א לַמְנַצֵּ֥חַ לידיתון (לִֽידוּת֗וּן) מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃ ג נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר׃ ד חַם־לִבִּ֨י ׀ בְּקִרְבִּ֗י בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר־אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי בִּלְשֽׁוֹנִי׃ ה הוֹדִ֘יעֵ֤נִי יְהוָ֨ה ׀ קִצִּ֗י וּמִדַּ֣ת יָמַ֣י מַה־הִ֑יא אֵ֝דְעָ֗ה מֶה־חָדֵ֥ל אָֽנִי׃ ו הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת ׀ נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כָּֽל־הֶ֥בֶל כָּל־אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה׃ ז אַךְ־בְּצֶ֤לֶם ׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ אַךְ־הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא־יֵדַ֥ע מִי־אֹסְפָֽם׃ ח וְעַתָּ֣ה מַה־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא׃ ט מִכָּל־פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל־תְּשִׂימֵֽנִי׃ י נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח־פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ׃ יא הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי׃ יב בְּֽתוֹכָ֘ח֤וֹת עַל־עָוֺ֨ן ׀ יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כָּל־אָדָ֣ם סֶֽלָה׃ יג שִֽׁמְעָ֥ה־תְפִלָּתִ֨י ׀ יְהוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י ׀ הַאֲזִינָה֮ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י אַֽל־תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל־אֲבוֹתָֽי׃ יד הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
למנצח לידותון - כבר הזכרתי בראש הספר. ולפי דעתי, שפיוט ידוע היה בדרום וחברו ידותון, או אחר חברו שישבחנו והיה ראש הפיוט לידותון, גם זה המזמור כמו העליון כי על מחלתו ידבר.
פסוק א:
וטעם אמרתי – בלבי.
פסוק א:
וטעם אשמרה דרכי – תולדתי ומנהגי, כמו וכל דרכי הסכנת והטעם שלא אדבר כמו ידבר החולה מרוב צערו וכאילו בפי מחסום, אשמרנו להיותו בפי ולא אסירנו.
פסוק ב:
בעוד רשע לנגדי - שבא לבקר אותי.
פסוק ג:
נאלמתי, החשיתי - אפילו שאדבר טוב.
פסוק ד:
חם - כל כך חם לבי שבהגיגי תבער אש.
פסוק ד:
דברתי בלשוני - הטעם כפול, או זה הוא שדברתי.
פסוק ה:
הודיעני, מה חדל אני - תואר השם והטעם כמה אעמוד עם יושבי חלד.
פסוק ו:
הנה - מעט מזער כדבר שימודד בטפחות.
פסוק ו:
וחלדי - כמו חדל, ככבש וכשב ושמלה ושלמה.
פסוק ו:
אך כל הבל - הוא כל אדם, והטעם כמו: הבל הבלים.
פסוק ו:
וטעם נצב – כן הוא לעולם לא ישתנה שיסור ממעלת ההבל.
פסוק ז:
אך - כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.
פסוק ז:
ויש אומרים: כי בצלם – כמו: צלמות. והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.
פסוק ז:
וטעם הצלם – מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.
פסוק ז:
ויהמיון – קבוץ ממון, כמו: ומי אוהב בהמון.
פסוק ז:
יצבור - מעט מעט.
פסוק ז:
ולא ידע מי אוספם – כולם רגע אחד במותו.
פסוק ח:
ועתה - הנה בא קצי מה תקוה יש לי, רק תוחלתי לך היא והיא.
פסוק ט:
מכל - כי בעבור פשעי חליתי.
פסוק י:
נאלמתי - בעבור שהזכיר חרפת נבל, אמר הבט כי נאלמתי לענות לו.
פסוק יא:
הסר, מתגרת ידך - מפחד ידך שטעמו מכתך, כמו: ויגר מואב ובמשקלו לכל תכלה שהוא מגזרת וכל בשליש כאשר אפרש.
פסוק יב:
בתוכחות - על דרך: והוכח במכאוב ידענו כי תיסר אדם בעבור עונו במכאובים.
פסוק יב:
חמודו - חמדת גופו והנה חמדתו היתה הבל.
פסוק יג:
שמעה תפילתי - הנה תפילתו ודמעתו כמשקה הרופאים.
פסוק יג:
כי גר אנכי עמך - ככתוב בתורה.
פסוק יד:
השע - הרף ממני, כמו: שעו מני והשתנתה התנועה בעבור אות הגרון.
פסוק יד:
ואבליגה - ואתחזק והוא פועל יוצא והנה טעמו ואחזיק עצמי, כמו: מבליגיתי.