א לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּ֥לֶת הַשַּׁ֗חַר מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אֵלִ֣י אֵ֭לִי לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי רָח֥וֹק מִֽ֝ישׁוּעָתִ֗י דִּבְרֵ֥י שַׁאֲגָתִֽי׃ ג אֱ‍ֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֽוּמִיָּ֥ה לִֽי׃ ד וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃ ה בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ׃ ו אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ׃ ז וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃ ח כָּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ׃ ט גֹּ֣ל אֶל־יְהוָ֣ה יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ׃ י כִּֽי־אַתָּ֣ה גֹחִ֣י מִבָּ֑טֶן מַ֝בְטִיחִ֗י עַל־שְׁדֵ֥י אִמִּֽי׃ יא עָ֭לֶיךָ הָשְׁלַ֣כְתִּי מֵרָ֑חֶם מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִּ֗י אֵ֣לִי אָֽתָּה׃ יב אַל־תִּרְחַ֣ק מִ֭מֶּנִּי כִּי־צָרָ֣ה קְרוֹבָ֑ה כִּי־אֵ֥ין עוֹזֵֽר׃ יג סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי׃ יד פָּצ֣וּ עָלַ֣י פִּיהֶ֑ם אַ֝רְיֵ֗ה טֹרֵ֥ף וְשֹׁאֵֽג׃ טו כַּמַּ֥יִם נִשְׁפַּכְתִּי֮ וְהִתְפָּֽרְד֗וּ כָּֽל־עַצְמ֫וֹתָ֥י הָיָ֣ה לִ֭בִּי כַּדּוֹנָ֑ג נָ֝מֵ֗ס בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ טז יָ֘בֵ֤שׁ כַּחֶ֨רֶשׂ ׀ כֹּחִ֗י וּ֭לְשׁוֹנִי מֻדְבָּ֣ק מַלְקוֹחָ֑י וְֽלַעֲפַר־מָ֥וֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי׃ יז כִּ֥י סְבָב֗וּנִי כְּלָ֫בִ֥ים עֲדַ֣ת מְ֭רֵעִים הִקִּיפ֑וּנִי כָּ֝אֲרִ֗י יָדַ֥י וְרַגְלָֽי׃ יח אֲסַפֵּ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י הֵ֥מָּה יַ֝בִּ֗יטוּ יִרְאוּ־בִֽי׃ יט יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם וְעַל־לְ֝בוּשִׁ֗י יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל׃ כ וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה אַל־תִּרְחָ֑ק אֱ֝יָלוּתִ֗י לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ כא הַצִּ֣ילָה מֵחֶ֣רֶב נַפְשִׁ֑י מִיַּד־כֶּ֝֗לֶב יְחִידָתִֽי׃ כב ה֭וֹשִׁיעֵנִי מִפִּ֣י אַרְיֵ֑ה וּמִקַּרְנֵ֖י רֵמִ֣ים עֲנִיתָֽנִי׃ כג אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ׃ כד יִרְאֵ֤י יְהוָ֨ה ׀ הַֽלְל֗וּהוּ כָּל־זֶ֣רַע יַעֲקֹ֣ב כַּבְּד֑וּהוּ וְג֥וּרוּ מִ֝מֶּ֗נּוּ כָּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃ כה כִּ֤י לֹֽא־בָזָ֨ה וְלֹ֪א שִׁקַּ֡ץ עֱנ֬וּת עָנִ֗י וְלֹא־הִסְתִּ֣יר פָּנָ֣יו מִמֶּ֑נּוּ וּֽבְשַׁוְּע֖וֹ אֵלָ֣יו שָׁמֵֽעַ׃ כו מֵ֥אִתְּךָ֗ תְֽהִלָּ֫תִ֥י בְּקָהָ֥ל רָ֑ב נְדָרַ֥י אֲ֝שַׁלֵּ֗ם נֶ֣גֶד יְרֵאָֽיו׃ כז יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים ׀ וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ יְ֭הוָה דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד׃ כח יִזְכְּר֤וּ ׀ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל־יְ֭הוָה כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כָּֽל־מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם׃ כט כִּ֣י לַ֭יהוָה הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם׃ ל אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֨וּ ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל־יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה׃ לא זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לַֽאדֹנָ֣י לַדּֽוֹר׃ לב יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
למנצח על אילת השחר. יש מפרשים שהוא שם לאחד מכלי הניגון קולו ערב מאד מתחיל נמוך והקול עולה מעט מעט כתוספת האור אחר השחר מעט מעט. ורבותי׳ אמרו לכוכב השחר אילתא וכן הלועזות לועזין אותו אישטילא מטינל. וי״מ אותו על כנסת ישראל וקראה אילת כמו שהמשילם בשיר השירים בצבאות או באילות השדה וכן שקראה שם הנשקפה כמו שחר (ו י). וכוונת המזמור קצת רבותי׳ ע״ה פירשוהו נבואה על אסתר ועל ישראל שהיו באותו זמן בגלות בבל וי״מ אותו על דוד עצמו בעודנו בורח מפני אויביו או איפשר שאמרו בהלחמו עם פלשתים וישבי בנוב חשב להכות את דוד ויעזור לו אבישי ונאמ׳ שם אז נשבעו אנשי דוד לאמור לא תצא עוד אתנו למלחמה (ש״ב כא) נראה שהיה אז בפחד בסכנה גדולה כפשע בינו ובין המות ואז אמר זה המזמור. ועקר הדברים שהוא נאמ׳ בנבואה על זה הגלות הארוך ואמ׳ לשון יחיד על העם שהוא כאיש א׳ בגלות ותחת היותם אילת השחר הם בו כחשכה גדולה. ואתה תמשיך ענין המזמור לכל ענין שתרצה אלא שבכללו הוא נמשך יותר יפה לכל זה הגלות
פסוק ב:
ואמ׳ על זה אלי אלי למה עזבתני כפל הלשון כדרך הצועקים ענני ה׳ ענני ולמה עזבתני שאני כנעזב ונשלח בגלות. ואמ׳ רחוק מישועתי רומז על אורך זמן דברי שאגתי ר״ל תפלתי רחוקה מישועתי כלומ׳ שאין תפלתי נשמעת
פסוק ג:
והוא אמרו אלהי אקרא יומם ולא תענה וכן לילה ולא דומיה לי מצעוק בתפלה לפניך ואין עונה ויומם ולילה כלומ׳ בכל עת.
פסוק ד:
ואמ׳ אח״כ ואתה קדוש יושב כלומ׳ ואתה שאתה קדוש יושב ר״ל קיים ונצחי ושאתה תהלות ישראל שמהללך בפיהם תמיד יום ליום, הנה אז כמה פעמים שבטחו בך אבותינו בצר להם ותפלטמו
פסוק ו:
ואליך זעקו ונמלטו בתפלתם וכן בטחו ולא בושו לשוב מבטחונם ריקם
פסוק ז:
ואנו עם בזוז ושסוי (ישעי׳ מב כב) נקלה בעיניהם מושקע בצרות הזמן עד שאני כתולעת ולא איש חרפת אדם ר״ל חירוף לכלם ובזוי עם ר״ל בזוי מכל עם
פסוק ח:
עד שכל ראי ילעגו לי יפטירו ר״ל יפתחו בשפתם דברי לעג ולצון, ויפטירו מלשון פוטר מים (משלי יז יד) יניעו ראש דרך בזוי.
פסוק ט:
ואמ׳ גל אל ה׳. וגול י״א שהוא תואר ר״ל מי שמגלגל דרכיו ושאלותיו ותפלותיו אל ה׳ והוא כמו ומעוז לתום דרך ה׳ (משלי י כט) שפירושו לתם דרך, לחם חום (ש״א כא ז). או הוא מקור כלומ׳ מי שדרכו לגול דרכיו אל ה׳ ולהשליך יהבו עליו יפלטהו ויצילהו כי חפץ בו
פסוק י:
ואחר שכן ואני מהם איך יתארך גלותי כל כך והלא אתה גוחי ר״ל מוציאי וממשיכי מבטן ר״ל מיום הוסדי כלומ׳ שמימי קדם היתה השגחתך עלי מבטיחי כמו מבטחי על שדי אמי ג״כ ענינו מזמן הקדום. וכן השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה
פסוק יב:
ואחר שכן אל תרחק ממני כי צרתנו קרובה לרחוקך ואין עוזר זולתך שנסמוך עליו.
