א מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֵ֤ל ׀ אֱ‍ֽלֹהִ֡ים יְֽהוָ֗ה דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא־אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח־שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד־מְבֹאֽוֹ׃ ב מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ׃ ג יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל וּ֝סְבִיבָ֗יו נִשְׂעֲרָ֥ה מְאֹֽד׃ ד יִקְרָ֣א אֶל־הַשָּׁמַ֣יִם מֵעָ֑ל וְאֶל־הָ֝אָ֗רֶץ לָדִ֥ין עַמּֽוֹ׃ ה אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח׃ ו וַיַּגִּ֣ידוּ שָׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ כִּֽי־אֱלֹהִ֓ים ׀ שֹׁפֵ֖ט ה֣וּא סֶֽלָה׃ ז שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י ׀ וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֶ֣יךָ אָנֹֽכִי׃ ח לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ ט לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים׃ י כִּי־לִ֥י כָל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף׃ יא יָ֭דַעְתִּי כָּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי׃ יב אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ׃ יג הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה׃ יד זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ׃ טו וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי׃ טז וְלָ֤רָשָׁ֨ע ׀ אָ֘מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה־לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי־פִֽיךָ׃ יז וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ׃ יח אִם־רָאִ֣יתָ גַ֭נָּב וַתִּ֣רֶץ עִמּ֑וֹ וְעִ֖ם מְנָאֲפִ֣ים חֶלְקֶֽךָ׃ יט פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה׃ כ תֵּ֭שֵׁב בְּאָחִ֣יךָ תְדַבֵּ֑ר בְּבֶֽן־אִ֝מְּךָ֗ תִּתֶּן־דֹּֽפִי׃ כא אֵ֤לֶּה עָשִׂ֨יתָ ׀ וְֽהֶחֱרַ֗שְׁתִּי דִּמִּ֗יתָ הֱֽיוֹת־אֶֽהְיֶ֥ה כָמ֑וֹךָ אוֹכִיחֲךָ֖ וְאֶֽעֶרְכָ֣ה לְעֵינֶֽיךָ׃ כב בִּֽינוּ־נָ֣א זֹ֭את שֹׁכְחֵ֣י אֱל֑וֹהַּ פֶּן־אֶ֝טְרֹ֗ף וְאֵ֣ין מַצִּֽיל׃ כג זֹבֵ֥חַ תּוֹדָ֗ה יְֽכַ֫בְּדָ֥נְנִי וְשָׂ֥ם דֶּ֑רֶךְ אַ֝רְאֶ֗נּוּ בְּיֵ֣שַׁע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מִזְמוֹר לְאָסָף, מראשי הלויים המשוררים בזמן דוד המלך. אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא לאָרֶץ, לעולם כולו. הוא מתגלה מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ.
פסוק ב:
מִצִּיּוֹן, ירושלים מִכְלַל יֹפִי, המושלמת ביופיה אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. בית המקדש שבציון הוא מוקד ההתגלות.
פסוק ג:
מענה אנושי להופעת ה': יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ. יישמעו דבריו. אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל, שורפת, וּסְבִיבָיו, סביבתו נִשְׂעֲרָה, סוערת מְאֹד. התגלותו מלֻווה באש יוקדת וברוח סערה.
פסוק ד:
יִקְרָא ה' אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ יקרא לָדִין את עַמּוֹ:
פסוק ה:
אִסְפוּ לִי את חֲסִידָי, שהם כֹּרְתֵי בְרִיתִי, עֲלֵי, על זָבַח. ההתייחדות אתי וכריתת הברית עמי ייעשו בהבאת קרבנות.
פסוק ו:
במקביל לקריאה ליושבי הארץ: וַיַּגִּידוּ השָׁמַיִם צִדְקוֹ, כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא. סֶלָה.
פסוק ז:
ואלה הדברים שה' אומר בדין עמו: שִׁמְעָה, עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה; שמע, יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ: זכור כי אֱלֹהִים, אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. זהו אזכור לתחילת עשרת הדיברות שבברית סיני: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ.
