א לַמְנַצֵּ֥חַ לידיתון (לִֽידוּת֗וּן) מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃ ג נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר׃ ד חַם־לִבִּ֨י ׀ בְּקִרְבִּ֗י בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר־אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי בִּלְשֽׁוֹנִי׃ ה הוֹדִ֘יעֵ֤נִי יְהוָ֨ה ׀ קִצִּ֗י וּמִדַּ֣ת יָמַ֣י מַה־הִ֑יא אֵ֝דְעָ֗ה מֶה־חָדֵ֥ל אָֽנִי׃ ו הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת ׀ נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כָּֽל־הֶ֥בֶל כָּל־אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה׃ ז אַךְ־בְּצֶ֤לֶם ׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ אַךְ־הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא־יֵדַ֥ע מִי־אֹסְפָֽם׃ ח וְעַתָּ֣ה מַה־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא׃ ט מִכָּל־פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל־תְּשִׂימֵֽנִי׃ י נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח־פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ׃ יא הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי׃ יב בְּֽתוֹכָ֘ח֤וֹת עַל־עָוֺ֨ן ׀ יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כָּל־אָדָ֣ם סֶֽלָה׃ יג שִֽׁמְעָ֥ה־תְפִלָּתִ֨י ׀ יְהוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י ׀ הַאֲזִינָה֮ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י אַֽל־תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל־אֲבוֹתָֽי׃ יד הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
אמרתי. חשבתי בלבי אשמרה מנהגי מלחטוא בלשוני לדבר מה מול מדת הדין אשמרה לפי מחסום. אשמור עצמי כאלו היה על פי מחסום אשר ימנע הדבור ר״‎ל עם כל הכאב הבא עלי לא אצעק להתרעם:
פסוק ב:
בעוד רשע לנגדי. בזמן אשר הרשע הבא לבקרני עומד לנגדי כי אחשוב כאשר אצעק אז ישמח בצרתי:
פסוק ג:
נאלמתי דומיה. כ״‎כ ארגיל עצמי בשתיקה עד שנעשיתי כאלם בעבור השתיקה החשיתי מטוב. כי שתקתי מלדבר גם דברים טובים ונחומים כי פן ברבות הדברים אצעק ואתרעם:
פסוק ג:
וכאבי נעכר. עם כי כאבי נעכר עכ״‎ז אתאפק ואחריש:
פסוק ד:
חם לבי. הלב אשר בקרבי נתחמם מאד מאש החלי:
פסוק ד:
בהגיגי. כשהגה יוצא מפי בוערת כאש כי ההבל חם מאד:
פסוק ד:
דברתי בלשוני. מוסב על תבער אש לומר תבער כאש כשאדבר בלשוני וכפל הדבר במ״‎ש:
פסוק ה:
הודיעני. הודיע לי סוף ימי מתי אמות ואם מעט המה ימי חיי הלא אבחר למות מחלי זה מלסבול צער גדול ולמות אח״‎ז בזמן קצר:
פסוק ה:
מה היא. כמה היא וכפל הדבר במ״‎ש:
פסוק ה:
מה חדל אני. כמה מהזמן אהיה עם יושבי חלד:
פסוק ו:
טפחות. קצובות כדבר הנמדד בטפח:
פסוק ו:
וחלדי. זמני בעולם הוא כאין נגד שנותיך אשר לא יתמו:
פסוק ו:
אך כל הבל וגו׳‎. כל ההבלים היא בכל אדם איש לא נעדר בפגעי הזמן נצב סלה. הדבר הזה נצב לעולם ולא ישתנה להיות מי מבני אדם חדל מהבלי הזמן מפגעיו:
פסוק ז:
אך בצלם וגו׳‎. האיש הלא בחושך יהלך ולהבל וריק קובץ המון עושר רב כי הוא צובר ואינו יודע מי יאספם הבית כי פן ימות ואיש אחר יאספנו:
פסוק ח:
ועתה. הואיל וקניני העולם הבל המה מה יהיה א״‎כ תקותי אל ה׳‎ ומה הוא הדבר אשר אהיה מיחל לך עליה:
פסוק ט:
מכל פשעי. ר״‎ל ע״‎כ תקותי שתצילני מן העונש הבא על פשעי ואל תשים אותי להיות לחרפה בעיני הנבל:
פסוק י:
נאלמתי. הלא בבוא עלי העונש הייתי כאלם ולא התרעמתי כי אמרתי הלא אתה עשית ולא תעשה עול במשפט:
פסוק יא:
הסר. לזה הסר מעלי הנגעים הבאים ממך עלי כי כבר כליתי ממלחמות ידך ודי בזה:
פסוק יב:
בתוכחות. בשיעור התוכחות הראויות על העון כן תייסר את האיש בעונש הגוף וגם תמס חמודות עשרו כעש הזה המבלה את הבגד:
פסוק יב:
אך הבל. ההבל הזה הוא לעולם ובכל אדם ר״‎ל כל החוטאים כלם נלקים לעולם בגופם ובחמדת עשרם אם לא ישובו לה׳‎:
פסוק יג:
שמעה תפלתי. להצילני מן העונשים האלה:
פסוק יג:
כי גר אנכי עמך. למול שנותיך אני כגר ע״‎פ האדמה כי מעט ימי וכן יכלו בתוכחות האלה:
פסוק יג:
תושב ככל אבותי. ר״‎ל כל מה שאני כתושב בארץ הוא רק ככל אבותי כי אם שהיו חושבים הנה מתו ואינם ולמול שנותיך אחשב כגר:
פסוק יד:
השע ממני. פנה ממני מכת ידך ואתחזק עצמי בתורת ה׳‎ כאשר יוסר היסורים המונים והטורדים:
פסוק יד:
בטרם אלך. עד לא אלך בדרך כל הארץ ואינני עוד בזה העולם כי אחר המיתה נעשה האדם חפשי מן התורה והמצות: