א מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֵ֤ל ׀ אֱ‍ֽלֹהִ֡ים יְֽהוָ֗ה דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא־אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח־שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד־מְבֹאֽוֹ׃ ב מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ׃ ג יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל וּ֝סְבִיבָ֗יו נִשְׂעֲרָ֥ה מְאֹֽד׃ ד יִקְרָ֣א אֶל־הַשָּׁמַ֣יִם מֵעָ֑ל וְאֶל־הָ֝אָ֗רֶץ לָדִ֥ין עַמּֽוֹ׃ ה אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח׃ ו וַיַּגִּ֣ידוּ שָׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ כִּֽי־אֱלֹהִ֓ים ׀ שֹׁפֵ֖ט ה֣וּא סֶֽלָה׃ ז שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י ׀ וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֶ֣יךָ אָנֹֽכִי׃ ח לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ ט לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים׃ י כִּי־לִ֥י כָל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף׃ יא יָ֭דַעְתִּי כָּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי׃ יב אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ׃ יג הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה׃ יד זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ׃ טו וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי׃ טז וְלָ֤רָשָׁ֨ע ׀ אָ֘מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה־לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי־פִֽיךָ׃ יז וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ׃ יח אִם־רָאִ֣יתָ גַ֭נָּב וַתִּ֣רֶץ עִמּ֑וֹ וְעִ֖ם מְנָאֲפִ֣ים חֶלְקֶֽךָ׃ יט פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה׃ כ תֵּ֭שֵׁב בְּאָחִ֣יךָ תְדַבֵּ֑ר בְּבֶֽן־אִ֝מְּךָ֗ תִּתֶּן־דֹּֽפִי׃ כא אֵ֤לֶּה עָשִׂ֨יתָ ׀ וְֽהֶחֱרַ֗שְׁתִּי דִּמִּ֗יתָ הֱֽיוֹת־אֶֽהְיֶ֥ה כָמ֑וֹךָ אוֹכִיחֲךָ֖ וְאֶֽעֶרְכָ֣ה לְעֵינֶֽיךָ׃ כב בִּֽינוּ־נָ֣א זֹ֭את שֹׁכְחֵ֣י אֱל֑וֹהַּ פֶּן־אֶ֝טְרֹ֗ף וְאֵ֣ין מַצִּֽיל׃ כג זֹבֵ֥חַ תּוֹדָ֗ה יְֽכַ֫בְּדָ֥נְנִי וְשָׂ֥ם דֶּ֑רֶךְ אַ֝רְאֶ֗נּוּ בְּיֵ֣שַׁע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
מזמור לאסף אל - הטעם תקיף לעשות משפט, על כן אלהים.
פסוק א:
וטעם ה' – שהוא שוכן עד בלי שינוי.
פסוק א:
ויקרא ארץ - קרא יושבי הארץ הדרים ממזרח שמש ועד מבואו, כך הוא היישוב אף על פי שאין מיושב מכל הארץ, רק פחות מהרביעית בראיות גמורות.
פסוק ב:
מציון - שהוא באמצע היישוב באורך וברוחב.
פסוק ב:
הופיע - כבוד השם.
פסוק ג:
יבא - אלה דברי הצדיקים שיקוו שישמיד הפושעים בו.
פסוק ג:
וזה טעם אש לפניו נשערה – אע"פ שהוא כתוב בשי"ן הוא כרוח סערה.
פסוק ד:
יקרא אל השמים - אל המלאכים.
פסוק ד:
ואל הארץ - אל יושביה.
פסוק ה:
אספו - הטעם להוכיח את חסידי ישראל שכרתו עם השם ברית.
פסוק ה:
וטעם עלי זבח – בעבור הזבח, כאילו אמר: על דבר זבח.
פסוק ו:
ויגידו - המלאכים לעולם הם עדים, כי אלהים לעולם שופט צדק הוא, וזאת היא התוכחת.
פסוק ז:
שמעה - הטעם לא כרתי אתך ברית רק שאהיה לך לאלהים, וזהו הוא אלהים אלהיך אנכי.