פסוק יג:
והנה סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני ר״ל הקיפוני ואבירי בשן פירושו הפרים התקיפים שבבשן ובבשן היה מרעה שמן ידוע בארץ ישראל שהמקנה הרועה שם דשן ושמן וחזק וכל זה דרך משל לתוקף האויבים.
פסוק יד:
פצו עלי פיהם אריה הוא משל למלך גדול טורף אותם ושואג ושאגת הארי היא אחר שטרף לשמחה ולגאוה.
פסוק טו:
ומרוב פחדם המוטלת עלי נשפכתי כמים ר״ל כאלו נמס כל גופי והתפרדו כל עצמותי מקשריהם זה מזה לבי כדונג נמס בתוך מעי וכל האברים הפנימיים יקראו מעים.
פסוק טז:
יבש כחרש כחי לחות האדם יקרא כחו כי הוא המעמיד הויתו. ולשוני מדבק מלקוחי ר״ל בשני צדי החיך העליון והתחתון ונקראו שני הצדדין מלקוחי׳ כי הם הלוקחים המאכל בעת הלעיסה והלועזין לועזי׳ מענין בויך קאיישיש או מלשון חנכים ייניבש ומלקוחי כמו במלקוחי ע״ד ולשונם לחכם דבקה (איוב כט) ולי נרא׳ מלקוחי כמו מלקחים ע״ד וקרע לו חלוני (ירמ׳ כב יד) וחסר בית והוא כלי הצבת הנקרא טינלאש כלומ׳ כאלו מודבק ונאחז במלקחים שלא יוכל לענות לחירופיהם. ולעפר מות תשפתני כלומ׳ באתי ביניהם עד שערי מות אין עוד לעשות לי רק לשפתני ולשימני בקבר.
פסוק יז:
כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי כמו שהארי מקיף בזנבו ועושה עגולה וכל חיה שתראה אותה עגולה לא תצא ממקומה ממורא האריה ומפחדו ויאספו ידיהם ורגליהם וימצא האריה טרפו אחר עגולתו כן אנחנו בתוך העגולה לא נוכל לצאת ממנה אבל אוספים ידינו ורגלינו בפניהם.
פסוק יח:
אספר כל עצמותי י״מ כמו עצומותי כלומ׳ כשאני מספר עצומותי וטענותי לגדוליהם כמו שיעשו לי מן הבזיונות. המה יביטו יראו בי מלשון אל תראוני שאני שחרחורת (שה״ש א) כלומ׳ שאינם מיסרים אותם כלל. וי״מ עצמותי ממש ואספר כמו אספור כלומ׳ כל כך אני כחוש בגלות שאוכל לספור כל עצמותי אחת אחת והאויבים יביטו בכחישותי ויבזוני.
פסוק יט:
ואמ׳ יחלקו בגדי להם כלומ׳ שיבוזו ממוננו תמיד ואפילו בגדינו ועל לבושי יפילו גורל כלומ׳ שיחלקו ביניהם יהא זה שלי וזה שלי.
פסוק כ:
ואתה ה׳ אל תתאפק בצרות אלו ואל תרחק מלגאלנו ואחר שאתה ה׳ כחנו ואילותינו חושה לעזרתנו.
פסוק כא:
הצילה מחרב הגלות נפשי מיד כלב יחידתי
פסוק כב:
הושיעני מפי אריה ומקרני רמים שלא ינגחוני עניתני ר״ל תענני. וכל אלו השמות ר״ל כלב ואריה ורמים הם משל למלכיהם ותקיפיהם וראם הוא בהמה מדברית חזקה מאד.
