לפרק ל"ט
אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃ נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר:
(תהילים לט ב-ג)
נראה לי שהוראת "הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב" על דרך הוראת "ויחרישו ממנו"(ירמיה לח כז), שההוראה שם שהחרישו לנגדו ולא אמרו לו דבר, וזאת גם הכוונה פה: שלא די שהחשה בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לנגדו, אלא שהחריש גם בְּעֹ֖ד אדם טוב לנגדו.
שאם כפירוש המבארים שהחשה מדבר טוב, איך היה כלל אפשר לו לדבר טוב במצבו, בעוד שהוא עצמו מעיד תוך כדי דיבור: "וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר"; ומצינו לשון טוב בכוונה על אדם טוב, כגון: "טוב יפיק רצון מה' "(משלי יב ב), "טוב ינחיל בני בנים"(משלי יג כב), "שחו טובים לפני רעים"(משלי יד יט).
הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כָּֽל-הֶ֥בֶל כָּל-אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה:
(תהילים לט ו)
"כָּֽל-הֶ֥בֶל" - תכלית ההבל, על דרך הוראת "כל הוביש"(ישעיהו ל ה) - שההוראה היא שם: תכלית הבושה.
אַךְ-בְּצֶ֤לֶם יִֽתְהַלֶּךְ-אִ֗ישׁ אַךְ-הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא-יֵדַ֥ע מִי-אֹסְפָֽם:
(תהילים לט ז)
"בְּצֶ֤לֶם" - נראה לי הוראתו: "בדמיון", והכוונה: שהאדם כל ימי חייו מתהלך בדמיונות, זאת אומרת: שדמיונותיו מוליכים את האדם שולל.
כי "צלם" ו"דמות" משמשים הוראה משותפת בבחינת שמות נרדפים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"(בראשית א כו), ומצינו: "וביד הנביאים אדמה"(הושע יב יא).