פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, הממונה על הנגנים, לִידוּתוּן, אחד מראשי המשוררים במקדש, שלשירתו או להלחנתו נמסר השיר. או: ידותון הוא סימן ללחן או שם כלי הנגינה שבו יש לנגן מזמור זה. מִזְמוֹר לְדָוִד.
פסוק ב:אָמַרְתִּי, גמרתי אומר בלבי: אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, ולא אומר דברים שאין ראוי לאמרם. אֶשְׁמְרָה, אציב שמירה לְפִי – מַחְסוֹם, ולא אדבר בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, כי אז מוטב שאשתוק.
פסוק ג:נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, ולא רק שתקתי מדיבור, אלא גם הֶחֱשֵׁיתִי, נמנעתי בכלל מִכל דבר טּוֹב, וּכְאֵבִי נֶעְכָּר, נעשה עכור עמוק וקודר יותר.
פסוק ד:חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי, התעוררו בי רגשות סוערים; בַּהֲגִיגִי, במחשבתי תִבְעַר אֵשׁ, ומתוך כך דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי לא דברי תלונה והתרסה, אלא הרהורים רבי משמעות:
פסוק ה:הוֹדִיעֵנִי, ה', את קִצִּי, סופם של חיי. אינני רוצה רק לעמוד מול הידיעה שהחיים הם בני חלוף; גלה לי גם מִדַּת יָמַי מַה הִיא, מתי חיי ייפסקו, ואֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. לפעמים יש משהו מנחם בידיעה מתי יגיע סופו של הקושי, ומצד אחר, הבנת החידלון האנושי יוצרת קנה מידה אחר לאופן שבו אדם מעריך את תכניותיו ואת חייו.
פסוק ו:הִנֵּה טְפָחוֹת, מידות קצרות נָתַתָּה את יָמַי. חיי – וחיי אנוש בכלל – נקצבים בטפחים, במידות קטנות, וְחֶלְדִּי, עולמי על כל מה שיש בו כְאַיִן נֶגְדֶּךָ. אַךְ, אכן כָּל ימי אדם ועולמו הֶבֶל, גם כָּל אָדָם נִצָּב, העומד על רגליו ביציבות, אינו אלא הבל. סֶלָה, סימן מוסיקלי, או: אכן.
פסוק ז:אַךְ בְּצֶלֶם, בדמות, בתבניות מלאכותיות, בדמיונות וצללים יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, ירעישו רגשותיהם הגועשים ודיבוריהם של בני האדם. יִצְבֹּר אדם נכסים, ובסופו של דבר לֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם?! החיים קצרים, ואין בהם משמעות רבה.
פסוק ח:אמנם חיי אדם אינם חשובים, אך עדיין יכול הוא להתפלל: וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי, אֲדֹנָי, אינני מצפה לסיוע או לעזרה מאחרים. תּוֹחַלְתִּי, תקוותי רק לְךָ הִיא. והוא מבקש:
פסוק ט:אמנם פשעתי, אבל אנא, מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי, שלא ירדפוני ולא ימוטטו אותי, וחֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי. מפלתי לא רק כואבת כשלעצמה, אלא גם עלולה להביא עלי בוז מצד אנשים בלתי ראויים.
פסוק י:נֶאֱלַמְתִּי ולֹא אֶפְתַּח פִּי לענות, להתווכח או לריב, כִּי את כל אלה אַתָּה עָשִׂיתָ. ואולם יכול אני לבקש ולהתחנן:
פסוק יא:הָסֵר מֵעָלַי את נִגְעֶךָ, הפגעים שהבאת עלי, כי מִתִּגְרַת יָדְךָ, ממכתך אֲנִי כָלִיתִי, אבדתי.
פסוק יב:בְּתוֹכָחוֹת, בצרות הבאות בצדק וביושר עַל, בגלל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ, וַתֶּמֶס, ופוררת כָּעָשׁ, כדבר הנתון לכרסומו של עש, את חֲמוּדוֹ, חמודותיו, הדברים החשובים בעיניו. בסופו של דבר אַךְ הֶבֶל כָּל מעשי אָדָם, שהרי כולם חולפים. סֶלָה.
פסוק יג:בהמשך התפילה מוצג צד אחר של אותם דברים: שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, ה', וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה; אֶל דברַי המלֻווים בדִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ, תשתוק, כִּי בסופו של דבר גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ. לעומתך אני דומה למי שמתגורר במקומו זמן קצר בלבד; ובאופן דומה – תּוֹשָׁב היושב ישיבת עראי במקום מסוים כְּכָל אֲבוֹתָי. חיי אדם בכלל אינם אלא מעבר קצר בעולם הזה, אשר לעומת קיומו של ה' נראה ארעי וחולף.
פסוק יד:דווקא משום שאני יצור כל כך שברירי ובן חלוף, הָשַׁע מִמֶּנִּי, הנח לי וְאַבְלִיגָה, ארגע ואתאושש כדי שמסכת הייסורים הזו תיפסק בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי. חייו של יצור בלתי חשוב שכמוני עראיים, והוא זקוק למנוחה קצרה כדי שיוכל לחיות, ולו מעט, ממה שנועד לו בתוך העולם הזה.
