פסוק ב:בלשוני, לפי. מבואר אצלנו בכ"מ, שהלשון מורה על הדבור התבוניי והפה ידבר הדבור החיצוני שהוא בפני עצמו ישמר מעיין ומלחקור בזה בדרכי העיון והתבונה שזה מצוין במלת בלשוני, ולפני הרשע ישמור גם דבור החיצון, ויחסום פיו בל ידבר דבר:
פסוק ג:דומיה, החשיתי. בשעת הפסקת הדבור נאמר לשון דממה, והשתיקה אח"כ בא בלשון חשה, כמ"ש ישעיה (סי' ס"ב):
פסוק ד:בהגיגי, דברתי. ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה, שעוד קודם יצא דבור מבואר כבר בערה אש, ולכן דבר בפועל:
פסוק ו:טפחות. מדודות בטפח, כמו עוללי טפוחים:
פסוק ז:בצלם. כמו בצלם אלהים עשה את האדם:
פסוק ז:יצבר, אספם. הצבירה הוא הקיבוץ צבורים צבורים, והאסיפה הוא המכניסם לרשותו, כמ"ש בהבדל בין אסף ובין קבץ (ישעיה י"א) ובכ"מ:
פסוק ח:קויתי, תוחלתי. המקוה על דבר בלתי ידוע, והמיחל הוא על דבר ידוע שבודאי יבא (כמ"ש ישעיה נ"א ה', מיכה ח' ו', ולקמן ק"ל ובכ"מ):
פסוק יא:מתגרת. כמו ואל תתגר בם מלחמה:
פסוק יב:בתוכחות, יסרת. עיין הבדלם למעלה (ו' ב'):
פסוק יב:ותמס. הפעיל משורש מסה:
פסוק יג:שמעה, האזינה. כבר התבאר (ישעיה א' י' ובכ"מ) שכשידבר על שני נושאים מתחלפים, יתפוס על הנושא העקרי לשון שמיעה, ועל הטפל לשון האזנה שקטנה משמיעה, ותפלה. הוא חשוב מן שועה בכ"מ, ורצונו לומר שגם שועתי תאזין:
פסוק יד:השע. יוצא, שיפנו היסורים ממני.
פסוק יד:ואבליגה. שאתחזק, וכבר בארתי גדרו (ירמיה ט'):