פסוק כג:
ואמ׳ אספרה וגו׳ כלומ׳ כשתוציאני מזה הגלות אספרה שמך לאחי כלומ׳ שכל א׳ ממנו יספר עם חבירו מהלליך ומעשיך וגבורותיך. או פירושו לאחינו עשרת השבטים בצרות הגלות כמנו. או פי׳ לכל האומות עד שבראותם פליאותיך יהפכו כלם שכם א׳ לעבדך בלב שלם וקראם אחים על שם סופם.
פסוק כד:
יראי ה׳ הללוהו לרוב הנסים שיעשה. וגורו ממנו כלו׳ לבלתי שוב עוד ללכת בנתיב חטאים.
פסוק כה:
כי לא בזה וכו׳ אבל נעתר לתפלתם ענות עני לדעתי כמו לצעקת עני מלשון וענית ואמרת (דברים כו ה).
פסוק כו:
מאתך תהלתי כלומ׳ אתה עשית עלי בכדי שאהללך. נדרי שנדרתי בגלות אשלם עתה נגד הכל.
פסוק כז:
יאכלו ענוים כו׳ ר״ל ישראל כלומ׳ שיושפעו מכל טוב. ואמ׳ יחי לבבכם לעד מלשון ותחי רוח יעקב כלומ׳ תשוב לכם כחכם ומעלתכם בגאולה ולא תפסק עוד
פסוק כח:
וכל אפסי ארץ יזכרו שפלותם ויראו עתה הפליאות וישובו אל ה׳ כמאמ׳ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה׳ (צפני׳ ג ט) והוא ג״כ כענין וישתחוו לפניך כל משפחות גוים ויכירו אז
פסוק כט:
כי לה׳ המלוכה ומשל בגוים כמאמ׳ והיה ה׳ למלך על כל הארץ וסוף הדבר יהיה ה׳ אחד ושמו א׳ כלומ׳ ושלא יפול בו מבוכה ומחלקת זה בכה וזה בכה.
פסוק ל:
ואמ׳ אח״כ שישובו אליו ויושפעו מטובו והוא אמרו אכלו וכו׳ והוא עבר במקום עתיד כלומ׳ יאכלו כל דשני ארץ ר״ל הגוים שהיו דשנים ורעננים והיו חושבים כי הכל מדרך הצלחתם, עתה באכלם ישתחוו לאל ויורו כי מאתו הוא להם ויכרעו לפניו להושיע נפשותם אותם שהיו בכלל יורדי עפר ר״ל שאול תחתית. ונפשו לא חיה ר״ל ואשר נפשו לא חיה ר״ל אותם שנפשם לא היתה בצרור החיים
פסוק לא:
אבל הזרע שיעבדנו ר״ל העובד אותו מימי קדם ר״ל זרע ישראל הוא יסופר לה׳ לדור ר״ל לעולם ר״ל שאע״פ שישובו כלם לאל מ״מ זרע ישראל קודם מבין כלם להקרא עם ה׳ והוא ענין מסדר התפלות בתפלות ר״ה ויה״כ ובכן תן פחדך וכו׳ ויעשו כלם אגודה אחת וכו׳ ויאמ׳ אח״כ ובכן תן כבוד לעמך כלומ׳ עם כל זה שיהיו כלם לאגודה אחת יהיה כבוד לעמך וכן אף מעמנו יתיחדו מהם החשובים והצדיקים או הכל.
פסוק לב:
ונולד כמו יולד וכן תרגום דעתיד למיולד. ויגידו צדקתו ונפלאותיו לעם נולד כי עשה ר״ל לבניהם אחריהם וכי עשה כמו כאשר עשה ר״ל יספרו להם הנסים כמו שעשאם ית׳ שמו וית׳ זכרו. וי״מ ענין המזמור על הנפש וקראה אילת השחר להיות שכלה הולך ואור כאור שחר הולך ומוסיף עד נכון היום וקרא מקצת דברים יתבארו בדוחק אלא שאין לפרשם כי הם מהמשך המשל כמו שכתבנו במקצת חיבורינו.