פסוק ח:
לא - ועתה לא אוכיחך על זבחיך, אם לא תקריבם לפני, כאשר אמר ירמיהו עולותיכם ספו על זבחיכם.
פסוק ח:
זבחיך - הם זבחי חטאת ואשם.
פסוק ח:
ועולותיך - להיותם נגדי תמיד.
פסוק ט:
לא - אין לי צורך לקחת מביתך פר, הזכיר הגדול הקרב לגבי המזבח.
פסוק ט:
ממכלאותיך - כמו גזר ממכלה צאן והאל"ף והה"א מתחלפין.
פסוק י:
כי - וי"ו חייתו נוסף, כוי"ו בנו בעור.
פסוק י:
בהררי אלף - אלף הרים או אלף פרסאות, או שם אלף פרים. ורבי משה אמר: שהוא כמו שגר אלפיך, הרים מלאים בקר בעבור הזכיר פר.
פסוק יא:
ידעתי - טעם ידעתי, כי אין כח באדם לדעת כולם, כי רבים הם.
פסוק יא:
וזיז שדי - שהם בשדה ובן אדם לא רדה בהם, כי הם רחוקים מהיישוב.
פסוק יב:
אם - אמר רבי משה: אילו הייתי כאדם שיש לי צורך, לא הייתי מבקש לתת לי מאשר יש לו ואין לו רק מעט ובידי הכל, קל וחומר שאין לי צורך.
פסוק יג:
האוכל, אבירים - הם הפרים כאשר הזכיר מביתך פר.
פסוק יד:
זבח - טעם להזכיר כל זה, כי הקרבנות שצויתי שתקרבו לפני לא יועילו לי רק לכם.
פסוק יד:
וטעם תודה – כי העולה כולה קריבה גם החטאת והאשם לכהן. והטעם כי להקריב תודה עם שמירת התורה שאין קרבים ממנה לגבוה רק האמורים, טוב מהעולה בלא תודה.
פסוק טו:
וקראני - הטעם אם הקרבת נדר ונדבה לשמור מוצא שפתיך, אם תקראני ביום צרה פעם אחרת אחלצך גם אתה תכבדני, למלא נדרך.
פסוק טז:
ולרשע - בעבור שהזכיר בתחלה לדון עמו הנה התוכח עם החסידים, ועתה ידבר עם חכם שהוא רשע, כי השם ישנאהו, וזה טעם מה לך לספר חוקי ואתה אינך שומרם.
פסוק יז:
ואתה - המוסר שיסרתיך להיטיבך.
פסוק יח:
אם, ותרץ - כמו: רצוא ושוב ויהיו שנים שרשים, או מלשון רצון ותרצה להתחבר עמו.
פסוק יט:
פיך - לדבר מה שהוא רע לאחר.
פסוק יט:
תצמיד - חבר דברי רמיה.
פסוק כ:
תשב - במושב לצים והנה שלחת ברעה, במי שאינם קרובים לך.
פסוק כא:
אלה - טעם והחרשתי - בעבור שאני ארך אפים וכאילו החרשתי.
פסוק כא:
דמית - כי אינני יודע הנסתרות כמוך, על כן אחריו: אוכיחך ואערכה לעיניך, כמו ערכה לפני. והטעם: כי בן אמך לא ידע מה שדברת בסתר. ויאמר רבי משה: לא יתכן לומר שמר שמרתי או שמור אשמרה בשוא תחת שין שמור כי אם בקמץ גדול וככה עשות אעשה. והנה מה יעשה במלת היות אהיה כמוך ואין אחרת זולתה.
פסוק כב:
בינו, שכחי אלוה - הם הגנבים והמנאפים ומוציאי דבה ודימה הרעה שתבא עליהם לטרף האריה שאין מציל מידו, כי הרועה יוכל להציל מהדוב או מהזאב או אטרוף טרפה שאין מציל מידו, כי הרועה יכול להציל מהדוב ולא כמו שינצל מפי האריה.
פסוק כג:
זבח - זה הוא יכבדנני.
פסוק כג:
ושם דרך - מי התברר לו הדרך הישר כמו וישימו וישכילו והנה טעם ישימו כמו ישכילו ובי"ת בישע אלהים, כמו: אראנו בישועתי.