך ושלם לעליון נדריך כלומ׳ ובזה תשלם נדריך לגמרי אך בזולת זה לא תועיל הבאת הקרבן
פסוק טו:ואז כשתעשה כן תקראני ואחלצך. ואחרי הוכיח כל העם בזה הענין הוכיח הלומדים תורה ואינם מקיימים אותה כי גם זו היא מכה קדומה כאמרו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני (ישעי׳ כט יג)
פסוק טז:וזה ענין עלי פיך ולא בלבך.
פסוק יז:ושנאת מוסר ר״ל התורה שדרכיה דרכי נועם ומוסר.
פסוק יח:וענין ותרץ עמו כמו ותרצה כלומ׳ רצית להיות ידך עמו וי״מ אותו כמו ותרוץ והוא בדרך הזרות.
פסוק יט:ופיך שלחת ברעה כלומ׳ החלטת אותו לדבר כל רע ותצמיד מרמה חסר כלומ׳ תצמיד דברי מרמה כלומ׳ שתחברם ותמזגם תמיד להיותם מוכנים בפיך.
פסוק כ:תשב במושב לצים ותדבר אפי׳ באחיך וקרוביך ותתן דופי שתגנם בדבריך.
פסוק כא:אלה עשית והחרשתי ולפיכך כשלא הענשתיך דמית היות אהיה כמוך לבלתי היותי יודע תעלומות ונסתרות ולכן עתה אוכיחך ואערכה לעיניך כל מה שעשית כאלו הוא כתוב לפני כענין מה שהיו אומרים כל עושה רע טוב בעיני ה׳ וכו׳ (מלאכי ב יז) והשיב בנבואה (שם ג יט) ושבתם וראיתם בין עובד אלהים וכו׳. וי״מ אלה עשית והחרשתי כי כל אלה בני כפרה אבל על מה שחשבת שאהיה גוף כמוך על זה אוכיחך תוכחת נמרצת.
פסוק כג:וזובח תודה ר״ל שעם הקרבן יתודה בלב שלם לכבדני ושם דרך כלומ׳ שמשים לבו על אורחותיו עד שלא אצטרך לשום קרבן אראנו בישע אלהים בזמן ההוא.