פסוק ח:
אף על פי שיש בדברי עידוד והוראה להקריב קרבנות, הרי לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְלא עוֹלֹתֶיךָ שאתה מביא הן העומדות לְנֶגְדִּי תָמִיד. איני נזקק לקרבנות הללו, ולא הם עיקר רצוני ממך.
פסוק ט:
לֹא אֶקַּח לצורך עצמי מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, מהשטחים הגדורים של צאנך לא אקח עַתּוּדִים, תיישים,
פסוק י:
כִּי לִי שייכוֹת כָל חַיְתוֹ, חיות היָעַר ובְהֵמוֹת שבְּהַרְרֵי אָלֶף, באלפי הרים.
פסוק יא:
יָדַעְתִּי, אני מכיר את כָּל עוֹף הָרִים וְאת זִיז שָׂדַי – מיני עופות עצומים, או: כלל החיות הנעות בשדה שעִמָּדִי, כפוף לי.
פסוק יב:
לפיכך גם אִם אֶרְעַב, לֹא אֹמַר לָךְ, משום שלא לחסדיך אני נזקק, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ.
פסוק יג:
דברים אלה נאמרים, כמובן, בדרך אירוניה, שהרי הַאם אני, ה', אוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים, פרים, או דַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?! את הקרבנות עליך להקריב אפוא לא מפני שה' זקוק לכך, אלא משום שאתה, האדם, צריך לבטא את יחסך כלפי באמצעות מעשה ומחויבות:
פסוק יד:
זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה, וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ, אם נדרת להקריב קרבנות לכבודו.
פסוק טו:
ואם תעשה זאת – וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה, שאז בדרך כלל הזמן שנוהגים לנדור נדרים, ואז אֲחַלֶּצְךָ, אוציא אותך מהצרה, וּתְכַבְּדֵנִי בהבאת הקרבנות.
פסוק טז:
מן הקריאה של ה' לסתם בני אדם או ליראי שמים הוא עובר עתה אל הרשע: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים : מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי?! מדוע אתה מדבר על חוקי ה'?! וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ?! מדוע אתה קושר עצמך אל העם הקדוש ואלי?!
פסוק יז:
והרי למרות דיבוריך הגבוהים אַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר, וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אינך מקיים את חוקי, ואפילו בז להם.
פסוק יח:
כך למשל, אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ, אתה רץ, או רוצה להשתתף עִמּוֹ, וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. אתה משתתף גם במעשיהם.
פסוק יט:
פִּיךָ שָׁלַחְתָּ, שחררת, הנחת לו לדבר בְרָעָה מכל סוג, וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד, תקרב ותקשר למִרְמָה. זוהי רשעות כללית, שאיננה מופנית רק כלפי זרים.
פסוק כ:
גם כאשר תֵּשֵׁב עם אנשים אחרים, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר דברים רעים. אף בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי.
פסוק כא:
את הרעות האֵלֶּה עָשִׂיתָוְהֶחֱרַשְׁתִּי. כביכול אינני מגיב עליהן, ואילו אתה דִּמִּיתָ, חשבת בלבך שהֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ, שארד לדרגתך, אתווכח אתך ואוֹכִיחֲךָ על רעתך וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, אראה לך כמה רע עשית.
פסוק כב:
אינני פועל בדרך זו, אך בסופו של דבר אדון את האדם: בִּינוּ נָא זֹאת, שֹׁכְחֵי אֱלֹהַ, כל אלה שכאשר עונשם אינו בא עליהם מיד, הם סבורים שנפטרו ממנו כליל, פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל מידי.
פסוק כג:
והוא מסיים למקשיבים לדבריו: זֹבֵחַ קרבן תּוֹדָה, שכאמור אינני זקוק לו, ורק המקריב הוא זה שמרגיש צורך לבטא את הכרת התודה שלו לה' בדרך זו – יְכַבְּדָנְנִי. ומי ששָׂם דֶּרֶךְ, סולל ומתווה לעצמו את הדרך הנכונה, הוא האיש שבסופו של דבר אַרְאֶנּוּ בחייו בְּיֵשַׁע, את ישועת אֱלֹהִים.